מי בסוף ניצח?

הרוח החומרנית השולטת בחברה
המודרנית עוטפת את האדם. כבר מילדותו
לומד האדם כיצד להסתיר את השראתו
העילאית, להתבייש בה, מכיוון שהיא זרה
מאוד לעבודת הבצע המכונה בטעות
"הצלחה".
 
 
מי הוא זה שניצח? שואל הזוהר הקדוש, ועונה: מי שמחזיק את הנשק בידו!
 
שימו לב. המנצח הוא לא מי שהכריע את האויב, אלא מי שמחזיק את הנשק בידו.
 
הרבה פעמים למדנו על ה"נשק" של משיח, איתו לבדו יכבוש את העולם כדי להמליך עליו את הבורא. למדנו גם על עניין הגאולה הפרטית, שעיקרה לכבוש את כל היצרים ולהמליך עליהם את הבורא. ומכאן ברור, כי אין נשק טוב יותר מצעקת ליבנו בתפילה.
 
החולשה מנסה להפיל את הנשק מידינו, אבל לא ניתן לה להכניע אותנו. אדרבה, נחזיק בנשק שלנו מבלי להביט על הניצחונות או התבוסות מהעבר, כי ההיסוסים מביאים לכישלון.
 
החזקת הנשק ביד זהו עצם הניצחון!
 
השמע לאוזניך
 
"השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך" (מסכת ברכות).
 
הנפש העליונה שוכנת בכל אחד מאיתנו, מצוידת במקור ידע (יסודות ידע זה נקראים "דעים" בשפה התנ"כית), המספק לה רעיונות לביצוע עבודתה עלי אדמות.
 
אלא, שהכוחות השליליים, ובעיקר הרוח החומרנית השולטת בחברה המודרנית, עוטפים את האדם משחר ילדותו. מוקף בדוגמאות חסרות רגישות רוחנית, לומד הילד כיצד להסתיר את השראתו העילאית, להתעלם ממנה ולהתבייש בה, מכיוון שהיא זרה מאוד לעבודת הבצע, המכונה בטעות "הצלחה".
 
וכשמגיע האדם לגיל ההכרה, לאותה נקודת זמן בה הוא מודע לכל זה, ההשראה שלו – נקודת האור, שהייתה בעבר ברורה מאוד – כבר חבויה עמוק בתת המודע, כאיננה. אז למעשה נשכח מהאדם, כלומר הוא עצמו נעלם מעצמו.
 
עד שבא רבי נחמן מברסלב, מגדלור דורותינו, והאיר לכל האנושות כולה: איך לחולל מהפכה רוחנית נגד התרבות החומרנית. וכיצד ללא רוגז, בלי זעם ובלי אלימות – להרים את נשק הנשמה, היא הנשימה, המתגשמת בחמשת מוצאות הפה ומתבטאת בצורה של שיחה העולה כשירה, היא ההתבודדות.
 
שיחה נאה זו, כשהיא מכוונת אל העליון, תהיה אז נטולת מחסומים של הצנזורה החברתית (הפועלת גם בתוך האדם). ושירה זו תעלה ותביע בצורה ברורה את כל מטמוני הנשמה שהתביישו להיגלות לאוזן זרה. שירה גאה, המופיעה בכל כבודה מול אביה, באינטימיות מוחלטת, כימי ירחי קדם, עוד לפני הלידה.
 
אם נערוך שיחה כזו כל יום מול אבא, נרגיל בזה את הנקודה הגנוזה להיחשף ולהגיח מנבכי השכחה: המילים היוצאות מהלב דרך הפה, ייכנסו דרך האוזן שלנו ויגיעו עד למודעות הערה והפתוחה, וכך נלמד את עצמנו לעצמנו, בבחינת: "השמע לאוזניך מה שאתה מוציא מפיך", הנאמר על ידי חכמינו לגבי התפילה.
 
הידברות נכונה
 
כאשר אנו מבינים את ערכה של ההתבודדות ומחליטים בנחישות לקבוע זמן, ערב או בוקר, לקיים הידברות אישית וכנה עם הבורא, אנו צועדים לקראת הגאולה האישית, ואין זה משנה מהם הזמן והמרחק שעדיין עומדים בינינו לבין המטרה.
 
וכשם שמצב זה מכונה בפי יודעי חכמת האמת "גאולה פרטית" – כך, כששיטה אוניברסאלית זו תתפשט לארבע כנפות הארץ, אז תתחולל במהירות גאולה כללית.
 
עד כמה שדרושה לנו עקשנות ונחישות כדי להחליט להתפלל, כך צריכים אנו להתרכך בשלב הביצוע. על בקשתנו להיות מעוטרת ברכות, בגמישות ובחן. אם אנו מקבלים במהרה את חפצנו, מה טוב. בואו ונבטא את הכרת התודה שלנו. גם אם לא, עלינו להיות סבלניים, ממושמעים, ענווים, להמשיך להודות ו… לחכות.
 
אם קורה שבקשתנו נדחית, מכיוון שהיא חסרת חן, ננסה להגביה אותה: נקרא לאור התורה. נתרגם איזה דבר-תורה שלמדנו לא מזמן משפת החכמה לשפת הלב. אותיותיה של החכמה הטעונים עוצמה יאיר ללבנה העלובה – היא התפילה שטרם התלבנה באור החמה, התורה (ראה ליקוטי מוהר"ן תורה א).
 
מדברים בשניים
 
כל אדם חש את הדברים באופן שונה. אם זכינו ויש לנו ידיד לחיפוש, אדם קרוב, שמכיר בערך ההתבודדות ומשתדל לעסוק בה, ננסה לשוחח עמו לעיתים קרובות. חברנו לחיפוש בודאי גילה רעיונות שלא חשבנו עליהם, ואנו נוכל לשתף אותו בשלנו. זה יהיה מעיין של התעשרות ועידוד הדדיים.
 
המתבודדים הוותיקים שמו דגש על המפגשים הללו כמעט כמו על שיחת התפילה עצמה. מודעים היו למידה בה חוות הדעת של החברים מעשירה את שיחת הנפש.
 
רוב המסרים שהבורא מעביר אלינו עוברים דרך דיבורי האנשים, קרובים או רחוקים, אלא שהשיחות הרגילות טעונות סינון מכל סיג ופגם. לא כן הדיבורים היוצאים מפיהם של חברים אמיתיים – הם מזוקקים שבעתיים ולא נדרשת לגביהם אלא התאמה מועטת.