פקיד נאמן

פקיד נאמן הוא זה שעושה שימוש
נכון בכסף, שוקל כראוי איך לפעול
עם הכסף כרצון בעל הבית. אך מה
קורה כשהוא מועל תפקידו?
 
 
בגן האושר, חלק 27
 
האדם המאמין, מאמין שהשם הוא הנותן לו את כל מה שיש לו. הוא מבין גם שהכסף שהשם נותן לו – לא שייך לו! אלא הוא רק מופקד בידו כדי שיעשה בו שימוש נכון על פי התורה. כמובן, אדם כזה, כמו כל פקיד נאמן, שוקל כראוי איך להשתמש בכספו כרצון בעל הבית שלו. וכאשר הבורא רואה שהוא אכן פקיד נאמן ועושה שימוש נכון בכסף, הוא בוחר בו לשמש כצינור שפע ורחמים לבריותיו. הוא מפקיד אצלו כסף כדי שיחלק אותו כראוי – חלק לפרנסת ביתו וחלק לשאר צרכי העולם ובריותיו.
 
אולם, אדם עם אמונה חסרה ולקויה, שחושב כי הכסף הוא רכושו הפרטי ושהבורא נתן לו אותו שיעשה בו שימוש לפי שיקולו האישי, והוא מקמץ ולא משפיע, אז השם יתברך רואה שאי אפשר לסמוך עליו, ולא פעם הוא מחליט לקחת את הכסף הזה ולהפקידו בידיים של מישהו אחר.
 
המעשה עם הרבי מאפטא זצ"ל ממחיש את הדברים.
 
פעם אחת הגיע אל הרבי מאפטא עני אחד שהיה צריך להשיא את בתו ונזקק לסכום גדול של כסף. שלח אותו הרבי לעשיר אותו הכיר ובידו מכתב שבו הוא – הרבי מאפטא – מבקש להעביר לידי העני את מלוא הסכם שהיה צריך כדי להשיא את בתו.
 
העני נכנס לביתו של העשיר והגיש לו את המכתב. העשיר קרא את המכתב ופניו לבשו ארשת של עלבון וכעס. אחר כך פנה אל העני, כשהוא מחזיר לו את המכתב, ואמר לו בזעם: "מי הוא חושב את עצמו הרב שלך שפוקד עלי לתת מכספי סכום גדול כזה? אם היה מבקש ממני לתת לך סכום הגיוני יותר וגם היה פונה בלשון בקשה – הייתי מבין. אבל הוא כותב לי בלשון קצרה להעביר לך סכום עתק כזה כאילו הוא בעל הבית של כספי! לך ואמור שאני לא מחויב לשמוע בקולו".
 
העני יצא מבויש מביתו של העשיר, חזר לרבי מאפטא וסיפר לו את מה שהתרחש שם. הרבי נאנח ואחר כך אמר לעני שילך לבית של אחד מתלמדיו ויאמר לו, שהרבי ציווה שייתן לו את סכום מסוים, שהיה הרבה יותר קטן מהסכום שציווה על העשיר לתת.
 
העני הגיע לביתו של אותו תלמיד וראה שהוא גר בבית עלוב. הדבר ניכר בכך, שאפילו את הסכום הקטן שציווה הרבי לא יהיה לו לתת, אולם חזקה עליו פקודת רבו, והוא נכנס לבית ומסר את דברי הרבי לתלמיד. מיד כששמע התלמיד שהרבי ציווה עליו לתת סכום זה של כסף, קם בזריזות וקרא בשמחה: "בודאי! הרבי ציווה. מיד אראה מה לעשות. אתה, בינתיים, שב ותנוח, ואני אלך לאסוף לך את הכסף". התלמיד הודיע לאשתו שהרבי ציווה עליהם לתת לעני את הסכום הנקוב לצורך מצוות הכנסת כלה. הם התייעצו יחד במשך כמה דקות והגיעו להחלטה, שהיא תראה מה יש בבית למכור לשם מצווה יקרה זו, והוא עצמו יזדרז ויתחיל לאסוף כסף מאנשי העיירה, כדי לשתף את כולם במצווה יקרה זו של הכנסת כלה.
 
עברו שעתיים והתלמיד חזר כשבידו סכום כסף מכובד. הוא צירף אליו את הכסף שהצליחה אשתו להשיג תמורת כלי הכסף שהיו להם, והנה, הסכום היה בדיוק מה שהרבי ביקש לתת לעני. התלמיד ואשתו שמחו מאוד על המצווה שהזדמנה לידם ועל כך שזכו למלא את רצון רבם. גם העני שמח מאוד על טוב ליבם ועל נדיבותם, והלך לאסוף את שאר הכסף שחסר לו. ואכן, תוך זמן קצר השיא את בתו בכבוד כראוי.
 
אותו תלמיד שנתן את הצדקה במסירות נפש, עלה מעלה והצליח בכל אשר עשה עד שהפך לעשיר גדול. ואילו העשיר שסירב לתת לרבי את הסכום שהתבקש, החל לרדת מטה מטה, עסקיו נפלו ותוך זמן קצר הגיע לפת לחם.
 
"כל זה אירע לך כעונש על כך שסירבת למלא את בקשתו של הרבי מאפטא, ואף דיברת נגדו בחוצפה. לך אליו ובקש מחילה, אולי ישוב חרון אפו ממך ותחזור למעמדך ולפרנסתך", ייעצה לו אשתו.
 
העשיר-עני שמע בקול אשתו והלך אל הרבי. הוא נכנס אליו חפוי ראש ומבויש. הרבי קיבל אותו במאור פנים ושאל אותו לסיבת בואו.
 
"ימחל לי רבינו על הפגיעה בכבודו".
 
"באיזו פגיעה מדובר?" שאל הרבי.
 
"זלזלתי בבקשתך ולא נתתי לעני את סכום הכסף שהרבי ציווה, ובשל כך נענשתי בעניות".
 
"אין זה עונש כלל", השיב הרבי. "אתה מעלת בתפקידך".
 
"מעלתי בתפקידי? איזה תפקיד?" שאל כשהוא מופתע.
 
"בוא ואספר לך", אמר הרבי.
 
"לפני שנשמתי ירדה לעולם", החל הרבי לספר, "רצו לתת לי משמים עשירות, שאחיה בעושר ובכבוד. אולם אני לא הסכמתי לזה וטענתי שהעיסוק בכסף ובנכסים עלול לגזול לי מזמני. לא אוכל לעסוק בתורה כראוי, לכן איני רוצה בעשירות הזו. אבל בשמים אמרו לי שאין ברירה ונשמתי חייבת לרדת עם סכום גדול של כסף לעולם. אבל אני התעקשתי שאני לא מוכן בשום אופן לחיות חיי עושר, שהרי כל חפצי הוא בתורה ואני מסתפק במועט, למה לי לסבול את טרדת העושר?
 
"ישבו ודנו בבית דין של מעלה מה לעשות אתי, ולבסוף הציעו שאני אבחר נשמה מסוימת כדי שהעושר שלי יופקד אצלה… ואני בחרתי אותך. כל העשירות שהייתה לך – שלי היא. והנה, כאשר הייתי צריך פעם אחת סכום של כסף כדי לתת לאותו עני ושלחתי אותו אליך, שתיתן לו מכספי שמופקד אצלך – סירבת לתת לו…
 
"כשראיתי שאתה לא פקיד נאמן על כספי, לכן בחרתי בתלמיד שלי. ראיתי שהוא שש לעשות את רצוני ואף מוכן לצאת מגדרו כדי לקיים את מצוות הצדקה, לכן העברתי את העשירות אליו".
 
התחרט האיש על מעשיו ופנה אל הרבי: "רבי! כל ימי התרגלתי בתפנוקים. העניות מעבירה אותי על דעתי. האם יש לך מעט פרנסה לתת לי שלא אסבול חרפת עוני?"
 
הרבי חייך אליו ושלח לקרוא לאותו תלמיד שהתעשר, וציווה עליו לתת לעשיר שירד מנכסיו תמיכה חודשית שתספיק לו כדי מחייתו ברווח. והאיש הלך לדרכו שמח וטוב לב.
 
על חשיבות הצדקה
 
ייתן לצדקה בסבר פנים יפות בשמחה ובטוב לבב.
 
על ידי שנותנים מעשר, ניצול משונאים וזוכה למידת ההסתפקות (ליקוטי מוהר"ן רכ"א).
 
מובא בספר הקדוש "פרי הארץ", פרשת ראה, שאדם שנותן מעשר בשביל שיתעשר, בזכות האמונה שמאמין שיש בכוח המצווה הזו להתעשר, נשפע לו ברכה ושפע.
 
על ידי מעשר זוכים למידת הביטחון (מאור עיניים).
 
מי שאינו נותן מעשר וצדקה כראוי, אינו חוסך בזה כלום, כי סופו להפסיד כסף זה בכל אופן שיהיה, כגון שיבוא רשעים ויטלו אותו ממנו, כמובא במסכת בבא בתרא (דף ט): "אמר ר' אלעזר: בזמן שבית המקדש קיים, אדם שוקל שקלו ומתכפר לו. עכשיו שאין בית המקדש קיים, אם עושים צדקה – מוטב, ואם לאו – באים עובדי כוכבים ומזלות ונוטלים בזרוע". וכן הוא יפסיד עוד יותר מזה – כי הצדקה מגנה על האדם ומי שמונע עצמו מן הצדקה, אין מה שיגן עליו מפני נזקים ופורענויות ר"ל.
 
אפילו עני ייתן צדקה, ואין מראים לו סימני עניות.
 
גדול כוח המעשר, שמהפך הקללה לברכה.
 
הצדקה מנהגת כל גלגלי הרקיע, ועל ידה נשפעים כל הברכות.
 
הצדקה מרחבת כל הפתחים דקדושה.
 
כשתזכה לתת צדקה, שעל ידה יתגלה הדעת של הצדיק בעולם (כגון להפצה וכו') תאיר לך ההצלחה. וכמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "אצלי אף אחד לא הפסיד – אצל מי שאני לוקח, אני נותן".
 
על יד צדקה האדם זוכה להיות שותף בבניינו של עולם, ויהיה חלקו עם מחזיקי התורה ותומכיה, אשר "אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד… עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" (משלי ג).
 
מצוות צדקה היא התיקון הכללי של משא ומתן, היינו, שגם אם עוסק במשא ומתן (מסחר) באמונה כראוי, חייב להפריש חלק לצדקה מרווחיו, כמבואר בשולחן ערוך, ובכל טרחה שהוא טורח במשא ומתן, שבהם הוא עוסק, הוא אומר בפה, או מכוון בליבו, שהוא עושה עסק זה על מנת שיוכל לקיים מצוות צדקה. וזהו עיקר תיקון משא ומתן  (לע"ה ממון ופרנסה י"ז).