בגן החכמה עמודים 127-128

וְתֵדַע, שֶׁדַּוְקָא כַּאֲשֶׁר יֵשׁ אֶת שְׁתֵּי הַקְּצָווֹת הַלָּלוּ, דְּהַיְנוּ: מִצַּד אֶחָד – הָרָצוֹן הֶחָזָק לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, וּמִצַּד שֵׁנִי – הַשִּׂמְחָה שֶׁשָּׂמֵחַ בְּכָל תּוֹצָאָה – רַק זוֹ הִיא יִרְאַת שָׁמַיִם. אֲבָל אִם אָדָם אוֹחֵז רַק בְּאַחַת מִן הַקְּצָווֹת, כְּגוֹן, שֶׁרַק רוֹצֶה לִהְיוֹת כִּרְצוֹן הַשֵּׁם מִצַּד הַצְלָחַת הַמַּעֲשִׂים, אֲבָל הוּא אֵינוֹ שָׂמֵחַ כַּאֲשֶׁר הוּא לֹא מַצְלִיחַ לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ בִּשְׁלֵמוּת, זוֹ לֹא יִרְאַת שָׁמַיִם אֶלָּא גַּאֲוָה, כִּי הוּא לֹא חַי אֶת הַמְּצִיאוּת, שֶׁרַק הַבּוֹרֵא מַחֲלִיט מָתַי הָאָדָם יַגִּיעַ לִשְׁלֵמוּת, גַּם כְּשֶׁהָאָדָם מִצִּדּוֹ עוֹשֶׂה מַאֲמַצִּים גְּדוֹלִים, אֶלָּא חוֹשֵׁב שֶׁיֵּשׁ לוֹ כֹּחַ מִשֶּׁל עַצְמוֹ לְהַצְלִיחַ. וְכֵן הַהֵפֶךְ – אִם הוּא מְרֻצֶּה מֵעַצְמוֹ כְּמוֹת שֶׁהוּא, וְאֵינוֹ שׁוֹאֵף לְשַׁפֵּר אֶת עַצְמוֹ – זוֹ אֵינָהּ יִרְאַת שָׁמַיִם אֶלָּא אֲדִישׁוּת וַאֲטִימוּת.

לְהִתְקַדֵּם בָּעֹמֶק

וּבְכָל זֹאת: אֵיךְ יִשְׂמַח הָאָדָם בְּתוֹצָאוֹת אֵלּוּ, שֶׁהֵן רְחוֹקוֹת מִשְּׁלֵמוּת כָּל כָּךְ?

כָּאן נִכְנֶסֶת נְקֻדַּת הָאֱמוּנָה הַיּוֹתֵר עֲמֻקָּה, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לְהַאֲמִין, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהַשֵּׁם עוֹד לֹא נָתַן לוֹ אֶת הָעֶזְרָה מִשָּׁמַיִם, שֶׁיּוּכַל לְהַשְׁלִים אֶת רוּחָנִיּוּתוֹ וּלְהַצְלִיחַ לִהְיוֹת כִּרְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, זֶה בְּעַצְמוֹ מְכֻוָּן מֵאִתּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶה לְטוֹבָתוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם, שֶׁהַצְלָחָתוֹ תִּתְמַהְמַהּ, עַד שֶׁיִּזְכֶּה לִלְמֹד עוֹד, לְהִתְפַּלֵּל עוֹד, וּלְהִשְׁתַּדֵּל עוֹד, וְלִרְצוֹת עוֹד, שֶׁבְּכָךְ הוּא יִבְנֶה אֶת הַכֵּלִים הַשְּׁלֵמִים, שֶׁכַּאֲשֶׁר הוּא יְקַבֵּל אֶת הַתּוֹצָאָה וְהַהַצְלָחָה הַשְּׁלֵמָה בַּעֲבוֹדָתוֹ, לֹא יִכָּנֵס בּוֹ שׁוּם הִרְהוּר שֶׁל גַּאֲוָה, וְעַל יְדֵי זֶה הוּא יוּכַל לַעֲלוֹת הָלְאָה וְהָלְאָה.

כָּל אָדָם צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁאִם הוּא יְקַבֵּל אֵיזוֹ הַצְלָחָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲפִלּוּ רֶגַע אֶחָד קֹדֶם לַזְּמַן הַנָּכוֹן לְכָךְ, זֶה יַזִּיק לוֹ. לָכֵן, כָּל זְמַן שֶׁהוּא עֲדַיִן רוֹאֶה, שֶׁהוּא אֵינוֹ מַצְלִיחַ לְהִתְפַּלֵּל כָּרָאוּי, אוֹ לִשְׁמֹר אֶת הָעֵינַיִם כָּרָאוּי, אוֹ לְהִתְנַהֵג בֶּאֱמוּנָה כָּרָאוּי וכו’ וכו’ – זוֹ הִיא “הַנַּעַל הַמְשֻׁלֶּשֶׁת” שֶׁלּוֹ. וְיִשְׂמַח בָּהּ, וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁזֶּה הַטּוֹב בְּיוֹתֵר בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁעֲדַיִן הוּא לֹא מַצְלִיחַ לְהוֹצִיא אֶת רְצוֹנוֹתָיו הַטּוֹבִים מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל, וְיַגְדִּיל אֶת שִׂמְחָתוֹ עוֹד וְעוֹד, בָּזֶה שֶׁהַשֵּׁם בְּוַדַּאי מַשְׁגִּיחַ עָלָיו, וְהוּא לֹא יְקַפַּח שְׂכָרוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא מִשְׁתַּדֵּל כָּל כָּךְ. וְיֵדַע, שֶׁבְּוַדַּאי אִם הַשֵּׁם לֹא נוֹתֵן לוֹ לְהַצְלִיחַ, זֶה רַק מֵאַהֲבָתוֹ אוֹתוֹ, וּלְטוֹבָתוֹ הַנִּצְחִית, עַד שֶׁיִּהְיוּ לוֹ הַכֵּלִים, שֶׁגַּם כַּאֲשֶׁר יִתְקַדֵּם בְּרוּחָנִיּוּת, זוֹ תִּהְיֶה הִתְקַדְּמוּת אֲמִתִּית, שֶׁלֹּא תִּהְיֶה בָּהּ שׁוּם הַרְגָּשָׁה שֶׁל “אֲנִי”, אֶלָּא אַדְּרַבָּה, יַרְגִּישׁ יוֹתֵר שִׁפְלוּת וְאַהֲבַת הַשֵּׁם.

וְכָךְ מַמָּשׁ רוֹאִים בְּמַעֲשִׂיָּה זוֹ, אֵצֶל הַתָּם. שֶׁאִלּוּ הַשֵּׁם הָיָה נוֹתֵן לוֹ אֶת הַחָכְמָה וְהַהַצְלָחָה מֻקְדָּם יוֹתֵר, זֶה הָיָה מַזִּיק לוֹ בְּוַדַּאי, וְלָכֵן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נָתַן לוֹ שֶׁיַּעֲבֹד אוֹתוֹ כָּךְ בְּקַטְנוּת יָמִים וְשָׁנִים, עַד שֶׁבָּא הָרֶגַע הַנָּכוֹן, שֶׁיּוּכַל לַעֲלוֹת לַגְּדֻלָּה הָרְאוּיָה לוֹ, בְּלִי שֶׁזֶּה יַזִּיק לוֹ כְּהוּא זֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה, שֶׁגַּם אַחֲרֵי כָּל הַחָכְמָה וְהָעֹשֶׁר וְהַמַּעֲמָד וְהַכָּבוֹד שֶׁקִּבֵּל הַתָּם, הוּא נִשְׁאַר תָּמִים וּפָשׁוּט כְּמִקֹּדֶם מַמָּשׁ, וּבִגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה, הַמֶּלֶךְ הִתְפַּעֵל מְאֹד מִמֶּנּוּ.

וְזֶה מַה שֶׁכָּתוּב בְּסֵפֶר הַמִּדּוֹת (תשובה א):

הַמַּתְחִיל לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם, הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹמֵר לוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁחֶפְצְךָ וּרְצוֹנְךָ לַעֲבֹד אוֹתִי, אֲבָל מַה הוּא הַבְּטוּחוֹת? שֶׁמָּא לְמָחָר תַּעֲזֹב אוֹתִי? אִם כֵּן אֵיךְ אֲקָרֵב אוֹתְךָ בִּשְׁבִיל הָרָצוֹן שֶׁרָצִיתָ, וְאֵיךְ אֲגַלֶּה לְךָ תֵּכֶף דְּבָרִים נִסְתָּרִים? אֶלָּא כֵּן תַּעֲשֶׂה: בִּתְחִלָּה אֱהַב אוֹתִי כָּךְ וְתַעֲשֶׂה מִצְווֹתַי, אַף-עַל-פִּי שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַמִּצְוָה, וַעֲבֹד אוֹתִי פָּשׁוּט בְּלֹא חָכְמוֹת, וּכְשֶׁתַּעֲבֹד אוֹתִי כַּמָּה זְמַנִּים, אֲזַי אַאֲמִין לְךָ וַאֲגַלֶּה לְךָ טַעַם וְשֵׂכֶל שֶׁל כָּל דָּבָר וְדָבָר וַאֲקָרֵב אוֹתְךָ בְּכָל מִינֵי הִתְקָרְבוּת, כִּי הַזְּמַן הָרַב שֶׁעָבַדְתָּ אוֹתִי מִקֹּדֶם הוּא בְּטוּחוֹת, שֶׁלּא תַּעֲזֹב אוֹתִי (הֵן אֱמֶת).