בגן החכמה עמודים 61-62
הגן היומי בגן החכמה עמודים 61-62: כִּי מִי שֶׁמִּתְחַתֵּן צָעִיר הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה לֹא מִזְּמַן יֶלֶד, וְהוּא יָכוֹל לְהָבִין אֶת יְלָדָיו...
כִּי מִי שֶׁמִּתְחַתֵּן צָעִיר הוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה לֹא מִזְּמַן יֶלֶד, וְהוּא יָכוֹל לְהָבִין אֶת יְלָדָיו, וְגַם נָקֵל לוֹ לְהִתְרַגֵּל לְחַיִּים שֶׁל שֻׁתָּפוֹת וּנְתִינָה, מַה שֶּׁאֵין כֵּן כְּשֶׁמִּתְבַּגְּרִים וְשׁוֹכְחִים אֶת כָּל הַיַּלְדוּת, וְנַעֲשִׂים עֲיֵפִים מֵהַחַיִּים, וּמֻרְגָּלִים בְּכָל מִינֵי הֶרְגֵּלִים שֶׁל אָנֹכִיּוּת וכד’, וְאָז קָשֶׁה בְּיוֹתֵר לְהָקִים בַּיִת וּלְחַנֵּךְ יְלָדִים. וְכָאָמוּר, הָעִקָּר הוּא, כְּשֶׁמְּבִינִים שֶׁכָּל עִנְיַן הַנִּשּׂוּאִין הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם, וּרְצוֹן הַשֵּׁם הוּא שֶׁהָאָדָם יִתְחַתֵּן בְּגִיל צָעִיר, אָז בְּוַדַּאי שֶׁאָסוּר לִדְחוֹת זֹאת.
וְעַכְשָׁו הֶחָכָם מַגִּיעַ לְמַסְקָנָה חֲדָשָׁה:
כָּעֵת טוֹב לִי לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט בָּאָרֶץ, לִהְיוֹת בַּמְּדִינוֹת, לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי בָּעוֹלָם…
צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁלְּכָל דָּבָר יֵשׁ צַד חִיּוּבִי, אִם מִשְׁתַּמְּשִׁים בּוֹ בַּזְּמַן הַנָּכוֹן וּבַמִּנּוּן הַנָּכוֹן וְעִם הַכַּוָּנָה הַנְּכוֹנָה. לְדֻגְמָא: אָדָם שֶׁעָבַד קָשֶׁה כָּל הַשָּׁנָה, וְהוּא רוֹצֶה לָקַחַת “פֶּסֶק זְמַן” לִמְנוּחָה, לְהִתְחַדְּשׁוּת וכד’, וּבִשְׁבִיל זֶה הוּא נוֹסֵעַ לְטַיֵּל בָּעוֹלָם, אֵין בְּזֶה שׁוּם רַע, כִּי זֶה בַּזְּמַן הַנָּכוֹן – אַחֲרֵי שֶׁהִתְיַגַּע רַבּוֹת, וְזֶה בַּמִּנּוּן הַנָּכוֹן – פֶּרֶק זְמַן מְסֻיָּם הַמֻּקְדָּשׁ לְהִתְחַדְּשׁוּת וּמְנוּחָה, וְזֶה מְשָׁרֵת אֶת הַתַּכְלִית, מֵאַחַר וְעַל יְדֵי זֶה, הוּא יוּכַל לְהַמְשִׁיךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וּבֵין כָּךְ וְכָךְ, אִם הוּא גַּם מַכִּיר אֶת הָעוֹלָם, וּמַרְחִיב אֶת אֳפָקָיו, זֶה בְּוַדַּאי טוֹב, כִּי יֵשׁ מַה לִּלְמֹד מִכָּל דָּבָר שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם. כָּל שֶׁכֵּן מִי שֶׁצָּרִיךְ לִנְסֹעַ בִּשְׁבִיל פַּרְנָסָה וכד’, וְכָל שֶׁכֵּן אִם יֵשׁ לוֹ כַּוָּנָה רוּחָנִית בִּנְסִיעָתוֹ, כְּגוֹן שֶׁנּוֹסֵעַ לְקִבְרֵי צַדִּיקִים, שֶׁזֶּה דָּבָר הֶכְרֵחִי, אֲזַי אִם בֵּין כָּךְ וְכָךְ הוּא גַּם רוֹאֶה עוֹלָם, זֶה בְּוַדַּאי מֻתָּר.
לָכֵן, אִלּוּ הֶחָכָם הָיָה רוֹצֶה לְטַיֵּל בַּאֲרָצוֹת שׁוֹנוֹת עִם כַּוָּנָה הַמְשָׁרֶתֶת אֶת הַתַּכְלִית, לֹא הָיָה בְּזֶה כָּל רַע. אֲבָל הוּא לֹא הִבִּיעַ שׁוּם כַּוָּנָה כָּזֹאת, רַק רָצָה לִהְיוֹת מְשׁוֹטֵט לְלֹא תַּכְלִית וּלְהַשְׂבִּיעַ אֶת עֵינָיו בָּעוֹלָם, וְזוֹ טָעוּת גְּדוֹלָה. וְזֶה מַה שֶּׁהִדְגִּישׁ הָרַבִּי בִּדְבָרָיו שֶׁל הֶחָכָם: כָּעֵת טוֹב לִי… לְהַשְׂבִּיעַ עֵינַי… שֶׁרָאָה רַק אֶת תַּאֲוָתוֹ, וְלֹא הִסְתַּכֵּל עַל הַתַּכְלִית.
אָנוּ רוֹאִים אֶת מַהֲלַךְ הַטָּעֻיּוֹת שֶׁל הֶחָכָם, שֶׁכָּל כֻּלּוֹ נוֹבֵעַ, מִשּׁוּם שֶׁמִּתְּחִלַּת דַּרְכּוֹ לֹא הָיְתָה לוֹ אֱמוּנָה, וְאָנוּ רוֹאִים כֵּיצַד טָעוּת אַחַר טָעוּת הוּא סוֹטֶה מִדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וּמִתְרַחֵק יוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַד שֶׁמְּאַבֵּד אֶת כָּל הַקֶּשֶׁר עִם הָאֱמוּנָה, וְעִם מַה שֶּׁהַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנּוּ, וְכָךְ הוּא נוֹטֶה יוֹתֵר וְיוֹתֵר אַחַר תַּאֲווֹתָיו, מִתַּאֲוָה לְתַאֲוָה – שֶׁזֶּה יָשָׁר בְּעֵינָיו, וְזֶה נֹחַ לוֹ, וְזֶה טוֹב לוֹ וכו’, וְזֶה קָשֶׁה לוֹ, וְזֶה לֹא עַכְשָׁיו וכו’ – עַד שֶׁמְּאַבֵּד כָּל קֶשֶׁר עִם הַתַּכְלִית וְרוֹצֶה לְבַזְבֵּז אֶת הַדָּבָר הַיָּקָר בְּיוֹתֵר לָאָדָם, שֶׁהוּא הַזְּמַן, עַל שׁוֹטְטוּת – לְהַשְׂבִּיעַ עֵינָיו בָּעוֹלָם…
הַזְּמַן הַיָּקָר
אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רַק מְעַט שֵׂכֶל בְּקָדְקֳדוֹ, יוֹדֵעַ הֵיטֵב שֶׁאֵין זוֹ תַּכְלִית לְהַשְׁקִיעַ שָׁנִים רַבּוֹת וּלְשׁוֹטֵט בָּעוֹלָם, שֶׁהֲרֵי: אֵין אֲבֵדָה כַּאֲבֵדַת הַזְּמַן, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ: הַזְּמַן שֶׁחָלַף וְעָבַר כְּבָר לֹא יַחֲזֹר, וְאִם הוּא לֹא נֻצַּל לְתוֹעֶלֶת, הוּא פָּשׁוּט נִשְׂרַף וְנָמוֹג.
הָרָצוֹן לְהַעֲבִיר אֶת הַזְּמַן נוֹבֵעַ מִשִּׁעֲמוּם וְרֵיקָנוּת וְחֹסֶר עִנְיָן בַּחַיִּים, וְזֶה קַיָּם רַק אֵצֶל מִי שֶׁחַיָּיו הֵם בְּלִי תַּכְלִית. כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּכְלִית, אַדְּרַבָּה וְאַדְּרַבָּה – תָּמִיד חָסֵר לוֹ הַזְּמַן לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מַה שֶּׁהָיָה רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת, וְהוּא רַק מְחַפֵּשׂ עֵצוֹת כֵּיצַד לְנַצֵּל כָּל רֶגַע פָּנוּי, וּמְחַשֵּׁב כָּל מִינֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת: מַה יוֹתֵר חָשׁוּב בְּסֵדֶר הָעֲדִיפֻיּוֹת שֶׁלִּי? וְעַל מַה צְּרִיכִים לְוַתֵּר לְטוֹבַת דָּבָר אַחֵר? וְאֵיךְ לְהַסְפִּיק יוֹתֵר וכד’, וּבֶטַח שֶׁאֵין לוֹ פְּנַאי לְהִשְׁתַּעְמֵם אוֹ לִהְיוֹת עָצוּב וּמְדֻכָּא, וּכְמוֹ שֶׁרַבֵּינוּ אָמַר לְאֶחָד שֶׁהָיָה עָצוּב: יֵשׁ לְךָ זְמַן לִהְיוֹת עָצוּב? הֲלֹא כַּמָּה צְרִיכִים לְהַסְפִּיק בְּכָל יוֹם, וּלְמִי יֵשׁ זְמַן לִשְׁקֹעַ בְּמַחְשָׁבוֹת שֶׁל דִּכְדּוּךְ וְיֵאוּשׁ?
כתבו לנו מה דעתכם!
תודה על תגובתך!
התגובה תתפרסם לאחר אישור