בגן החכמה עמודים 75-76

לְדֻגְמָא: אָדָם שׁוֹאֵף בְּכָל מְאוֹדוֹ לִהְיוֹת דּוֹקְטוֹר, וְהוּא אָכֵן מַצְלִיחַ בַּעֲמַל רַב לִהְיוֹת דּוֹקְטוֹר. נוּ? מַה נִּשְׁתַּנָּה בֵּין קֹדֶם שֶׁהָיָה דּוֹקְטוֹר לְאַחֲרֵי שֶׁנִּהְיָה דּוֹקְטוֹר? כְּשֵׁם שֶׁקֹּדֶם לָכֵן, לִפְנֵי שֶׁהוּא הָיָה “דּוֹקְטוֹר”, הוּא הָיָה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְיָשֵׁן וְנוֹאֵף וּבַעַל תַּאֲוַת מָמוֹן וּמְחַפֵּשׂ כָּבוֹד וכו’ – עַכְשָׁו הוּא “דּוֹקְטוֹר” אוֹכֵל; “דּוֹקְטוֹר” יָשֵׁן; “דּוֹקְטוֹר” שׁוֹתֶה; “דּוֹקְטוֹר” נוֹאֵף; “דּוֹקְטוֹר” בַּעַל תַּאֲוַת מָמוֹן; “דּוֹקְטוֹר” מְחַפֵּשׂ כָּבוֹד (עוֹד יוֹתֵר)… שׁוּם דָּבָר לֹא הִשְׁתַּנָּה… וְהוּא נִשְׁאַר עִם אוֹתָהּ רֵיקָנוּת, וּמִמֵּילָא הוּא צָרִיךְ פְּסִיכִיאָטֵר…

לָכֵן, אָדָם שֶׁרוֹצֶה לָדַעַת בֶּאֱמֶת מָה הַתַּכְלִית, הוּא צָרִיךְ תְּחִלָּה לָדַעַת אֵיפֹה הוּא חַי בִּכְלָל…? מִי הוּא? אֵיפֹה הוּא עוֹמֵד? בְּקִצּוּר, לָדַעַת שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא וְיֵשׁ בְּרִיאָה. אַתָּה רוֹצֶה לָדַעַת מָה הַתַּכְלִית? תַּחֲשֹׁב מַה פֵּשֶׁר הַבְּרִיאָה הַזּוֹ שֶׁאַתָּה נָתוּן בָּהּ? מִי בָּרָא אוֹתָהּ? אִם תִּרְצֶה – תִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא, וְאָז תְּבַקֵּשׁ לָדַעַת מָה הַתַּכְלִית שֶׁל הַבּוֹרֵא בַּבְּרִיאָה? וּמָה הַחֵלֶק שֶׁלְּךָ בְּזֶה?

כָּל מִי שֶׁהִגִּיעַ לְפָחוֹת לָאֱמוּנָה הַבְּסִיסִית, שֶׁיֵּשׁ בּוֹרֵא לָעוֹלָם, צָרִיךְ שֶׁיַּעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן כָּזֶה: אִם אֲנִי, שֶׁאֲנִי רַק נִבְרָא, אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה שׁוּם דָּבָר בְּלִי שֶׁתִּהְיֶה לְזֶה אֵיזוֹ סִבָּה וְתַכְלִית, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהַבּוֹרֵא לֹא יַעֲשֶׂה דָּבָר בְּלִי תַּכְלִית. לָכֵן הַמַּסְקָנָה צְרִיכָה לִהְיוֹת כָּזוֹ: אִם יֵשׁ בּוֹרֵא – אָז אֲנִי נִבְרָא – אִם אֲנִי נִבְרָא – בְּהֶכְרֵחַ שֶׁהַבּוֹרֵא רוֹצֶה מִמֶּנִּי מַשֶּׁהוּ – וְהַמַּשֶּׁהוּ הַזֶּה שֶׁהוּא רוֹצֶה מִמֶּנִּי – הוּא הַתַּכְלִית שֶׁלִּי.

לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב

כָּל יִשּׁוּב הַדַּעַת שֶׁל הֶחָכָם הוּא מֻטְעֶה מִיסוֹדוֹ, כִּי הוּא לֹא מִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִית, וְזֶהוּ מַמָּשׁ הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מִיִּשּׁוּב הַדַּעַת הָאֲמִתִּי, שֶׁהוּא רַק מַה שֶּׁכּוֹתֵב רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן: מַה שֶּׁהָעוֹלָם רְחוֹקִים מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאֵינָם מִתְקָרְבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁאֵין לָהֶם יִשּׁוּב-הַדַּעַת, וְאֵינָם מְיַשְּׁבִין עַצְמָן. וְהָעִקָּר- לְהִשְׁתַּדֵּל לְיַשֵּׁב עַצְמוֹ הֵיטֵב, מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה? הֵן תַּאֲווֹת הַנִּכְנָסוֹת לַגּוּף, הֵן תַּאֲווֹת שֶׁחוּץ לַגּוּף, כְּגוֹן כָּבוֹד, וְאָז בְּוַדַּאי יָשׁוּב אֶל הַשֵּׁם…(ל”מ תנינא י)

לָכֵן, אִלּוּ הָיָה לוֹ יִשּׁוּב הַדַּעַת אֲמִתִּי, הוּא הָיָה עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן מֵרֹאשׁ: בּוֹא נֹאמַר שֶׁאֲשׁוֹטֵט בְּכָל הָאֲרָצוֹת – הַאִם זוֹ הַתַּכְלִית שֶׁבִּשְׁבִילָהּ נִבְרֵאתִי? מַה זֶּה יִתֵּן לִי? הַאִם אֲנִי אֶסְתַּפֵּק בָּזֶה? אֲנִי אוּכַל לְבַלּוֹת אֶת חַיַּי בָּזֶה, אוֹ שֶׁאֶרְצֶה לַעֲשׂוֹת דָּבָר אַחֵר, כְּגוֹן לִלְמֹד צוֹרְפוּת? וְנַנִּיח שֶׁזֶּהוּ זֶה – לָמַדְתִּי צוֹרְפוּת וְהִגַּעְתִּי לַשְּׁלֵמוּת, אֲנִי אֶסְתַּפֵּק בָּזֶה, אוֹ שֶׁאַחַר כָּךְ אֶרְצֶה דָּבָר אַחֵר? וְכָךְ הָיָה מְבַטֵּל אֶת כָּל הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ מֵרֹאשׁ, וְהָיָה חוֹסֵךְ לְעַצְמוֹ שָׁנִים שֶׁל בִּלְבּוּלִים.
 

וְזֶה כָּל הָעִנְיָן שֶׁל יִשּׁוּב הַדַּעַת, שֶׁמִּסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית שֶׁל כָּל דָּבָר: מַה יֵּצֵא לִי מִזֶּה? וְכִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבֵּינוּ הַקָּדוֹשׁ: מָה הַתַּכְלִית מִכָּל הַתַּאֲווֹת וּמִכָּל עִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה? וְכָךְ הוּא זוֹכֶה מֵרֹאשׁ לְהָבִין שֶׁהַכֹּל הֶבֶל, מִבְּלִי שֶׁיִּצְטָרֵךְ לְגַלּוֹת אֶת הָאֱמֶת הַמָּרָה עַל בְּשָׂרוֹ, שֶׁאָז כְּבָר קָשֶׁה לָסֶגֶת, וְהַזְּמַן הַיָּקָר כְּבָר נִשְׂרַף וְכֹחוֹתָיו כָּלוּ.

וּבֶאֱמֶת, אִלּוּ הָיָה הֶחָכָם מִתְבּוֹנֵן עַל מַה שֶּׁמֵּנִיעַ אוֹתוֹ, הוּא הָיָה מֵבִין שֶׁהוּא פָּשׁוּט מְשֻׁעְמָם, וְיֵשׁ לוֹ יֵצֶר רַע גָּדוֹל שֶׁמַּטְעֶה אוֹתוֹ אַחַר תַּאֲווֹת חוֹלְפוֹת, וְהוּא הָיָה בְּוַדַּאי מִתְחָרֵט מְאֹד עַל מַעֲשָׂיו, וְאָז הָיָה מְחַפֵּשׂ מִי שֶׁיַּדְרִיךְ אוֹתוֹ אֵיךְ לְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו, וְהָיָה פּוֹנֶה אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וּמְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ שֶׁיַּצִּיל אוֹתוֹ מֵהַחָכְמוֹת שֶׁלּוֹ, וְשֶׁיַּעֲזֹר לוֹ לְהַפְסִיק לְשַׁקֵּר אֶת עַצְמוֹ, וְשֶׁיְּכַוֵּן אוֹתוֹ אֶל הָאֱמֶת לַאֲמִתָּה.
 

וּבָזֶה הָיָה מַגִּיעַ לִנְקֻדַּת הָאֱמֶת שֶׁאוֹתָהּ הִגְדִּירוּ חֲזַ”ל בְּאָמְרָם: “וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ”, וְכַוָּנָתָם, שֶׁעַד יוֹמוֹ הָאַחֲרוֹן שֶׁל הָאָדָם, הוּא צָרִיךְ לִבְדֹּק אֶת עַצְמוֹ וְלַעֲשׂוֹת חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֲמִתִּי מוּל הַתּוֹרָה וְהַהַדְרָכָה שֶׁל הַחֲכָמִים, כְּדֵי לִרְאוֹת אִם אֵינוֹ סוֹטֶה מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת – כִּי כָּל אָדָם קָרוֹב אֵצֶל עַצְמוֹ, וּבְלִי חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אֲמִתִּי, הַנַּעֲשֶׂה בְּכָפוּף לְהַדְרָכַת תַּלְמִיד חָכָם אֲמִתִּי, הוּא בְּוַדַּאי יְרַמֶּה אֶת עַצְמוֹ. וּכְשֶׁהָיָה מַגִּיעַ לְאוֹתָהּ נְקֻדַּת אֱמֶת, וְהָיָה עוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ בְּכָל יוֹם, הוּא בְּוַדַּאי הָיָה מְתַקֵּן אֶת דְּרָכָיו וּמַצְלִיחַ.