בגן החכמה עמודים 305-306

וְזֶה שֶׁהֵבֵאנוּ לְעֵיל, עַל הַפָּסוּק הַכָּתוּב בִּתְהִלִּים: “אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ אֵין אֱלֹקִים…” קֹדֶם כֹּל הוּא נָבָל – מִתְנַצֵּחַ וּמְקַנְטֵר, וְאַחֲרֵי כֵן מִמֵּילָא הוּא אוֹמֵר – אֵין אֱלֹקִים. אִלּוּ הָיוּ לוֹ לֶחָכָם מְעַט עֲנָוָה, מְעַט אֱמֶת, מְעַט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, הוּא לֹא הָיָה מַגִּיעַ לִידֵי כָּךְ, שֶׁיִּכְפֹּר מִכֹּל וָכֹל בַּמֶּלֶךְ. אֲבָל הַכֹּל הִתְחִיל אֶצְלוֹ מִכָּךְ שֶׁהָיָה נָבָל, וְזֶה הֵבִיא אוֹתוֹ בְּסוֹף לִהְיוֹת כּוֹפֵר.

וְהָלְכוּ בַּשּׁוּק, וְרָאוּ אִישׁ-חַיִל אֶחָד, וְתָפְסוּ אוֹתוֹ וְשָׁאֲלוּ אוֹתוֹ: לְמִי אַתָּה עוֹבֵד? הֵשִׁיב: אֶת הַמֶּלֶךְ (שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ:) הֲרָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ מִיָּמֶיךָ? לָאו. עָנָה וְאָמַר: רְאֵה, הֲיֵשׁ שְׁטוּת כָּזֶה?! שׁוּב הָלְכוּ אֶל אָדוֹן אֶחָד מִן הַחַיִל, וְנִכְנְסוּ עִמּוֹ בִּדְבָרִים, עַד שֶׁשְּׁאָלוּהוּ: לְמִי אַתָּה עוֹבֵד? אֶת הַמֶּלֶךְ. הֲרָאִיתָ אֶת הַמֶּלֶךְ? לָאו. עָנָה וְאָמַר: עַתָּה רְאֵה בְּעֵינֶיךָ, שֶׁהַדָּבָר מְבֹרָר, שֶׁכֻּלָּם טוֹעִים, וְאֵין מֶלֶךְ כְּלָל בָּעוֹלָם וְנִסְכַּם בֵּינֵיהֶם הַדָּבָר, שֶׁאֵין מֶלֶךְ כְּלָל…

אוֹתוֹ אִישׁ חַיִל מְיַצֵּג אָדָם “דָּתִי” שֶׁאֵין לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת כָּל יוֹם, וְלָכֵן אֲפִלּוּ שֶׁמְּקַיֵּם מִצְווֹת, דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹבֵד אֶת הַמֶּלֶךְ, בְּכָל זֹאת הוּא לֹא רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם. כִּי אָדָם שֶׁמְּדַבֵּר עִם הַשֵּׁם הוּא בְּוַדַּאי רוֹאֶה נִסִּים וְנִפְלָאוֹת כָּל הַזְּמַן, וְהוּא בְּוַדַּאי רוֹאֶה אֶת הַשֵּׁם, כְּמוֹ שֶׁהֵבֵאנוּ לְעֵיל, מַה שֶּׁכָּתוּב: נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם וָאֶרְאֶה מַרְאוֹת אֱלֹקִים – רָאשֵׁי תֵּבוֹת “אֱמוּנָה”. וֶאֱמוּנָה פֵּרוּשָׁהּ: לְדַבֵּר עִם הַשֵּׁם. עַל פִּי הַכְּלָל שֶׁבְּיָדֵינוּ: אִם אַתָּה מַאֲמִין – אַתָּה מְדַבֵּר! וְאִם אַתָּה לֹא מְדַבֵּר – אַתָּה לֹא מַאֲמִין! לָכֵן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הִתְבּוֹדְדוּת הוּא יָכוֹל לוֹמַר בְּפֶה מָלֵא: רָאִיתִי אֶת הַמֶּלֶךְ!

עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר עוֹד: בּוֹא וְנִסַּע וְנֵלֵךְ בָּעוֹלָם, וְאַרְאֶךָּ עוֹד אֵיךְ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטָעוּתִים גְּדוֹלִים…

כָּאן נִשְׁאֶלֶת שְׁאֵלָה: הֲלֹא הֶחָכָם, כְּבָר מִתְּחִלַּת חֲקִירָתוֹ, עוֹד בִּהְיוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ עִם הֶחָכָם הַשָּׁלִיחַ, הִגִּיעַ לְמַסְקָנָה שֶׁאֵין מֶלֶךְ, וְאָמַר בְּבִטָּחוֹן מָלֵא שֶׁבָּרוּר לוֹ בְּלִי שׁוּם סָפֵק שֶׁאֵין מֶלֶךְ, וְכֻלָּם בְּטָעוּת. וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ אֶל הַחוּץ וְדִבְּרוּ עִם אִישׁ הַחַיִל, שׁוּב אָמַר, שֶׁהִנֵּה מְבֹרָר לוֹ הַדָּבָר בְּוַדָּאוּת גְּמוּרָה שֶׁאֵין מֶלֶךְ, וְכֻלָּם בְּטָעוּת חוּץ מִמֶּנּוּ, וְכֵן הָיָה עִם אִישׁ הַחַיִל הַשֵּׁנִי וכו’, וְעַתָּה הוּא רוֹצֶה עוֹד לָלֶכֶת וּלְהִסְתּוֹבֵב בָּעוֹלָם כְּדֵי לְהוֹכִיחַ אֶת דַּעְתּוֹ, שֶׁכֻּלָּם בְּטָעוּת וכו’, וְאִם הַדָּבָר בָּרוּר לוֹ כָּל כָּךְ שֶׁהָאֱמֶת אִתּוֹ, לָמָּה הוּא צָרִיךְ לְהוֹכִיחַ אֶת זֶה שׁוּב וְשׁוּב, פַּעַם אַחַר פַּעַם?

זֶה שׁוּב מַרְאֶה, שֶׁכָּל שְׁאִיפָתוֹ שֶׁל הֶחָכָם אֵינָהּ לָאֱמֶת כְּלָל, אֶלָּא יֵשׁ לוֹ תַּאֲוָה עַזָּה לְנִצָּחוֹן וְגַאֲוָה, וּמֵחֲמַת שֶׁרַק זוֹ הִיא כָּל חַיּוּתוֹ, לְהוֹכִיחַ תָּמִיד שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם, וְשֶׁרַק הוּא צוֹדֵק וְכֻלָּם טוֹעִים, לָכֵן הוּא מֻכְרָח לִמְצֹא כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ, לְמִי לִצְחֹק וּלְמִי לִלְעֹג. כִּי בְּכָל פַּעַם שֶׁמּוֹכִיחַ מֵחָדָשׁ שֶׁמִּישֶׁהוּ טוֹעֶה וְרַק הוּא הַיְחִידִי שֶׁלֹּא בְּטָעוּת, יֵשׁ לוֹ שִׂמְחָה וְחַיּוּת לְפִי שָׁעָה, וְאִם לְרֶגַע אֶחָד הוּא יַפְסִיק לִמְצֹא עוֹד מִישֶׁהוּ לִצְחֹק עָלָיו, הֲרֵי הוּא יָמוּת מֵרֹב עַצְבוּת, כִּי זוֹ כָּל שִׂמְחָתוֹ  – שִׂמְחָה שֶׁל לֵצָנוּת, לִלְעֹג לְכֻלָּם וְלָבוּז לְכֻלָּם.

כִּי כָּל חַיּוּתוֹ שֶׁל הֶחָכָם הִיא רַק מֵהַגַּאֲוָה, וְלֹא מִשֵּׂכֶל וְדַעַת אֲמִתִּיִּים שֶׁמַּשִּׂיג, לָכֵן בֶּאֱמֶת אֵין לוֹ חַיּוּת כְּלָל, וְהוּא מֻכְרָח לְהַמְשִׁיךְ לְהִתְנַצֵּחַ, וּלְהוֹכִיחַ שׁוּב וְשׁוּב שֶׁכֻּלָּם טִפְּשִׁים וְטוֹעִים חוּץ מִמֶּנּוּ. כִּי הַחַיּוּת שֶׁמְּקַבְּלִים מֵהַגַּאֲוָה אֵינָהּ חַיּוּת אֶלָּא מִיתָה, וְהַרְגָּשַׁת הָעֶלְיוֹנוּת הִיא רַק דִּמְיוֹן חוֹלֵף כְּמוֹ כָּל הַתַּאֲווֹת.

דַּעַת קָנִיתָ מֶה חָסַרְתָּ

רַק מִי שֶׁבֶּאֱמֶת מַשִּׂיג דַּעַת, יֵשׁ לוֹ חַיּוּת נִפְלָאָה וּתְמִידִית. מֵאַחַר וְהַדַּעַת הָאֲמִתִּית נוֹתֶנֶת לְאָדָם עִם מַה לִּחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה. כִּי עִקַּר הַחַיִּים הַטּוֹבִים הֵם מֵהַדַּעַת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הַחָכְמָה תְּחַיֶּה, לָכֵן בֶּאֱמֶת עַל יְדֵי חָכְמָה אֲמִתִּית אֶפְשָׁר לִחְיוֹת חַיִּים טוֹבִים מְאֹד. אֲבָל כַּאֲשֶׁר כָּל הַחָכְמָה שֶׁל הָאָדָם הִיא רַק בִּשְׁבִיל לְהִתְיַהֵר וּלְקַנְטֵר, עַל חָכְמָה כָּזֹאת לֹא נֶאֱמַר “הַחָכְמָה תְּחַיֶּה”, כִּי לְמַעֲשֶׂה הוּא לֹא מַשִּׂיג שׁוּם שֵׂכֶל אֲמִתִּי וְשׁוּם דַּעַת, וְלָכֵן אֵין לוֹ מֵחָכְמָתוֹ שׁוּם חַיּוּת, רַק כָּל כֻּלּוֹ גַּאֲוָה וְהִתְנַצְּחוּת בְּלִי טַעַם וְרֵיחַ.