חמץ בן אלפיים שנה

את פירות המרוץ שהתחלנו בתקופה
האחרונה אנו רוצים לקטוף בקו הסיום –
ליל הסדר, כשהכל נקי ומצוחצח, וכמובן,
בלי חמץ בסביבה. האמנם? הוא כבר
לא כאן?
 
 
פסח כבר כאן. איך אומרים? כבר עם שתי רגליים ויד (אולי כבר יותר) בתוך הבית. היחידות המובחרות כבר בפעולה והחמץ מרגיש את הסכנה האורבת לו בכל פינה.
 
כולנו עסוקים בהכנות לחג הגדול והעצום הזה. ולא סתם. הרבה עבודה מושקעת כאן. את הפירות, כך מייחלים, רוצים לקטוף בלילה שנשתנה מכל הלילות – שולחן מלכים, ארוחת מלכים, קינוחי מלכים, ועייפות גם כן של מלכים… כן, הלילה הזה כולנו בני חורין.
 
אלא, שבין כל הניקיונות והמרדף הסדרתי שהתחיל (בחלק מהבתים) כבר לפני פורים, נראה כי אנחנו מפספסים את המטרה העיקרית. נכון, צריך לנקות, להוציא ולבער את החמץ הגשמי. אנחנו אנשי עשייה! לא מבזבזים דקה מיותרת ורצים לקיים את המצווה (אשרינו עם ישראל!). אוספים את כל הפירורים שפעם עברו תהליך תפיחה – כי 'כל פירור יבוא יומו…' ואלה פירורים, והיום שלהם בהחלט הגיע. ואז, ממהרים "להספיד" אותו כל הדרך למצווה נוספת – מצוות ביעור חמץ.
 
כשמגיע הערב בו אנו מחפשים עם הנר את החמץ (בדיקת חמץ) בין החרכים והסדקים ובכל פינות הבית, משום מה, נותר לו איזה גוש חמץ חבוי, כאילו מניחים לו לחיות שם בפינות החבויות בקרבנו, בתוכנו ועל לשוננו כבר למעלה מאלפיים שנה…  
 
כל דור ודור בדברי ימי עמנו טובל בדם ובדמעות – על מה ולמה?
 
כאשר אנו קוראים כל ספר שהוא בתולדות עם ישראל, מתחוור לנו מיד ובמלוא העוז כי בכל התקופות כמעט, כל דור ודור בדברי ימי עמנו טובל בדם – דמם של אינספור יהודים שנטבחו במלחמות, פרעות, מסעי צלב, עינויי האינקוויזיציה, מוראות השואה, ועד עצם היום הזה – אנו מוקפים בשונאים ובאויבים צמאי דם האורבים לנו בכל פינה. כך גם פיגועי המחבלים והמתאבדים בארץ, שגרמו למאות הרוגים ופצועים, דברים שהופכים את החיים לכמעט בלתי נסבלים. מה הסיבה לזה? למה נגזר עלינו, כעם, לעבור סבל כה נורא? למה מגיע לנו גורל כזה? התשובה הרגילה לכך היא שאנו נענשים על חטאינו, שלא קיימנו כראוי את מצוות התורה. אולם, אם הייתה זו כל האמת, היינו מצפים שעונשו של כל דור יהיה בהתאם לעוונותיו, מידה כנגד מידה. כגודל החטאים כן יהיה גודל הסבל והאסונות. אבל, ההיסטוריה מוכיחה אחרת. דורו של אחאב חטא עד מאוד בעבודה זרה, ובכל זאת, לא סבל רבות. לעומת זאת, היו דורות אחרים שחטאו הרבה פחות, אבל סבלו יותר. אם החטא הוא הגורם היחיד לסבלות עם ישראל, כיצד יכול להיות שאין התאמה בין גודל החטא לגודל העונש? לפיכך מובן שחייבים להיות גורמים נוספים לאסונות הפוקדים את עם ישראל. מה הם אותם גורמים?
 
לא רק החטאים גרמו לסבל
 
חז"ל העניקו את המפתח לשאלה זו. הם אומרים שלא רק החטאים גורמים לסבל שלנו. גם שנאת חינם, מחלוקת, לשון הרע ורכילות הורסים כל חלקה טובה לא פחות מן החטא. כשעם ישראל חי כאיש אחד בלב אחד, כמשפחה מלוכדת שכל בניה חיים בשלום איש עם רעהו, כשמשתדלים ככל האפשר להימנע מלשון הרע ומרכילות, אז הם מוגנים מפני אסונות וצרות אפילו כאשר ראויים הם לעונש על חטאיהם.
 
מאידך, כשאין ביניהם אחדות ואחווה כמו בני משפחה אחת, כשדיבורי לשון הרע ורכילות נפוצים לרוב בקרבם, אז אין מה שיעצור את הנגף, וכל העונשים והצרות המגיעים להם בגלל חטאיהם אכן נוחתים עליהם במלוא הכובד.
 
התריס המגן על עם ישראל
 
ברור מעבר לכל ספק שהאהבה והאחדות בקרב בני ישראל, כבני משפחה אחת, וההתרחקות מלשון הרע ומרכילות, משמשות כתריס המגן על עם ישראל מפני הפורענות, אפילו במקרים של חטאים רבים.
 
מהי הסיבה לכך? מה עומד ביסוד דברי חז"ל אלה?
 
אסון נורא קרה לעם ישראל לפני כאלפיים שנה. הרומאים כבשו את ארץ ישראל, הטילו מצור על ירושלים והחריבו את בית המקדש השני. מאות אלפי יהודים נהרגו או נפלו בשבי ויצאו לגלות. היהודים איבדו את שלטונם בארץ. כשחז"ל התעמקו בגורם לגזירה זו מן השמים, הגיעו למסקנה ברורה ונהירה: הייתה זו שנאת חינם בין אדם לחברו!
 
בהקדמה לספרו הגדול בנושא הלכות לשון הרע ורכילות והשמירה מפניהם, מתייחס ה"חפץ חיים" – רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, לדבריהם של חז"ל. הוא כותב שהקנאה והשנאה שהיו בליבם של ישראל איש נגד אחיו באותו דור לא הספיקו לכשעצמן כדי להביא על עם ישראל חורבן נורא כל כך. אלא, רק כאשר הגיעו מידות רעות אלו לידי ביטוי ממשי בפה, כלומר – דיבורי לשון הרע, נגזרה אותה גזירה קשה. ובלשונו: "בעבור זה נחרב הבית וגלינו מארצנו… הגם שהגמרא נקטה שנאת חינם, הכוונה הוא על לשון הרע גם כן, שיוצאת מצד השנאה, דאי לאו הכי לא היו נענשים כל כך…"
 
תהיה זו טעות גדולה לחשוב שעוון לשון הרע גרם רק לחורבן הבית, לגלות עם ישראל ולאי בנייתו של בית המקדש השלישי. החטאים של שנאת חינם, קנאה ומחלוקות בין יהודים, ובעקבותיהם דיבורי לשון הרע ורכילות, היו ועודם הגורם העיקרי לכל הסבל היהודי במשך כל הגלות הארוכה והמרה בת אלפיים השנים.
 
* * *
 
את הדברים הנפלאים האלה מצאתי בחוברת שקיבלתי פעם. רפרפתי בה והנחתי אותה על אחד המדפים בספרייה בחדר העבודה שלי. "כוח הפה היהודי" שמה, חוברת שהופצה חינם לזיכוי הרבים.
 
אלא, שהזמן עבר והספרים נערמו בהמוניהם בספרייה שכמעט קרסה, הדיקט מאחור לא עמד בלחץ והחוברת פשוט נפלה בין המדפים… אבל הסדר שאנו עושים ברוח התקופה המחדשת והמרעננת של האביב ולקראת פסח, שלף אותה החוצה. אתם יודעים, דבר מעניין קורה כאשר מנקים את הספריות בבית – יש מעין דחף כזה להציץ בכל ספר או חוברת שמוציאים-מנקים מהאבק-ומחזירים. אלא, שאת החוברת הזו לא מיהרתי להחזיר למדף. היא תפסה אותי. קריאת מספר שורות הפכה לעמודים ועוד עמודים… המסר היה ברור. הכאב גם כן. באחד השיעורים ששמעתי לא מזמן ממורנו הרב שלום ארוש שליט"א, הוא אמר שהיום יותר מתמיד עוון זה מצריך מאיתנו עבודה עמוקה ושורשית. כן, הוא אפילו אמר שצריך להתפלל לא לדבר/לשמוע או לקבל לשון הרע. ואם כך, חייבים לבער אותו וכמה שיותר מהר. ומי לנו כמו הימים האלה, ברוח הניקיון הגשמי והרוחני להתחיל עם העבודה הקדושה והיקרה הזו. לפחות לנסות, לפחות להשתדל, לרצות, להתפלל על זה. ברוח האווירה של ימים אלה עם הרצון להעיף כל פירור חמץ, התפילות שלנו גם על החמץ הזה יכולות להועיל מאוד.
 
בכל שנה, אנו חותמים את ליל הסדר עם המשפט שמסיים את ההגדה: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה!". אנחנו באמת מתכוונים לזה, אף אחד לא בגדר חשוד. אנחנו באמת רוצים, אפילו חוזרים עליו מספר פעמים. רק שההלך הזר הזה – אותו גוש חמץ, זה שחשבנו שביערנו אותו ביחד עם כל החמץ והוא כבר איננו – לא "מת". במו פינו אנו מחיים אותו מחדש בכל פעם שמתגנבת לאוזנינו אינפורמציה מעניינת על ההוא/ההיא וההם. זה גם קורה בכל פעם שמתעוררת מחלוקת ושנאה כלפי מישהו או קבוצה בעם ישראל. והכי מצחיק (ואולי בכלל לא) שאין שום סיבה נראית לעין. אחרי חיפושים ובדיקות בנושא, מסתבר שהייתה זו אזעקת שווא. אין שום סיבה לרגש הזה. יש חוסר הבנה, חוסר ידיעה, חוסר הכרות, אבל שנאה?! זה כבר חזק. את "העבודה הטובה" בשטח עושה לשון הרע. אי אפשר להתעלם מהאמת הזאת. נכון, אנחנו משתדלים, לומדים, מקבלים על עצמנו – אבל היא קיימת.
 
הגיעה השעה שאנו – בני הדור הזה שחווים כל כך הרבה דברים קשים ומצד שני 'מריחים' את הגאולה בפתח – נסלק אחת ולתמיד את החמץ שמסתובב בתוכנו ובקרבנו כבר למעלה מאלפיים שנה. הרבה זמן עבר מאז ואסור לנו להמשיך לאבד אותו.
 
ובתור התחלה טובה (מאמר זה לא יכול להכיל את כל חומר העזר שיש בנושא, כפי שמובא בהרחבה בספריו של "החפץ חיים" – אהבת חסד או קיצור ל"חפץ חיים" ועוד) – הנה נקודת פתיחה וברת-ביצוע לכל אחד מאיתנו: אומר לנו ה"חפץ חיים" – "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב? נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו" (תהלים יד, יג-יד).
 
נקודת הפתיחה להתמודדות עם הגוש המעיק הזה (ועם כל דבר בחיים) היא קודם כל לראות את הטוב! בעצמנו, בסובבים אותנו ובכלל עם ישראל. איך, אתם שואלים? הרי 'ההוא עצבן אותי אתמול' ואת ההיא 'אני ממש לא סובלת' ו'הם בכלל קבוצה שאני ממש לא מחובר אליה'… הרבה סיבות (אולי תירוצים?) שמקשות עלינו לראות במישהו טוב. אפילו בעצמנו קשה לנו לראות את הטוב!
 
רבי נחמן מברסלב נותן לנו את עצת-העצות והדרכה נפלאה איך לעשות זאת: "דרך השם יתברך להביט על הטובות שעושין, ואף שנמצא בהם גם כן מה שאינו טוב – אינו מסתכל על זה! מכל שכן האדם – שאסור לו להביט על חברו לרעה, למצוא בו דייקא מה שאינו טוב, ולחפש ולמצוא פגמים בעבודת חברו. רק אדרבא, מחויב להביט רק על הטוב ולחפש ולמצוא בו זכות וטוב תמיד, ועל ידי זה יהיה לו שלום עם הכל" (ליקוטי עצות, סימן שלום).
 
אם בורא עולם, אבא שבשמים, נוהג עימנו כך, אז מה נותר לנו לעשות? פשוט, בדיוק כמוהו – לראות את הטוב.