ילד בריא!

סקר “מפתיע”

קוראים יקרים, בפניכם מקבץ תשובות לסקר חדש ומפתיע שערכנו בקרב גברים ונשים.

בסקר הייתה שאלה אחת בלבד: לשם מה אתה רוצה לגדל ילדים?

והתשובות שקיבלנו היו מגוונות: בשביל לגדל אדם בריא, מוצלח וערכי; בשביל לתת ולהעניק בלי גבול; בשביל לעשות הכול כדי שתהיה להם ילדות מאושרת וזכרונות טובים; בשביל שיהיו להם חום ואהבה, שיהיה להם טוב; בשביל לראות אותם גדלים ומתפתחים ומעצבים אישיות; בשביל לקום בבוקר למענם; בשביל לשמוע אותם צוחקים; בשביל לבשל עבורם; בשביל לשמוע אותם קוראים לנו ‘אימא’, ‘אבא’; בשביל ללכת איתם לטיולים; בשביל ללמד אותם; בשביל ללמוד איתם תורה; בשביל לשחק איתם; ועוד ועוד.

אבל ההפתעה הגדולה בסקר הייתה שאף גבר ואף אישה לא רצו ילדים בשביל להעניש אותם! כולנו חולמים על ילדים, ואף אחד לא רואה את עצמו בחלומות שלו נותן להם עונש… זה הנתון ה”מעניין” ביותר של הסקר.

אין מקום לעונש

שאלנו את הסטטיסטיקאים ואת הפסיכולוגים לעניין הוֹרוּת וחינוך: איך זה יכול להיות? הרי העונש הוא חלק כל כך חשוב ובלתי נפרד מיחסי ההורים והילדים, ואולי זהו הבסיס ולב לבו של כל החינוך כולו – איך זה שהעונש אינו חלק מהשאיפות והחלומות שלנו כהורים לעתיד…?

טוב, אני מקווה שכל הקוראים מבינים שהשאלה הזאת נשאלת בציניות והתשובה בגוף השאלה: אף אחד לא חולם ושואף להעניש כי במצב נורמלי וכאידיאל, אף אבא ואף אימא לא משתוקקים להעניש. וברור שהעונש אינו חלק משום מערכת יחסים, ואין לו שום מקום ביחסי הורים וילדים.

אכן, לצערנו עונש הוא כלי שלפעמים אנו כהורים נאלצים להשתמש בו, אֲבָל – וזה ‘אֲבָל’ גדול וחשוב מאוד – יש לכך לא מעט הסתייגויות: מענישים רק בלית ברירה ולאחר מיצוי כל אפשרות אחרת, רק מתוך כוונה חינוכית לטובת הילד, רק בלב כבד מאוד, רק מתוך אהבה ולא מתוך כעס ונקמנות, ומדובר בעונשים עדינים שהם תוצאה טבעית של המעשים, הניתנים כמובן מתוך שיקול דעת וברגישות גדולה.

ואחרי הכול, זה די ברור ומוסכם שעונש הוא לא כלי יעיל לחינוך אמתי. עונש לא מעורר את הילדים לרצון פנימי ולתיקון האישיות. (ואנחנו לא מדברים על כך שרק הורים יחידי סגולה יודעים להעניש כראוי, וברוב המקרים העונשים שלנו הם סתם פריקת עצבים ואין ביניהם ובין חינוך שום קשר).

אם כך ניתן לומר שבמערכת בריאה בין הורים לילדים העונש כמעט ולא קיים!

ילד מבית טוב

אם אנחנו מסכימים על המודל הזה, אפשר להסתכל על הקשר שלנו עם אבינו שבשמיים באור חדש ומהפכני:

הקשר שלנו עם אבינו שבשמיים הוא בדיוק כמו קשר הורים וילדים.

מהות הקשר היא אהבה, נתינה, צמיחה בריאה וישרה, ובניין האישיות באופן שממצה את הכוחות הגלומים בנו ונותן להם ביטוי מלא ומאפשר להם להתפתח באופן הטוב ביותר עבור הנפש שלנו, ועוד רשימה ארוכה של דברים טובים ומתוקים.

כל זה מקופל במילה אמונה. האמונה כולה טוב, כי מאמינים בבורא שכולו טוב וכל שאיפתו היא להיטיב. וכמו שבחינוך ילדים בריאים בנפשם, העונש הוא לא חלק ממערכת היחסים, כך בדיוק בעניין הקשר עם הבורא: אין שום מקום למחשבה על ענישה!

קשר כזה עם הבורא הוא שלימות הבריאות הנפשית, ממש כמו ילד שגדל בבית בריא חם וטוב.

ילדות קשה

לעומת זאת, ילד שחוויית הילדות שלו נקשרת לעונשים, והעונש תופס מקום במחשבתו, והוא תופס את ההורים שלו כ”מענישים” – הוא בוודאי יגדל להיות פגוע בנפשו. כך בדיוק גם אנחנו, כבנים למקום – אם נתפוס את אבינו שבשמיים כשוטר האוחז בידו שוט ומחכה בכל רגע להצליף בנו – נפתח חרדות ונחיה בסבל נפשי.

אסור לנו לצייר את הבורא כשוטר עצבני, רודה ומעניש. מי שזו האמונה שלו לא יכול לפרוח ולצוח ולהתפתח, לא יכול לשמוח.

אלא מה תשאל, הרי אנחנו מאמינים ב”שכר ועונש”…

והתשובה היא אבא שבשמיים הוא לא אבא פחות טוב מאף אחד ואחת מאיתנו, וכמו שכל אחד מאתנו היה הרבה יותר מאושר לא לתת שום עונש, גם הבורא לא רוצה ולא שואף להעניש, הוא ברא אותנו רק בשביל להיטיב לנו. העונש זה לא הוא וזו לא מהותו.

וכמו שאם הורים מענישים זה לא הופך אותם להורים רעים ולא הופך את כל מערכת היחסים למערכת של פחד – כך בדיוק באמונה: האמונה שלנו בשכר ועונש בשום פנים ואופן לא הופכת את אבינו שבשמיים לדמות רעה ומתעללת.

אז מה זה עונש?

שתי תשובות בדבר:

האחת: כמו שבחינוך עונש הוא רק כלי מסוים ומוגבל כדי לעזור לילד וליישר את דרכו לטובתו, כך גם כאשר הבורא משתמש בכלי שאנו מכנים אותו “עונש”, אין הכוונה להרע, אלא אך ורק ליישר, אך ורק לעזור לנו להצליח בחיים, רק מתוך אהבה, רק בלית ברירה וכו’.

במקום לומר עונש, תאמר: מכתב אהבה, כי “את אשר יאהב ה’ יוכיח”.

ואדרבא, ה’ מצטער כשהוא נאלץ להעניש, כמו שכתוב: “בכל צרתם לו צר”. זה לא רק שהוא לא רוצה להעניש, אלא שעונש פירושו שהבורא מוכן לסבול כביכול למען אהבתו אלינו.

והשנייה: עונש הוא תוצאה טבעית של המעשים שלנו. כמו שמי שנוגע באש נכווה, וזה לא עונש – כך העולם הזה בנוי בצורה כזאת ש”רעתך תייסר” וש”מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך”. העונשים הם דברים שאדם מביא על עצמו ולא דברים שהבורא עושה לו!

לכן למען האמת ביחסים בינינו לבין הקדוש ברוך הוא, באמונה האמיתית והשלימה – אין מקום למילה “עונש”, ואין שום מקום לחשוב על ה’ כ”מעניש”. ה’ הוא רק אבא אוהב, וזהו!

נמצא שעונש הוא כלי וכורח מציאותי, ואינו מגדיר את מהות ההורים ואת הקשר המשפחתי ובוודאי אינו מגדיר ואינו נוגע למהות הבורא ואינו חלק מעולם האמונה.

יוצא כאן דבר נורא: אם ה”אמונה” בעונש גורמת לך לחשוב שהבורא הוא “מעניש” וגורמת לך לראות אותו כ”רע”, כי עונש תמיד נקשר לנו בנפש כדבר רע – אתה בעצם מפספס את העיקר ואת המהות של האמונה, כי אתה מאבד את התפיסה הנכונה על הבורא שכולו טוב, ואתה מאבד את כל האמונה שהיא הקשר הנכון והבריא שכולו טוּב ונועם.

ונכתוב את זה במילים חריפות: ה”אמונה” ב”עונש” הופכת את האדם לכופר, כי הוא מאבד את האמונה שה’ טוב – ולמעשה לא מאמין בבורא, אלא בדמות רעה ודמיונית שאין לה שום קשר עם הבורא.

ה”אמונה” העקומה הזאת בוודאי מערערת את כל בריאות הנפש, וממלאת את האדם בחרדות.

א-ל זועם או א-ל אוהב

התפיסה של הבורא כא-ל זועם וכמעניש, זו הדת של בלעם הרשע. הגמרא אומרת שכל היממה כולה הבורא הוא אבא אוהב ומיטיב, אבל יש חלקיק שנייה שבו ה’ “זועם”. זה היחס האמתי: עשרים וארבע שעות לעומת חלקיק שנייה. בלעם שהייתה לו עין רעה, ביטל ומחק את כל האינסוף טוב של ה’ והתמקד רק בזעם השולי והזניח, ומזה שאב את כל כוחו.

ומה עשה ה’? אומרים חז”ל שבאותם ימים שבלעם ניסה לקלל ה’ יתברך לא כעס אפילו את אותו חלקיק שנייה. ומדוע? הפסוק מנמק: “ולא אבה ה’ אלוקיך לשמוע אל בלעם כי אהבך ה’ אלוקיך!” כדי לגלות שהמהות של הקשר שלנו עם הבורא היא רק אהבה! כדי לבטל ולקעקע את כל התפיסה הדתית של בלעם, ולגלות שעל פי היהדות האמיתית ה’ הוא אבא אוהב תמיד ואין שום מקום למחשבה על זעם ועונש.