בגן החכמה עמודים 103-104

פֶּרֶק שְׁלִישִׁי
תָּמִים תִּהְיֶה

וְהִנֵּה נַשְׁלִיךְ כָּעֵת אֶת מַעֲשֵׂה הֶחָכָם, וְנַתְחִיל לְסַפֵּר בְּמַעֲשֵׂה הַתָּם…

לִפְנֵי שֶׁרַבֵּינוּ מַתְחִיל לְתָאֵר אֶת דַּרְכֵי הַתָּם, הוּא מְזָרֵז אוֹתָנוּ לְהַשְׁלִיךְ אֶת כָּל הַחָכְמוֹת, כִּי בְּלֹא זֶה, אִי אֶפְשָׁר יִהְיֶה לָנוּ לְקַבֵּל אֶת הַשֵּׂכֶל הָאֲמִתִּי הַנִּלְמָד מֵהַתָּם. וְזֶה מַה שֶּׁכָּתוּב בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן קכג:

הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ, לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטֹן וְדָבָר גָּדוֹל וְלִבְלִי לִנְטוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי פרשת שופטים): ‘אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שְׂמֹאל’ וְכוּ’ וּלְהַשְׁלִיךְ מֵאִתּוֹ כָּל הַחָכְמוֹת, וּלְסַלֵּק דַּעְתּוֹ כְּאִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם שֵׂכֶל, בִּלְעֲדֵי אֲשֶׁר יְקַבֵּל מֵהַצַּדִּיק וְהָרַב שֶׁבַּדּוֹר וְכָל זְמַן שֶׁנִּשְׁאָר אֶצְלוֹ שׁוּם שֵׂכֶל עַצְמוֹ, אֵינוֹ בִּשְׁלֵמוּת, וְאֵינוֹ מְקֻשָּׁר לְהַצַּדִּיק.

וְיִשְׂרָאֵל בְּעֵת קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיוּ לָהֶם חָכְמוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי אָז הָיוּ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁבִּימֵיהֶם, שֶׁהָיָה טָעוּתָם עַל-פִּי חָכְמוֹת וַחֲקִירוֹת גְּדוֹלוֹת כַּיָּדוּעַ, וְלוּלֵי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִיכִין מֵעַצְמָן הַחָכְמוֹת, לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה כִּי הָיוּ יְכוֹלִים לִכְפֹּר בַּכֹּל, חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ עִמָּהֶם וַאֲפִלּוּ כָּל הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים הַנּוֹרָאִים שֶׁעָשָׂה לְעֵינֵיהֶם, לא הָיָה מוֹעִיל לָהֶם, כִּי גַּם עַתָּה נִמְצָאִים אֶפִּיקוֹרְסִים הַכּוֹפְרִים עַל-יְדֵי שְׁטוּת וְטָעוּת חָכְמָתָם.

אַךְ יִשְׂרָאֵל עַם קָדוֹשׁ רָאוּ הָאֱמֶת, וְהִשְׁלִיכוּ הַחָכְמוֹת, וְהֶאֱמִינוּ בַּהַשֵּׁם וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ, וְעַל-יְדֵי-זֶה קִבְּלוּ הַתּוֹרָה. וְהַיְנוּ שֶׁתִּרְגֵּם אוֹנְקְלוּס (דברים ל”ב): “עַם נָבָל וְלֹא חָכָם”, ‘עַמָּא דְּקַבִּילוּ אוֹרַיְתָא וְלָא חַכִּימוּ’. כִּי עִקַּר קַבָּלַת הַתּוֹרָה הָיָה עַל-יְדֵי וְלָֹא חַכִּימוּ, הַיְנוּ עַל-יְדֵי שֶׁהִשְׁלִיכוּ מֵאִתָּם כָּל הַחָכְמוֹת כַּנַּ”ל.

וְזֶה: “נָבָל” – רָאשֵׁי-תֵּבוֹת “ל"ב נְתִיבוֹת”, שֶׁהוּא כְּלָלִיּוּת הַתּוֹרָה וְהִיא הַחָכְמָה הָאֲמִתִּית, אֲשֶׁר אֶצְלָהּ כָּל הַחָכְמוֹת בְּטֵלִים וְהַיְנוּ “נָבָל”, שֶׁהִיא בְּחִינַת הַתּוֹרָה, הַנִּקְרֵאת נוֹבְלוֹת הַחָכְמָה הָעֶלְיוֹנָה (בראשית רבה פרשה יז) (וּבוֹא וּרְאֵה שֶׁעַתָּה מְבֹאָר וּמְיֻשָּׁב הַתַּרְגּוּם הַזֶּה, שֶׁהוּא פְּלִיאָה גְּדוֹלָה, וְכָל הָעוֹלָם תְּמֵהִים עָלָיו, מָה עִנְיַן תֵּבַת נָבָל, לְתַרְגְּמוֹ עַל קַבָּלַת הַתּוֹרָה? אַךְ עַתָּה מַה נִּמְלְצוּ לַחֵךְ דִּבְרֵי הַתַּרְגּוּם הָאֵלּוּ)

וְהָעִקַּר הָעֲבוֹדָה, לִהְיוֹת תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹקִים וְסָר מֵרַע, בְּלִי שׁוּם חָכְמוֹת, וּשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, אַחַר שֶׁכָּתוּב בּוֹ (מלכים-א ה): “וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם”, אָמַר (משלי ל): “כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי” וְכֵן אָמַר אָסָף (תהלים ע”ג): “וַאֲנִי בַעַר לא אֵדָע בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ”(משלי כ”א): ‘אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד הַשֵּׁם”. ע”כ.
וְזֶה מַה שֶּׁכָּתַב: וְהִנֵּה נַשְׁלִיךְ כָּעֵת אֶת מַעֲשֵׂה הֶחָכָם וכו’, וְעַכְשָׁו כְּבָר אֶפְשָׁר לְהַתְחִיל בְּלִמּוּד הַדֶּרֶךְ הַיְשָׁרָה.

הַתָּם הַנַּ”ל לָמַד מְלֶאכֶת רַצְעָנוּת (סַנְדְּלָרוּת), וּמֵחֲמַת שֶׁהָיָה תָּם, לָמַד הַרְבֵּה עַד שֶׁקִּבֵּל, וְלֹא הָיָה בָּקִי בְּהָאָמָּנוּת בִּשְׁלֵמוּת…

הַתָּם הוּא כֻּלּוֹ הַהֵפֶךְ הַגָּמוּר מֵהֶחָכָם. הֶחָכָם הָיָה מֵבִין מַהֵר, וְלָמַד כָּל מִקְצוֹעַ בִּמְהִירוּת וְהִגִּיעַ לִבְקִיאוּת וּלְמֻמְחִיּוּת, וְהַתָּם הָיָה צָרִיךְ לִלְמֹד הַרְבֵּה וּלְהִתְאַמֵּץ עַד שֶׁקִּבֵּל מַשֶּׁהוּ, וְגַם אַחֲרֵי שֶׁהִשְׁקִיעַ כָּל כָּךְ זְמַן וּמַאֲמַצִּים רַבִּים, הוּא לֹא הָיָה בָּקִי בִּמְלַאכְתּוֹ בִּשְׁלֵמוּת.