המסר של רבי שמעון בר יוחאי

שאלת העלייה ההמונית למירון ביום ל"ג בעומר עדיין עומדת בעינה. תופעה מיוחדת ובלתי מובנת של מאות אלפי אנשים המגיעים לשם מכל גווני הקשת: אברכים מסולסלי פיאות וחליפות שחורות ארוכות לצד עונדי עגיל באוזן ורעמת שיער אסופה. אמריקאים עם מרוקאים, ספרדים בצוותא עם אשכנזים. כולם מתקצבים ועולים במעלה ההר, רוצים להגיע למקום הקדוש – ציונו של רבי שמעון בר יוחאי, מטלטלים בדרכים ומתנקים מהעבודה ומהווי החיים הרגיל – הכל כדי לשהות אצל רבי שמעון בר יוחאי.
 
למה? מה גורם לתופעה רבת ההוד הזו? מדוע נמשכים לשם גם יהודים המרוחקים מכל לחלוחית של קדושה? יתירה מזו, סמוך ליום השנה של רבי עקיבא (שחל ביום י' בתשרי) שהיה מורו ורבו של רבי שמעון בר יוחאי, מגיעים לקברו בערך שני אוטובוסים בלבד! הרי הוא העמיד עשרים וארבעה אלף תלמידים והיה מגדולי עולם. ובכל זאת, דווקא רשב"י זכה למה שרבי עקיבא וגדולי עולם רבים לא זכו.
 
הגמרא (מסכת שבת) מספרת על רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון שישבו בצוותא. באותו מקום שהה גם יהודה בן גרים. פתח רבי יהודה ואמר: "כמה נאים מעשיהם של אומה זו (הרומאים): תיקנו שווקים, תיקנו גשרים, תיקנו מרחצאות".
 
רבי יוסי שתק.
 
אמר רשב"י: "כל מה שתיקנו, לא תיקנו אלא לצורך עצמם".
 
הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם למלכות. כששמעו זאת הרומאים, גזרו מיתה על רבי שמעון בר יוחאי, עד שנאלץ לברוח יחד עם בנו, רבי אלעזר למערה. באותה שעה נעשה להם נס ונברא להם אילן חרוב לאכול מפריו ומעיין מים לשתות. וכך היו יושבים עד צווארם בחול ולומדים.
 
שלוש עשרה שנה הם היו במערה, עד שבא אליהו הנביא ועמד על פתח המערה כדי לבשר  להם שמת הקיסר והגזירה התבטלה. יצאו רשב"י ובנו ר' אלעזר מן המערה וראו אנשים חורשים וזורעים. התפלאו: "כיצד מניחים חיי עולם ועוסקים בחיי שעה?"… וכל מקום שהסתכלו עליו, מיד נשרף. עד שיצאה בת קול ואמרה: "להחריב את עולמי יצאתם? אם כן, חזרו למערתכם". והם חזרו למערה לשנה נוספת, עד שיצאה בת קול ונתנה להם אישור לצאת ממנה. ובכל פעם שהיה מקפיד רבי אלעזר על אנשים בגלל חטאיהם, היה רבי שמעון מרפא אותם בחזרה ואומר לבו: "בני, די לעולם שאנחנו עוסקים בתורה".
 
לעת ערב, בערב שבת, ראו זקן אחד, שרץ בזמן בין השמשות, כשהוא אוחז בידו שתי חבילות הדסים להריחם בשבת. אמרו לו: "בשביל מה שתי חילות הדסים?", ענה להם: "אלו לכבוד שבת". שאלו אותו: "וכי לא די לך באחד מהם?", ענה להם: " אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור". אמר רשב"י לבנו: "ראה כמה חביבות המצוות על ישראל".
 
נשאלת השאלה: מדוע היה על רשב"י הקדוש להיות כל כך הרבה במערה? הלא, לפי גודל קדושתו, הוא יכול היה להינצל בדרך אחרת.
 
אלא, מסביר האר"י הקדוש זי"ע, ששנותיו של רשב"י במערה היו כדי לכפר על העולם כולו. ועוד, מוסיף הרבי מקלויזנבורג זצ"ל ואומר, בגלל שבשמים מצאה חן דרכו של רשב"י לראות רק בטובת ישראל וגנות הגויים, שלחו אותו למערה כדי שיוסיף לקנות שלמות יתירה במידה זו, כמו שכתוב בזמר בר יוחאי: "במערת צורים שעמדת, שם קנית הודך והדרך". רשב"י לא היה יכול לסבול שמדברים בטובת הגויים, מה גם שהוא איסור דאורייתא להרבה דעות משום "לא תחנם", וכפי פירוש הירושלמי – אל תמצא בהם חן. אדרבה, גם היהודי הגרוע ביותר טוב פי עשרת מונים מן הגוי הטוב ביותר. ומי שלא אוהב את היהודי הפחות שבפחותים, אומר הרבי מנשכיז זצ"ל, לא הגיע למדרגה הנמוכה ביותר של יראת שמים!
 
אם כן, מדוע רק בפעם השנייה בה שהו רשב"י ובנו במערה, הם הגיעו לדרגת "די לעולם אני ואתה?" ולא רק, כיצד מעשה כה פעוט כמו זה הזקן שבידיו שתי חבילות הדסים מעורר בהם כזו התפעלות, ואילו שנה שנה קודם לכן אלו שעסקו ביישוב העולם בכלל ובארץ ישראל בפרט, בחרישה ובזריעה, נשפטו על ידם בחומרה?
 
אומר הרבי מקלויזנבורג זצ"ל, שבאותה שנה נוספת במערה הגיע רשב"י לתכלית השלמות. ומהי? שראה בכל דבר פעוט את רוממות נשמתם של עם ישראל, ומצא מעלות באדם הפשוט ואף התפעל מהן. ובלשון רבינו הקדוש – רבי נחמן מברסלב זצוק"ל, הצדיק מבקש ומחפש, בכלליות ובפרטי פרטיות, כיצד השם יתברך מתפאר בכל אחד מישראל.
 
ומה בעצם ראה רשב"י באותו זקן האוחז בחבילות ההדסים? הוא ראה יהודי שמתנער מן החולין האופף אותו, מטרדות היום יום, מהצער והרדיפות של אותה תקופה, ומחפש  כדי הדר במצוות שבת.
 
זוהי מהותו של רשב"י – לראות בחביבותם של ישראל המנסים להוסיף לנשמתם עוד ועוד קדושה. ומעלה זו היא ההסבר לכך שציונו הפך לאבן שואבת להמוני העם. שהרי התנא, רבי שמעון בר יוחאי, אינו מסוגל לראות רע בשום יהודי. הוא מקבל כל נפש בעין יפה. וכל זה בא לו בזכות מידת הענווה הגדולה שהייתה בו ואשר אפשרה לו להעריך גם את הפחות שבפחותים מישראל. ואם האדם המגיע אליו מזרע האבות, רשב"י משפיע עליו ברכות טובות ומאציל עליו מרוחו. לכן נחגג היום הזה בשמחה עצומה בכל קהילות ישראל.
 
ניתן להקביל את התנא האלוקי, רבי שמעון, לנשמת משה רבינו, שהיה עניו מכל אדם אשר על פני האדמה. במסורת הברסלברית, רשב"י הוא השני מבין חמישה צדיקים "בחינת משה" שהיה להם ניצוץ נשמתו של משה רבינו (משה רבינו בעצמו, רשב"י, האריז"ל, רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש, ורבי נחמן, זכותם תגן עלינו).
 
שואלים המפרשים: כיצד יתכן שמשה רבינו לא ידע את גדלותו ודרגתו? הרי הוא עלה לשמים וחי כמו מלאך, דיבר עם השם פנים מול פנים. אז מדוע החזיק עצמו כקטן ביותר על פני האדמה? האם אין סתירה – מצד אחד לקבל את התורה מפי השכינה ומצד שני, ענווה יתירה שכזאת?
 
אלא, משה רבינו, שהגיע לדרגה כל כך גבוהה ושהה במחיצת הקב"ה, דווקא אז הבין את אפסיותו לעומת השכינה הקדושה. ככל שאדם גדול יותר באמת הוא מכיר בגדלות הבורא, מיד הוא חש אפסי לעומת הגודל האינסופי הזה. זאת הסיבה לענווה העצומה של משה רבינו ור' שמעון שהיה ניצוץ מנשמתו כאמור.
 
לצורך המחשה, נתבונן על אדם המנסה את כוחו בניגון על חליל בצעדיו הראשונים. תחילה הוא מבין שאינו יודע לנגן בחליל. אך אט אט, כשהחל להבין מושגים בנגינה, הוא קולט שהוא לא יודע מספיק אוקטאבות, סולמות, מהירות נגינה וכדומה. כלומר, ככל שהאדם לומד יותר ומחכים מחבריו, הוא מבין שיש הרבה דברים שאינו יודע עדיין.
 
ועוד, כאשר פעוט בן שלוש מתרגז וכועס, הוא קורא בקול גדול: "אני אשבור את הבית…" כאשר הוא גודל קצת הוא עשוי לאיים בשעת כעסו שישבור את השולחן. מאוחר יותר, הוא ייקח כוס וירצה לשבור אותה על הרצפה, ובעת שבוגר הוא ועומד בשכלו, רק יתרגז אך ללא רצון בשבירת חפצים. ובכלל, אם הוא מבוגר גם בנפשו הוא ירסן את הכעס שלו ולא יחצין אותו. וזה תמוה, משום שדווקא שהוא גדול וחסון היה מתאים שיאיים בשבירת הבית או השולחן, וכשהוא קטן ובלי כוח רב – שישתוק. מדוע דווקא הגדול שותק?
 
אלא, שככל שיש לאדם יותר שכל הוא מכיר יותר במגבלותיו. הילד הקטן לא מבין ששבירת הבית אינה מעשית מבחינה טכנית, לכן כשגדל איומיו פוחתים. אדרבה, הוא מבין שעצם היותו אדם בוגר עליו להתגבר על יצריו ומידותיו.
 
זוהי מדרגתו של רשב"י. אחרי שלוש עשרה שנה של הזדככות במערה ולימוד סתרי התורה, הוא הגיע למעלה העצומה שבעזרתה ראה במעלותיו של אדם פשוט מישראל שלא זכה להשגות גבוהות. לכן כל מעשה או מצווה של אדם כזה יקרים מאוד. ועל כן אמר לבנו: ראה כמה חביבות מצוות על ישראל".
 
ביום ההילולא של התנא האלוקי, אם נטפס ברגלינו על הר מירון, או לחילופין, נשאר בביתנו ונדליק מדורה מקומית לכבוד ר' שמעון, בל נשכח את המסר העיקרי שהוא רצה להעביר לנו: לאהוב כל יהודי ולהסתכל בזכוכית מגדלת על מעשיו הטובים. ויהי רצון שתשרה בין כל עם ישראל אהבת חברים המביאה לדבקות בבורא יתברך שמו.
 
 
* * *       
הנכם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"