סדר, זה שם המשחק

מבט מעמיק ילמד אותנו שלוח
זמנים, מעבר לעובדה שהוא מכניס
את סדר היום לכלי מציאותי, הוא
זה שמעניק לנפש את חשיבותה.
שימו לב!
 
 
"אין לי מה לעשות" – קדימון מאונפף לסדרת יללות מבית היוצר של כל ילד בריא בשעות אחר הצהריים ארוכות ומשמימות, מלווה בדרך כלל בצליל עייף ומעצבן. אצל מבוגרים באה לידי ביטוי התופעה במגוון אפשרויות רחב הרבה יותר.
 
יש את השעות הללו, שאין מה לעשות בהן. סתם תקועות בגרון. פגישה שהתבטלה, תוכנית שנגנזה ועוד אלף סיבות שונות ומשונות. כשלוח הזמנים מוצא את עצמו מופתע, הזמן מתמתח עד בלי סוף. בקיצור, אין מה לעשות. ויש את החיים בלי לוח זמנים. מין מחול שדים מעורפל, בוקר ערב וצהריים. שעות של שעמום, עייפות ומחשבות על מה שהייתי אמור לעשות. אדם מן הישוב חי עם לוח זמנים כל שהוא. איש נטול לוח זמנים מינימאלי מנהל את חייו מחוץ לאטמוספירת המציאות.
 
מבט יותר מעמיק ילמד אותנו שלוח זמנים, מעבר לעובדה שהוא מכניס את סדר היום לכלי מציאותי, הוא זה שמעניק לנפש את חשיבותה. שימו לב!
 
איש עסקים מצליח יסתובב בדרך כלל מצויד באביזרי ניהול. יומן פגישות אלקטרוני או רגיל. במקרים מתקדמים יותר לא תוכלו להשיג אותו בעצמו, תאלצו לתאם כל שיחה דרך מזכירתו האישית. אישיות מכובדת מנהלת את סדר יומה דרך מזכירים. זהו כורח המציאות, ומעבר לכך, חשיבות. מין כרטיס ביקור אישי.
 
הלוח, הזמן, והבן אדם
 
תחושת האפסיות החולנית אורבת לנו בחורים הריקים של חוסר מעש. כשעסוקים, אין פנאי למחשבות של עליבות. יתירה מזו, אדם עסוק חש סיפוק, הערכה עצמית. ברור לו שברגעים אלו לכל הפחות, העולם זקוק לו. כשנוצר 'חור' בלוח הזמנים, עלולות מחשבות מעליבות לחדור אל המוח. מהסיבה הזו משתדלים בני אדם למלא את לוח הזמנים עד אפס מקום. שלא יהיה פנאי למחשבות מאיימות.
 
העמסת יתר על לוח הזמנים עשויה להצביע על בריחה וחשש מפני ההתמודדות עם עצמי. ובכל זאת, אין ספק שלוח הזמנים בונה את הנפש, מסדר את המחשבות, ופותח כביש שפוי לחיי סיפוק תקינים. בשתי מילים, לוח זמנים עושה אותנו 'בני אדם'.
 
ההגדרה האנציקלופדית לאדם היא: שתי רגליים בקרקע, ראש על הכתפיים, וזוג ידיים פעילות. בהמה הולכת על ארבע וראשה באדמה. מאחורי ההגדרה האנטומית הזו מסתתרת סיבה עמוקה יותר. "ומותר האדם מן הבהמה". הפלוס האנושי על פני הרובד הבהמי הוא הדעת. האינטיליגנציה האנושית איננה מקבץ אינסטינקטים, לאדם יש דעת – יכולת הבחנה והכרה. הבהמה נעדרת דעת. את ההבדל בין אדם לבהמה מבטא הפה. אצל אדם מצוי כוח הדיבור, הוא שמלמד על חכמתו ודעתו. הבהמה מסוגלת להפיק נהמות מרשימות מגרונה, דיבור אין לה.
 
כשדורשים מאיתנו להיות בני אדם, מתכוונים בדרך כלל לסדר והתנהלות אנושית, כזו המבוססת על ישוב הדעת. התנהגות אנושית אמורה לקשר את השמים עם הארץ, עליונים ותחתונים. הראש בשמים והרגליים בארץ. את השידוך הזה יכולה רק הדעת לבצע. כוח ההבחנה וההכרה שנתן בנו הבורא, אמור להביא אותנו לידי חיים שיש בהם ישוב הדעת, מעשים ודיבורים המשקפים ומובילים לתכלית מסוימת. בהמה מתנהלת מתחת לדעת, מעשיה אינם משקפים שום הכרה של דעת.
 
אם הבנו נכון, הרי ש'אדם' ו'בהמה' אינם הגדרות אנטומיות המתייחסות למבנה גוף או מרכיבי דנ"א. אדם הוא מצב בו אנו מקושרים, מחוברים במעשינו ובמחשבותינו אל הדעת. זהו מצב בו הרגליים בארץ והראש בשמים. לכל מעשה יש תכלית בשמים, לכל דיבור מטרה אמיתית, וכל תנועה מקושרת למחשבה, לא לאינסטינקט.
 
'בהמה' הוא מצב בו הגוף שועט בעקבות החומר. המעשים מתפרעים סביב התודעה ללא קשר וללא תכלית. הדיבורים נפלטים סתם כך – 'כי בא לי', ו'כי אין לי מה לומר', או 'כי אין לי כוח לחשוב'. הבהמה נעדרת דעת והכרה, משום כך ראשה ורגליה באדמה. המחשבות כמו המעשים והמעשים כמו המחשבות, אינם מקשרים שמים וארץ.
 
מבהמה לאדם
 
יציאת מצרים הפיזית, לפי הספרים הקדושים, איננה החלק המשמעותי בנס ההיסטורי של פסח. חלקה המשמעותי יותר של יציאת מצרים היא ההיחלצות ממצב בהמי והעלייה למצב אנושי. כלל ישראל המשועבד היה שקוע וכנוע תחת מציאות בהמית. כלל ישראל הגאול הוא זה שזכה לקבל תורה. רק בהר סיני, כך אומרים חז"ל "פסקה זוהמתם של ישראל". רק כשקיבלנו תורה זכינו להיות 'בני אדם'. משום שהתורה היא התמונה השלמה של הבריאה. זהו הקשר האמיתי בין שמים לארץ. קומת האדם מקבילה לקומת התורה. ורק יחד עם התורה אנו מסוגלים לקבל צורה אנושית. ראש על הכתפיים ורגליים בארץ.
 
איך עושים את הדרך ממצב בהמי למצב אנושי? – שאלת המיליון.
 
התשובה האבולוציונית האמיתית ממתינה לנו בספירת העומר. ניהול יומן ולו"ז אישי – זהו הסוד. המעבר מ'בהמה' ל'אדם' מתרחש תוך כדי ניהול יומן מיוחד במינו.
 
היומן כשלעצמו מופיע היום בכל סידור תפילה מצוי, בדרך כלל אחרי תפילת ערבית. ארבעים ותשעה ימים, ארבעים ותשע הגדרות זמן שונות. המספר הזה מכיל את לוח הזמנים האישי של כל יהודי מול בורא עולם ומול עצמו. זהו לוח זמנים מופלא המסוגל לתאם בזמן אמת את המבנה הגופני–נפשי מול המבנה הרוחני של כל העולמות.
 
המילים נשמעות אולי גבוהות, אולם המשמעות פשוטה. ספירת העומר הוא תהליך התחברות אל כל ממדי הזמן והנפש. בכל יום של ספירה אנו מתעסקים עם חלק מסוים מאוד בנפש שלנו, המקביל באופן ישיר להנהגה אלוקית מסוימת. כך לדוגמה, ביום הראשון של הספירה אנו מתעסקים עם ספירת 'חסד שבחסד'. ההנהגה האלוקית מתחלקת באופן כללי לשש הבחנות שונות ועוד אחת שכוללת את כולן. ביחד הן שבע ספירות. כמו ששת גבולות החומר: מעלה מטה, ארבעה כיוונים ומבט כללי. כך גם ההנהגה האלוקית יכולה להיבחן בשבע הבחנות. בשפת המקובלים זה נקרא: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות.
 
בנפש האדם יש גם כן את כל אותן ספירות, כאן הן נקראות 'מידות'. יש לנו את מידת החסד שבנו. הרצון להעניק לעשות טוב ועוד. יש את מידת הגבורה. הפחד, היכולת להתגבר על קשיים, הטלת מורא וכדומה. יש את מידת התפארת. היכולת להתפעל, התשוקה להראות לאחרים את היכולת והכישורים שלנו, וכן הלאה.
 
בספירת העומר 'מתקנים' את מידות הנפש, כל יום פרט מסוים מאוד במרחב.
 
לרדת אל הפרטים הקטנים
 
בספירת העומר מתעסקים עם פרטים. ירידה לפרטים עלולה מטבע הדברים לגרום לבלבול. בקטע הקודם הצגנו באופן כללי ביותר את עבודת ימי הספירה על פי תורת הפנימיות, סביר להניח שהדברים מבלבלים. וזו בדיוק הבעיה.
 
החלק המבלבל בחיי הרוח כמו בחיי החומר הוא הצורך לרדת לפרטים. מנהל משרד מוכרח לסדר את יומו בעזרת צוות מזכירות, ולנהל את פעילויות המשרד בעזרת תוכנות מחשב מתאימות, משום שהפרטים הרבים מהם מורכבת עבודה משרדית עלולים לגרום לבלבול מוחלט.
 
סדר יום עמוס עלול לגרום לטעויות ואירועים מביכים. מטלות רבות מדי וסידורים מגוונים מדי מסוגלים להוציא אותנו מהכלים. זהו בדיוק סיפורם של הפרטים הקטנים. והפתרון לבלגאן הוא יומן.
 
היומן מכניס את הפרטים לתוך סדר. מחלק את הפעילויות לזמנים מסוימים. כשהפרטים והסידורים מוגדרים על פי נקודות זמן ועיתויים מתאימים, התמונה איננה כה מאיימת. כבר אין זה בליל סבוך של מטלות, רק שעות מסודרות המכילות סדרת פעילויות. ברגע זה אני אמור לעסוק כך, ואם כן אין מה להתבלבל. בשעה הבאה אני אמור להיות ברחוב פלוני, מחר בערב ממתין לי אדון פלמוני. סדר – זה שם המשחק.
 
כך זה בעולם החומר.
 
הסדר האמיתי אמור להתנהל בעולמנו הפנימי, מול השם יתברך. הסיבה לכך שאנו שוכחים את מציאות השם היא הפרטים הקטנים. אתה יוצא לרחוב, רואה המון אנשים וחושב 'הופ, יש כאן חבר'ה, בלגאן'. השם יתברך יצא מהתמונה… הולכים לסידורים, הפקידה עקשנית, לא מוכנה להתפשר על קוצו של דיו. אופס, שכחנו שיש מנהיג לעולם. הפחדים, השאיפות, הגורמים השונים, המתח – כל אלו גורמים לנו המון פעמים לשכוח מי מנהל באמת את העולם.
 
ויש עוד משהו.
 
ריבוי הפרטים, המחשבה שאני אמור לסדר את הכל, לתקן את עצמי ולהיות צדיק לגמרי כאן ועכשיו, זה מה שגורם לנו לא לעשות כלום בדרך כלל.
 
יומן אישי רוחני יוצרים כשפורטים את הבלגאן הגדול לפרטים. 'היום יום אחד לעומר', ביום הספציפי הזה מוטלת עלי עבודה מסוימת לגמרי. ברגע זה אני עומד במטבח, מצפים ממני לעשות ארוחת ערב למשפחה יהודית. אין מקום למחשבות אחרות. כעת נחת רוח להשם אוכל לייצר רק מכאן. בשעה הבאה אני מוצא את עצמי בבית הכנסת, כאן לכאורה מצפים ממני להתפלל. כשמתמידים בניהול יומן אישי, ניתן להגיע למצב בו לכל רגע יש משמעות פרטית. צדיקים חיו ברמה כזו של דיוק שכל רגע וכל שנייה מחייהם הכילו עבודה שונה, מתחדשת.
 
באופן שכזה הופכת גם הסביבה למשהו מסודר. כשמתבוננים מתוך הכרה שלכל חלק ופרט בבריאה יש תכלית, ניתן להגיע למצב בו כל אדם ייחשב בעינינו למשהו יקר וחשוב מאוד, משום שיש לו תכלית אישית מיוחדת לגמרי.
 
חיים צמודים ליומן רוחני הם חיי משמעות ושלווה. ספירת העומר היא הזמן לפתוח את הדף הראשון ביומן המיוחד הזה.