בגן החכמה עמודים 153-154

מֶלֶךְ – זוֹ רְדִיפַת הַכָּבוֹד, שֶׁהַיֵּצֶר הָרַע מַכְנִיס בָּאָדָם גַּאֲוָה שֶׁרַק “הוּא וְהוּא וְהוּא” – הוּא הַמֶּלֶךְ; הוּא הַמֻּצְלָח; הוּא הַגָּאוֹן וכו’. וּמַכְנִיס בּוֹ רָצוֹן לְכָבוֹד, שֶׁזּוֹ כְּפִירָה גְּמוּרָה, כִּי כָּל הַכָּבוֹד שַׁיָּךְ רַק לַבּוֹרֵא, שֶׁהוּא שֶׁעוֹשֶׂה אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים וּמַצְלִיחַ אֶת כָּל הַהַצְלָחוֹת וכו’. אֶת הַיֵּצֶר הָרַע הַזֶּה רָאִינוּ אֵצֶל הֶחָכָם, שֶׁרְדִיפַת הַכָּבוֹד הֵבִיאָה אוֹתוֹ לַאֲבַדּוֹן.

עַל הַיֵּצֶר הָרַע שֶׁל רְדִיפַת הַכָּבוֹד, הַמְרֻמָּז בִּשְׁמוֹ: “מֶלֶךְ”, הָיוּ אוֹמְרִים חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב פֵּרוּשׁ עַל הַמִּשְׁנָה: “הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד – מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם”, שֶׁעִקַּר הַדִּיּוּק הוּא עַל הַמִּדָּה הַשְּׁלִישִׁית הַמּוּבֵאת, דְּהַיְנוּ הַכָּבוֹד, שֶׁדַּוְקָא הַתּוֹסֶפֶת שֶׁל הַמִּדָּה הַזֹּאת לַקּוֹדְמוֹת לָהּ, הִיא הַמּוֹצִיאָה אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם. כִּי כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ לְאָדָם תַּאֲווֹת רָעוֹת אוֹ מִדּוֹת רָעוֹת, כְּגוֹן קִנְאָה וְצָרוּת עַיִן, אֲבָל עַל כָּל פָּנִים הוּא אֵינוֹ מְחַפֵּשׂ כָּבוֹד, כִּי הוּא מֵבִין שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּגָמִים וְלֹא שַׁיָּךְ שֶׁיְּבַקֵּשׁ כָּבוֹד, אֲזַי יֵשׁ לוֹ תִּקְוָה טוֹבָה לְהַגִּיעַ לְתִקּוּן. אֲבָל אִם בְּנוֹסָף עַל כָּל פְּגָמָיו הַמְרֻבִּים הוּא גַּם מְחַפֵּשׂ שֶׁיְּכַבְּדוּ אוֹתוֹ – אָדָם זֶה אֵינוֹ בְּכִוּוּן שֶׁל תִּקּוּן עַצְמִי כְּלָל, וְלָכֵן הַכָּבוֹד – דַּוְקָא הוּא, שֶׁמּוֹצִיא אוֹתוֹ מִן הָעוֹלָם…

כְּסִיל – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם כָּרוּךְ אַחַר תַּאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת, שֶׁהֵן כֻּלָּן כְּסִילוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּל אֶחָד מֵבִין שֶׁלֹּא צְרִיכִים לִהְיוֹת גָּאוֹן בִּשְׁבִיל לִכְעֹס אוֹ לְהִתְגָּאוֹת וכד’, וְגַם לֹא צְרִיכִים לִהְיוֹת פְּרוֹפֶסוֹר בִּשְׁבִיל לִהְיוֹת שָׁקוּעַ בְּתַאֲוַת אֲכִילָה אוֹ בְּתַאֲוַת נִאוּף וכד’, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, כְּכָל שֶׁהָאָדָם יוֹתֵר כְּסִיל, יוֹתֵר הוּא שָׁקוּעַ בְּתַאֲווֹת וּמִדּוֹת רָעוֹת. וְכָל שֶׁכֵּן אָדָם שֶׁחוֹטֵא וְעוֹבֵר עֲבֵרוֹת, בְּוַדַּאי אֵין כְּסִיל גָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכִי אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֵׂכֶל יַעֲבֹר עַל רְצוֹן הַבּוֹרֵא? לָכֵן בְּכָל סֵפֶר “מִשְׁלֵי” לֹא מֻזְכֶּרֶת הַמִּלָּה “רָשָׁע”, אֶלָּא שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מְכַנֶּה אֶת מִי שֶׁלֹּא הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ הָאֱמֶת – “כְּסִיל”.

זָקֵן – פֵּרוּשָׁהּ שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ עִם הַרְגָּשָׁה שֶׁהוּא לֹא מְסֻגָּל, וְהוּא לֹא מֻצְלָח, וְחוֹשֵׁב שֶׁהִנֵּה – הוּא נִסָּה וְלֹא הָלַךְ לוֹ, וְהוּא הִפְסִיד אֶת הַחַיִּים שֶׁלּוֹ, וְהוּא כְּבָר אָבוּד, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה וכו’ וכו’. הוּא כְּבָר מְיֹאָשׁ מִלְּנַסּוֹת לִהְיוֹת כִּרְצוֹן הַשֵּׁם, וְגַם אִם הוּא עוֹשֶׂה מַשֶּׁהוּ, הוּא עוֹשֶׂה אֶת זֶה בְּחֻלְשָׁה כְּמוֹ זָקֵן תְּשׁוּשׁ כֹּחַ.

אַל תִּהְיֶה זָקֵן

עַד כַּמָּה קָשָׁה הַמַּחֲלָה שֶׁל הַזִּקְנָה, נִתָּן לִלְמֹד מִמִּקְרֶה שֶׁהָיָה לִי לֹא מִכְּבָר. בָּא אֵלַי בָּחוּר צָעִיר שֶׁנָּפַל מְאֹד בָּרוּחָנִיּוּת שֶׁלּוֹ, וְסִפֵּר לִי עַל נְפִילָתוֹ וְחֻלְשָׁתוּ וכו’. אָמַרְתִּי לוֹ: אַתָּה בָּחוּר צָעִיר. כָּל הַחַיִּים לְפָנֶיךָ. בֹּא וְתַעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, וְתַתְחִיל מֵעַכְשָׁו מֵחָדָשׁ! אָמַר לִי הַבָּחוּר: אֵיךְ אֶפְשָׁר? הֲלֹא עָשִׂיתִי כָּכָה וְכָכָה, וּכְבָר נִסִּיתִי וְנָפַלְתִּי וכו’, וְעוֹד כַּיּוֹצֵא בָּזֶה דִּבּוּרֵי יֵאוּשׁ מֻכָּרִים. אָמַרְתִּי לוֹ: טוֹב, בְּסֵדֶר, עָבַרְתָּ מַה שֶּׁעָבַרְתָּ, זֶה נוֹרָא וכו’, אֲבָל תַּעֲזֹב אֶת זֶה עַכְשָׁו. תִּשְׁכַּח מִזֶּה וְתַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

אֲבָל הַבָּחוּר הַזֶּה, לַמְרוֹת שֶׁהָיָה בָּחוּר צָעִיר מְאֹד, כְּבָר נָפַל כָּל כָּךְ בְּרֶשֶׁת הַזִּקְנָה שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע, עַד שֶׁהוּא לֹא הָיָה מוּכָן לִשְׁמֹעַ לִי, וְלֹא הָיְתָה לִי דֶּרֶךְ לְחַזֵּק אוֹתוֹ, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲזֹר לְאָדָם שֶׁנָּפַל לְזִקְנָה. אֲבָל אִם הָיָה לוֹ אֶת הָעִנְיָן שֶׁל הִתְחַדְּשׁוּת, אֶפְשָׁר וְאֶפְשָׁר הָיָה לַעֲזֹר לוֹ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַכֹּל! וּבֶאֱמֶת לֹא צְרִיכִים לְחַכּוֹת לִנְפִילָה בִּשְׁבִיל לְהִתְחַדֵּשׁ, שֶׁאָז זֶה עוֹד יוֹתֵר קָשֶׁה לְהִתְרוֹמֵם, אֶלָּא הָאָדָם צָרִיךְ לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ וּלְחַנֵּךְ אֶת עַצְמוֹ לְהִתְחַדֵּשׁ כָּל הַזְּמַן. לָכֵן הָאָדָם צָרִיךְ לְהַחֲלִיט בְּכָל פַּעַם שֶׁעַכְשָׁו הוּא נוֹלָד! וְכָךְ יִהְיֶה לוֹ תָּמִיד אֶת הַכֹּחַ לִשְׁכֹּחַ מֵהֶעָבָר שֶׁלּוֹ וּלְהַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה.

וְתֵדַע, שֶׁבָּרֶגַע שֶׁהָאָדָם חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבָה כְּעֵין זוֹ שֶׁל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, הַיֵּצֶר הָרַע מְקַבֵּל “דִּכָּאוֹן”. הוּא לֹא יָכוֹל לָזוּז וְלֹא לִנְשֹׁם מֵרֹב דִּכָּאוֹן. לָמָּה? כִּי כְּבָר אֵין לוֹ גִּישָׁה לְאָדָם זֶה. מֵאַחַר וְכָל הַגִּישָׁה שֶׁלּוֹ לְאָדָם הִיא עַל יְדֵי שֶׁאוֹמֵר לוֹ: תִּרְאֶה מֶה עָשִׂיתָ! תִּרְאֶה מֶה עָבַרְתָּ! אֵין לְךָ תַּקָּנָה! אַתָּה אָבוּד! אֲבָל כְּשֶׁהָאָדָם אוֹמֵר לוֹ: רֶגַע רֶגַע! עַל מָה אַתָּה מְדַבֵּר? אֲנִי נוֹלַדְתִּי הָרֶגַע! אֵין לוֹ כְּבָר שׁוּם פִּתְחוֹן פֶּה. כִּי מַה יֹּאמַר לְאָדָם שֶׁנּוֹלַד רַק הָרֶגַע? שֶׁהוּא עָבַר עֲבֵרוֹת? הוּא יַגִּיד לוֹ: אֲנִי?! מַה פִּתְאֹם?! אֲנִי רַק הָרֶגַע הִגַּעְתִּי לְכָאן! הָרֶגַע נוֹלַדְתִּי!