מראה קדושה

אתם יודעים, העולם הזה הוא כמו
מראה קטנה של השמים. אתם חייבים
להבין שזה מאוד יפה שמישהו בוכה,
אבל זה לא ממש טוב. אתה גורם
לאלוקים צער…
 
 
עצבות היא מחלה, זו לא בעיה רגשית. זאת בהחלט מחלה שצריך להיפטר ממנה.
 
רבי ישראל הבעל שם הקדוש זי"ע אמר פעם, שאם אדם באמת רוצה לדעת אם הוא באמת עובד את השם אז זה מאוד פשוט: אם הלב שלי מלא בשמחה בכל פעם שאני מניח תפילין, ובכל פעם שאני עושה משהו טוב ליבי מתמלא בשמחה, אז אני באמת עובד את השם. אם אני לא בדרגה הזו, אז אני רק עושה דברים בצורה מכנית. ואפילו שזה מאוד קדוש והשם ייתן לי שכר על זה, אבל זה ממש שובר את הלב.
 
אם אתה עצוב, אתה גורם להשם להיות בצער…
 
אם אני נראה עצוב, מה קורה לאדם שיושב לידי? הוא מרגיש לא בנוח, נכון? למעשה, אפילו אם הוא אוהב אותי מאוד, הוא יתגבר על אי הנוחות הזו ויאמר: 'אני חייב להישאר בסביבה. הוא חבר שלי, אהיה פה לידו כשהוא יבכה'. אבל זה לא מה שקורה בפועל, נכון?
 
אבל תארו לכם, שאני יושב כאן ממש וצוחק כמו הרבי מרופשיץ. כולם ירגישו כל כך טוב, כל כך נעים ושמח. למה? זה מאוד פשוט. תארו לכם שהייתם נראים כל כך עצובים, ממש בתהום, במצולות, היו רואים את זה ממש על הפנים שלכם, זה היה מאוד לא נעים, אפילו מפחיד. האמת היא, כאשר אתה רואה מישהו עצוב, באותו רגע אתה מתעמת עם שום דבר. אתה רואה שהאדם הזה נאבק על 'להיות' ו'לא להיות'.
 
תארו לכם אותי עומד על הגג כשכפות הרגליים שלי נמצאות ממש על קצה הגג. בטח תאמרו: "תקשיב, תעשה לי טובה. אתה ממש עושה לי עצבים. לא אכפת לי אם אתה האקרובט הכי טוב בעולם, תכניס את הרגליים שלך פנימה! זה מפחיד אותי".
 
אתם צריכים להבין, שכך זה עם השם. כשאתה הולך ברחוב עצוב, אתה גורם להשם צער. השם אומר: "אני אוהב אותך. אני השם אלוקיך. חתמתי על הכתובה שנתתי לך בהר סיני ולא אפר אותה לעולם, תמיד אהיה איתך. אבל אני באמת לא מרגיש בנוח, אני אפילו ממש בצער כשאני רואה אותך כך – כשאתה עצוב"…
 
כאשר אתה מחייך מרוב שמחה ואתה מסתכל על מישהו, הוא מסתכל עליך בחזרה. אבל כשאתה בוכה, הוא לא ממש יכול להסתכל עליך. הוא מנסה, אבל הוא לא יכול. אתה יכול לחייך חיוך רחב ויראו את זה בעיניים שלך, אבל לא לבכות.
 
אתם יודעים, העולם הזה הוא כמו מראה קטנה של השמים. אתם חייבים להבין שזה מאוד יפה שמישהו בוכה, אבל זה לא ממש טוב. אתה גורם לאלוקים צער.
 
ואני לא מדבר על בכייה באופן כללי, אני מדבר על עצבות, על סוג של מוות שהעצבות הזאת גורמת.
 
וזה תלוי איך אתה בוכה. אתה יכול לבכות עם 'להיות', או שאתה יכול לבכות מריקנות.
 
בראש השנה וביום כיפור אנחנו בוכים כל הזמן. אלה הן דמעות קדושות, הכי קדושות. תארו לכם שמישהו היה אומר לכם: 'אני כל כך אוהב אותך, אני באמת רוצה להיות חבר טוב שלך' והוא היה בוכה כשהוא אומר את זה (בוכה עם 'להיות'), זה יפתח לכם את הלב באלפי דרכים.
 
אבל אם מישהי בוכה ואומרת: 'הייתי במכון יופי, אוי אוי אוי, והם רימו אותי, אוי אוי אוי, וגבו ממנו יותר ממה שהייתי צריכה לשלם…' מה הייתם מרגישים? אוי ואבוי… גם אם האישה הזו הייתה אמא שלך, ואתה באמת אוהב את אמא שלך, אבל אתה לא יכול לסבול את זה. אז אתה אומר 'אוי ואבוי' ומנסה קצת לנחם אותה.
 
ישנו הבדל תהומי בין לבכות לפני מישהו ובין לבכות על משהו. אם אני בוכה לפני השם, וזה הדבר הקדוש ביותר שיש. יכול להיות שהוא בוכה יחד איתי. אבל אם אני בוכה על משהו ואני מתלונן ומספר את זה להשם, זה לא כל כך טוב. אני צריך לבכות לפני השם.
 
לכן הדבר החשוב ביותר שכל אחד מאיתנו צריך לדעת הוא ש:
 
אם אתה קורן וזורח כאן למטה, גם השם קורן וזורח שם למעלה.
 
אם אתה מחייך כאן למטה, השם מחייך אליך בחזרה מלמעלה.
 
משהו מאוד קדוש קורה בינך לבין השם.