בגן החכמה עמודים 157-158

הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְטוֹבָה יוֹתֵר

יֶשְׁנוֹ עוֹד כֹּחַ עָצוּם בָּעֵצָה שֶׁל הַהִתְחַדְּשׁוּת, שֶׁהִיא מְתַקֶּנֶת אֶת כָּל הַהַתְחָלוֹת שֶׁלֹּא הָיוּ כָּרָאוּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּתוֹרָה סב:

כִּי עִקָּר הִיא הַהַתְחָלָה. עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, כִּי פֶּן וְאוּלַי לֹא הָיְתָה הַתְחָלָתוֹ כָּרָאוּי, וְאִם כֵּן גַּם כָּל עֲבוֹדָתוֹ אֵינָהּ בִּשְׁלֵמוּת כָּרָאוּי, כִּי הַכֹּל מִתְנַהֵג כְּפִי הַהַתְחָלָה, עַל כֵּן צָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ, בְּכֹחַ הִתְלַהֲבוּת גָּדוֹל, וְהִתְגַּבְּרוּת חָדָשׁ לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה עֲבוֹדָתוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כֹּחַ הַהַתְחָלָה כַּנַּ”ל, וְכֵן בְּכָל פַּעַם וּפַעַם צָרִיךְ לַחֲשׁשׁ חֲשָׁשָׁא זוֹ, פֶּן לֹא הִתְחִיל עֲדַיִן כָּרָאוּי, וְצָרִיךְ לְהַתְחִיל בְּכָל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

הַכְּלָל הַיּוֹצֵא מִדִּבְרֵי רַבֵּינוּ הוּא, שֶׁכָּל דָּבָר הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה. אִם הַהַתְחָלָה הִיא טוֹבָה – כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: “בְּרֶגֶל יָמִין” – אָז הַכֹּל הוֹלֵךְ טוֹב. וְאִם הַהַתְחָלָה הִיא לֹא טוֹבָה – הַכֹּל הוֹלֵךְ רַע. לְמָשָׁל, בְּעֵסֶק הַבִּנְיָן, אִם בַּשׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהַבַּנַּאי בָּנָה הוּא סָטָה רַק כַּמָּה מִילִימֶטְרִים, שֶׁזֶּה דָּבָר שֶׁבְּקֹשִׁי מֻרְגָּשׁ, בַּשּׁוּרָה הָעֲשִׂירִית כְּבָר יִרְאוּ שֶׁהַקִּיר שֶׁבָּנוּי עָקֹם לְגַמְרֵי. לָמָּה? כִּי הַהַתְחָלָה לֹא הָיְתָה טוֹבָה. וְכֵן הוּא בְּכָל דָּבָר – הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַהַתְחָלָה. לָכֵן כָּל אֶחָד יַחֲשֹׁב: לָמָּה הוּא הִגִּיעַ לְאָן שֶׁהִגִּיעַ שֶׁהוּא רָחוֹק כָּל כָּךְ מִשְּׁלֵמוּת? כִּי הַהַתְחָלָה שֶׁלּוֹ לֹא הָיְתָה נְכוֹנָה. לָכֵן מַה יַּעֲשֶׂה? יַעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה! וְהַהַתְחָלָה הַזֹּאת שֶׁהוּא מַתְחִיל אוֹתָהּ עַכְשָׁו, הִיא לֹא כְּמוֹ אוֹתָהּ הַתְחָלָה קוֹדֶמֶת, שֶׁעוֹד לֹא יָדַע כְּלוּם, אֶלָּא הוּא מַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה מִמָּקוֹם הַרְבֵּה יוֹתֵר טוֹב, כִּי הוּא כְּבָר יוֹדֵעַ הַרְבֵּה דְּבָרִים, כְּגוֹן מִמָּה לְהִזָּהֵר, וְאֵיךְ לָגֶשֶׁת בְּצוּרָה נְכוֹנָה, וּכְמוֹ שֶׁאוֹמְרִים: אֵין חָכָם כְּבַעַל הַנִּסָּיוֹן וכו’, וְכָכָה יוֹצֵא – עַל פִּי הַמָּשָׁל הַזֶּה – שֶׁכַּאֲשֶׁר הָאָדָם עוֹשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, זֶה כְּמוֹ שֶׁעוֹשֶׂה שׁוּרָה רִאשׁוֹנָה חֲזָקָה יוֹתֵר מֵהַשּׁוּרָה הָרִאשׁוֹנָה הַקּוֹדֶמֶת, וְאַחֲרֵי כֵן, כַּאֲשֶׁר הוּא עוֹשֶׂה עוֹד הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, זֶה כְּמוֹ הוּא עוֹשֶׂה שׁוּרָה חֲדָשָׁה עוֹד יוֹתֵר טוֹבָה, וְכֵן עַל זוֹ הַדֶּרֶךְ. וְכָךְ הָאָדָם יָכוֹל בְּסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר לִזְכּוֹת וְלַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה כָּזוֹ טוֹבָה וּמֻשְׁלֶמֶת, שֶׁאִתָּהּ הוּא כְּבָר יוּכַל לִגְמֹר לִבְנוֹת אֶת כָּל הַבִּנְיָן, שֶׁיִּהְיֶה בִּנְיָן טוֹב וְיָפֶה מְאֹד.

לְמִי לְהַאֲמִין

רוֹאִים שֶׁהָעִנְיָן שֶׁל הַהִתְחַדְּשׁוּת הוּא נְקֻדָּה חֲזָקָה מְאֹד, וְהָעִקָּר שֶׁצְּרִיכִים לָדַעַת, הוּא, שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁהָאָדָם יַתְחִיל הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת! הָאָדָם חַיָּב לְהַאֲמִין שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם, שֶׁהוּא יִשְׁכַּח מִמַּה שֶּׁעָבַר וְיַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. כִּי אִם הוּא לֹא מַאֲמִין כָּךְ, יוֹצֵא שֶׁהוּא מַאֲמִין לַיֵּצֶר הָרַע. לְמַעֲשֶׂה זוֹ כָּל הַמִּלְחָמָה שֶׁל הָאָדָם: לְמִי לְהַאֲמִין? לַצַּדִּיק שֶׁמְּלַמֵּד אוֹתוֹ בֶּאֱמֶת מַהוּ רְצוֹן הַשֵּׁם, אוֹ לְהַאֲמִין לַיֵּצֶר הָרַע שֶׁמְּרַמֶּה אוֹתוֹ? רֹב הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵם מְיֹאָשִׁים וּמְדֻכָּאִים וְהוֹלְכִים כְּמוֹ זְקֵנִים, וְלֹא עוֹשִׂים הַרְבֵּה, וְגַם מַה שֶּׁהֵם עוֹשִׂים הֵם עוֹשִׂים בְּלִי חֵשֶׁק וְחַיּוּת, לָמָּה זֶה כָּךְ? כִּי הֵם מַאֲמִינִים לַיֵּצֶר הָרַע שֶׁשִּׁכְנַע אוֹתָם שֶׁהֵם כְּבָר אֲבוּדִים, וְאֵין לָהֶם תַּקָּנָה וְהֵם לֹא מְסֻגָּלִים וכו’ וכו’. אֲבָל הַצַּדִּיק אוֹמֵר לְךָ: תַּתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה! תַּאֲמִין שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם! זֶה רְצוֹן הַשֵּׁם! שֶׁתַּתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה – תַּאֲמִין!

בְּרֶגַע שֶׁהָאָדָם מַאֲמִין שֶׁזֶּה רְצוֹן הַשֵּׁם שֶׁיִּשְׁכַּח מֵהֶעָבָר, מִיָּד הוּא מַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. וְזֶה הַמֶּסֶר: הַשֵּׁם לֹא רוֹצֶה שֶׁנִּזְדַּקֵּן. הַשֵּׁם רוֹצֶה שֶׁנִּהְיֶה צְעִירִים תָּמִיד. הָעֵצָה הַזּוֹ מַשְׁפִּיעָה יְשִׁירוֹת עַל כָּל אֹרַח הַחַיִּים שֶׁל הָאָדָם, שֶׁבֶּאֱמֶת גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת רוֹאִים שֶׁהוּא צָעִיר וְחַי וְתוֹסֵס. הִכַּרְתִּי חֲסִידֵי בְּרֶסְלֶב שֶׁהָיוּ בְּנֵי שְׁמוֹנִים וְתִשְׁעִים, וְרָאוּ עֲלֵיהֶם שֶׁהֵם כְּמוֹ יְלָדִים בְּנֵי שָׁלֹשׁ אוֹ אַרְבַּע: פָּנִים אֲדֻמּוֹת; עֵינַיִם עֵרָנִיּוֹת; שְׂמֵחִים וְקוֹפְצִים – הַזִּקְנָה לֹא קָפְצָה עֲלֵיהֶם אַף פַּעַם.
 

הָאָדָם צָרִיךְ לָדַעַת שֶׁזּוֹ מִלְחָמָה, וְהַנֶּשֶׁק הָעִקָּרִי שֶׁל הַיֵּצֶר הָרַע הוּא נֶשֶׁק “פְּסִיכוֹלוֹגִי” שֶׁמַּחְדִּיר לָאָדָם הַשְׁקָפוֹת וְדֵעוֹת הֲפוּכוֹת מֵהָאֱמֶת. וְהָעִקָּר: הוּא מַכְנִיס בּוֹ עַצְבוּת, שֶׁהִיא לְמַעֲשֶׂה זִקְנָה. הָאָדָם הוֹלֵךְ עָצוּב וְחָלוּשׁ בְּלִי כֹּחַ – זִקְנָה נָפְלָה עָלָיו. לָמָּה? כִּי הוּא לֹא הוֹלֵךְ עִם הָעֵצָה שֶׁל הַהִתְחַדְּשׁוּת. וּלְאָדָם זֶה אָנוּ אוֹמְרִים: תִּשְׁכַּח מִכָּל מַה שֶּׁעָשִׂיתָ עַד הַשְּׁנִיָּה הַזֹּאת שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בָּהּ, וְתַתְחִיל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. וְלֹא סְתָם הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, אֶלָּא הַתְחָלָה חֲדָשָׁה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ הַרְבֵּה יְדִיעוֹת.