בגן החכמה עמודים 167-168

כְּשֶׁהָיִיתִי בִּתְחִלַּת דַּרְכִּי, עֲדַיִן עִם שֵׂעָר אָרֹךְ, וְעִם אֵיזוֹ כִּפָּה מוּזָרָה עַל הָרֹאשׁ, וְעוֹד לֹא יָדַעְתִּי אֲפִלּוּ לִשְׁמֹר שַׁבָּת… עוֹד הָיִיתִי מִתְבַּלְבֵּל וּמְכַבֶּה אֶת הָאוֹר… רָאֲתָה אוֹתִי בַּחוּרָה אַחַת, שֶׁמִּשּׁוּם מָה הֶחְלִיטָה שֶׁאֲנִי רַב, וְאָמְרָה לִי: כְּבוֹד הָרַב אֲנִי צְרִיכָה שֶׁתְּבָרֵךְ אוֹתִי! וְכָךְ סִפְּרָה לִי: תִּשְׁמַע! אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן. אֲנִי לֹא רוֹצָה לַעֲשׂוֹת שְׁטֻיּוֹת. אֲנִי רוֹצָה לְהִתְחַתֵּן – כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ! אֲבָל אֵין בַּחוּרִים רְצִינִיִּים. תְּבָרֵךְ אוֹתִי שֶׁאֶמְצָא אֶת זִוּוּגִי! אָמַרְתִּי לָהּ: הַשֵּׁם לִמֵּד אוֹתִי, שֶׁאִם אָדָם מְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה נִמְחָלִים לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. לָכֵן אֲנִי מְהַרְהֵר עַכְשָׁו בִּתְשׁוּבָה, וַאֲנִי מְבָרֵךְ אוֹתָךְ שֶׁמֵּהַיּוֹם עַד שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אַתְּ תִּמְצְאִי אֶת הַזִּוּוּג שֶׁלָּךְ שֶׁאִתּוֹ אַתְּ תִּתְחַתְּנִי… וּכְמוֹ שֶׁבֵּרַכְתִּי אוֹתָהּ, כֵּן הִתְקַיֵּם!

לָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר אֶת זֶה? לוֹמַר לְךָ, שֶׁאֲפִלּוּ אָדָם שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ כְּלוּם, וְגַם לֹא יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה, רַק בְּעֶצֶם הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ, שֶׁחוֹשֵׁב בְּעֹמֶק לִבּוֹ: אֲנִי רוֹצֶה בֶּאֱמֶת לְהִדָּבֵק בְּהַשֵּׁם. אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַתְחָלָה חֲדָשָׁה. בְּמַחֲשָׁבָה פְּשׁוּטָה כָּזוֹ – נִמְחָלִים לוֹ כָּל עֲווֹנוֹתָיו. הוּא נֶחְשָׁב כְּצַדִּיק גָּמוּר, וּמִמֵּילָא מַה שֶּׁיְּבָרֵךְ מִתְקַבֵּל מִיָּד! בְּוַדַּאי לֹא צְרִיכִים לְהָבִיא רְאָיָה לַגְּמָרָא, אֲבָל זֶה מְחַזֵּק מְאֹד, כְּשֶׁרוֹאִים אֵיךְ אָדָם שֶׁהוּא רַק בִּתְחִלַּת דַּרְכּוֹ מְבָרֵךְ – וּבִרְכָתוֹ מִתְקַבֶּלֶת, רַק מִשּׁוּם שֶׁהוּא הִרְהֵר בִּתְשׁוּבָה.

נִמְצָא, שֶׁאָדָם שֶׁעוֹשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וּמְהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה, הוּא יִהְיֶה צַדִּיק גָּמוּר – זוֹ גְּמָרָא וְזֶה שֻׁלְחָן עָרוּךְ. מַה תַּגִּיד? שֶׁהוּא לֹא יוֹדֵעַ לִלְמֹד? וְלֹא יוֹדֵעַ לִשְׁמֹר שַׁבָּת? וְכַמָּה עֲבֵרוֹת הוּא עוֹד יַעֲבֹר? – זֶה לֹא מְשַׁנֶּה! כָּל זְמַן שֶׁיְּהַרְהֵר בִּתְשׁוּבָה וְיַעֲשֶׂה הַתְחָלוֹת חֲדָשׁוֹת, תָּמִיד הוּא יִהְיֶה בְּגֶדֶר צַדִּיק גָּמוּר, וּבָזֶה הַשֵּׁם מַרְאֶה וּמְלַמֵּד אוֹתָנוּ כַּמָּה הוּא אוֹהֵב אוֹתָנוּ.

וּבַל נִטְעֶה וְנַחֲשֹׁב, שֶׁהָעֵצָה שֶׁל הַתְחָלָה חֲדָשָׁה מוֹעִילָה רַק לְמִי שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן לְעִתִּים רְחוֹקוֹת, אֲבָל מִי שֶׁכְּבָר עָשָׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְנָפַל, וְשׁוּב עָשָׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה וְשׁוּב נָפַל וכו’ וכו’, אוּלַי נֹאמַר שֶׁהוּא כְּבָר אָבוּד? שֶׁהֲרֵי הוּא נִסָּה לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ וְלֹא הִצְלִיחַ, וּמִכָּאן רְאָיָה שֶׁאֵין לוֹ תַּקָּנָה ח”ו? עַל זֶה אוֹמֵר רַבִּי נָתָן: “אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר הָיָה כֵּן אֲלָפִים וְאַף רְבָבוֹת שֶׁל פְּעָמִים, שֶׁנִּסָּה לְהִתְחַדֵּשׁ וְלֹא עָלְתָה בְּיָדוֹ, וַאֲפִלּוּ נָפַל בְּכָל פַּעַם לְמָה שֶׁנָּפַל (רַבִּי נָתָן נָקַט לָשׁוֹן נְקִיָּה, שֶׁהֲרֵי הַכַּוָּנָה שֶׁנָּפַל לַעֲבֵרוֹת חֲמוּרוֹת מְאֹד) אַף עַל פִּי כֵן אַל יִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל!”

קוֹרְאִים יְקָרִים! מַה שֶּׁכָּתוּב כָּאן, חָתוּם עָלָיו רַבִּי נַחְמָן מִבְּרֶסְלֶב וְרַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלֶב! וְהֵם מְלַמְּדִים אוֹתָנוּ, שֶׁכָּךְ הוּא רְצוֹן הַשֵּׁם! שֶׁהָאָדָם יִשְׁכַּח הַכֹּל! וְכִלְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַבִּי נָתָן: וְיִשְׁכַּח כָּל זֶה. לָמָּה? כִּי יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁעַכְשָׁו, אִם יַעֲשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, הוּא יַעֲשֶׂה אֵיזֶה דָּבָר אוֹ אֵיזוֹ מִצְוָה, אוֹ אֵיזֶה עִנְיָן שֶׁכָּל הָעוֹלָם תָּלוּי בַּתִּקּוּן הַזֶּה! וְזֶה יַעֲלֶה אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה שֶׁלּוֹ שֶׁהָיְתָה עַד הַיּוֹם, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ”ל: יֵשׁ קוֹנֶה עוֹלָמוֹ בְּשָׁעָה אַחַת. כִּי מִי שֶׁעוֹשֶׂה הַתְחָלָה חֲדָשָׁה, יִתָּכֵן מְאֹד שֶׁיִּזְדַּמֵּן לוֹ אֵיזֶה דָּבָר עָצוּם לַעֲשׂוֹת, אֵיזוֹ מִצְוָה אוֹ מַעֲשֶׂה טוֹב, שֶׁכָּל הָעוֹלָם חִכָּה לוֹ. אֲבָל אִם הוּא בְּיֵאוּשׁ, הוּא הֲרֵי לֹא יַעֲשֶׂה כְּלוּם, וְהוּא בְּוַדַּאי לֹא יוּכַל לְהַגִּיעַ לְכָךְ.

וְתֵדְעוּ שֶׁהַחִיּוּךְ שֶׁהָאָדָם מְחַיֵּךְ, וְהַהִתְחַדְּשׁוּת שֶׁהוּא מִתְחַדֵּשׁ, וְהוּא מִתְחַזֵּק וְלֹא נוֹפֵל, זֶה יָקָר מְאֹד בְּעֵינֵי הַשֵּׁם. וְנִמְצָא שֶׁלָּמַדְנוּ עַכְשָׁו אֶת הָעֵצָה הַחֲזָקָה בְּיוֹתֵר אֵיךְ לְהִתְגַּבֵּר עַל הַזִּקְנָה שֶׁקּוֹפֶצֶת עַל הָאָדָם.

גְּדֻלַּת הַקַּטְנוּת

עַל הַתָּם נֶאֱמַר: גָּדוֹל הַנֶּהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפָּיו יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם. כִּי כְּדֵי שֶׁאָדָם יוּכַל מַמָּשׁ לֵהָנוֹת מִמַּעֲשֵׂי יָדָיו בִּשְׁלֵמוּת כָּזוֹ, כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לָהּ הַתָּם, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה עָנָו בִּשְׁלֵמוּת, וְאָמְרוּ חֲזַ”ל שֶׁעֲנָוָה הִיא גְּדוֹלָה מִיִּרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה שֶּׁעָשְׂתָה חָכְמָה עֲטָרָה לְרֹאשָׁהּ, עָשְׂתָה עֲנָוָה עָקֵב לְסוּלְיָתָהּ. מִנַּיִן יוֹדְעִים זֹאת? מִשּׁוּם שֶׁעַל הַיִּרְאָה נֶאֱמַר: “רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הַשֵּׁם”, לוֹמַר לְךָ, שֶׁיִּרְאַת הַשֵּׁם הִיא בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל הַחָכְמָה וְעֶלְיוֹנָה לָהּ. וְעַל הָעֲנָוָה כָּתוּב: עֵקֶב עֲנָוָה יִרְאַת הַשֵּׁם, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ, שֶׁיִּרְאַת הַשֵּׁם הִיא רַק עָקֵב לָעֲנָוָה וְתַחְתּוֹנָה לָהּ, וְנִמְצָא שֶׁמִּדַּת הָעֲנָוָה הִיא גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִיִּרְאַת הַשֵּׁם, שֶׁהִיא בְּעַצְמָהּ מִדָּה שֶׁהִפְלִיגוּ חֲכָמִים בְּשִׁבְחָהּ וְאָמְרוּ, שֶׁאֵין לוֹ לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, אֶלָּא יִרְאַת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: “הֵן יִרְאַת הַשֵּׁם הִיא אוֹצָרוֹ”. וְלָכֵן מִי שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ וְנֶהֱנֶה מִיגִיעַ כַּפָּיו, הוּא גָּדוֹל אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִירֵא שָׁמַיִם – כִּי “שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ” זוֹ מִלָּה נִרְדֶּפֶת לַ”עֲנָוָה”.