בגן החכמה עמודים 217-218

כָּל אֶחָד צָרִיךְ שֶׁיֵּדַע, שֶׁבְּוַדַּאי הָיָה אֵיזֶה אֶחָד אוֹ יוֹתֵר מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָיו, שֶׁעָבַד אֶת הַשֵּׁם בְּכָל כֹּחוֹ, וְעָבַד עַל תִּקּוּן מִדּוֹתָיו וְדֵעוֹתָיו בִּיגִיעָה גְּדוֹלָה, עַד שֶׁבֵּרֵר דְּרָכִים אֲמִתִּיּוֹת לָלֶכֶת בָּהֶן, וְזִכֵּךְ אֶת מִדּוֹתָיו וכו’ וכו’, וְעוֹד יָגַע לְחַנֵּךְ אֶת בָּנָיו אַחֲרָיו, וְגַם הֵם הִמְשִׁיכוּ וְיָגְעוּ, וּבֵרְרוּ עוֹד וְעוֹד אֲמִתּוֹת וּדְרָכִים נְכוֹנוֹת וּבְטוּחוֹת לָלֶכֶת בָּהֶן, וְהַתּוֹצָאוֹת שֶׁל עֲבוֹדָתָם מִתְגַּלֵּית בְּצֶאֱצָאֵיהֶם, וְזֶה מַסְבִּיר כֵּיצַד יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים שֶׁנֵּחָנוּ בְּמִדּוֹת מְיֻחָדוֹת שֶׁל אֱמֶת וְשֶׁל יֹשֶׁר וְשֶׁל שִׂמְחַת חַיִּים וכד’, בְּלִי שֶׁעָמְלוּ עַל כָּךְ – הַכֹּל בָּא לָהֶם בִּזְכוּת אֲבוֹתֵיהֶם, וְעַתָּה: הֲיִתָכֵן לָבוֹא, וּלְהַשְׁלִיךְ בִּשְׁאַט נֶפֶשׁ אֶת כָּל הָעֹשֶׁר הָרוּחָנִי וְחָכְמַת הַחַיִּים שֶׁטָּרְחוּ אֲבוֹתָיו, וְיָגְעוּ כָּל כָּךְ בִּשְׁבִיל לְהַשִּׂיגוֹ וּלְהַנְחִילוֹ לִבְנֵיהֶם וְלִבְנֵי בְנֵיהֶם? אָדָם שֶׁעוֹשֶׂה כֵּן, הוּא שׁוֹטֶה הַמְאַבֵּד אֶת מַה שֶּׁנּוֹתְנִים לוֹ.

וְהִנֵּה, הָאָדָם לֹא חַיָּב לְהִתְרַחֵק בְּגַשְׁמִיּוּת מִבֵּית אָבִיו, כְּמוֹ הֶחָכָם, בִּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה נַעֲשֶׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּיתוֹ. הוּא יָכוֹל לָדוּר עִם הוֹרָיו בְּבֵיתָם, וְלֶאֱכֹל מִפִּתָּם – וּלְהַחֲלִיט שֶׁעַד הַיּוֹם כֻּלָּם חָיוּ בְּטָעוּת, וְהַכֹּל מַתְחִיל מִמֶּנּוּ, וּלְזַלְזֵל וְלִלְעֹג וּלְבַטֵּל אֶת כָּל הַמָּסֹרֶת שֶׁיֵּשׁ בְּיָדָם שֶׁל הוֹרָיו, שֶׁקִּבְּלוּ מֵהוֹרֵיהֶם, וְהוֹרֵיהֶם מֵהוֹרֵיהֶם וכו’, וְגַם הוּא, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא עֲדַיִן חַי בְּבֵיתוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת, יִהְיֶה נַעֲשֶׂה כָּלֶה וְאָבוּד בֵּיתוֹ בְּרוּחָנִיּוּת.

יְרִידַת הַדּוֹרוֹת

אָדָם שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁהוּא יוֹתֵר חָכָם מֵהַקּוֹדְמִים לוֹ, אֵין טָעוּת גְּדוֹלָה מִזֹּאת, שֶׁהֲרֵי כְּכָל שֶׁהַדּוֹרוֹת קְדוּמִים יוֹתֵר, הֵם קְרוֹבִים לַשֹּׁרֶשׁ יוֹתֵר, וְלָכֵן הֵם קְרוֹבִים לָאֱמֶת יוֹתֵר, כַּמּוּבָא בָּרַמְבָּ”ם, בַּהַקְדָּמָה לַ”יָּד הַחֲזָקָה”, שֶׁהַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים רָאוּ אֶת הָאֱלוֹקוּת עַיִן בְּעַיִן, וּמְעַט מְעַט הִתְרַחֲקוּ עַד שֶׁנִּשְׁתַּלְשְׁלוּ לָהֶם טָעֻיּוֹת וְעִוּוּתִים שֶׁמֵּהֶם בָּאוּ לַעֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה וכו’.

וְכָל שֶׁכֵּן בַּדּוֹרוֹת שֶׁאַחֲרֵיהֶם, שֶׁנִּתְרַחֲקוּ מְאֹד מְאֹד מֵהַשֹּׁרֶשׁ וְהָרֵאשִׁית שֶׁל הַבְּרִיאָה, עַד שֶׁאֲפִלּוּ הָאָמוֹרָאִים אָמְרוּ: אִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי מַלְאָכִים – אָנוּ בְּנֵי אֲנָשִׁים, וְאִם רִאשׁוֹנִים בְּנֵי אֲנָשִׁים – אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא וְשֶׁל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אֶלָּא כִּשְׁאָר חֲמוֹרִים. (שבת קיב). רוֹאִים אֶת הַהִסְתַּכְּלוּת שֶׁל חֲכָמֵינוּ זַ”ל, שֶׁהָיְתָה הֲפוּכָה לְגַמְרֵי מִמַּה שֶּׁמָּצוּי הַיּוֹם. הֵם הֶעֱרִיכוּ אֶת הָרִאשׁוֹנִים, וְיָדְעוּ שֶׁכְּכָל שֶׁהַדּוֹרוֹת חוֹלְפִים, הֵם רַק יוֹרְדִים, בִּבְחִינַת “יְרִידַת הַדּוֹרוֹת”.

וְאָנוּ נֹאמַר: אִם הָאָמוֹרָאִים, שֶׁהַקָּטָן שֶׁבָּהֶם יָכוֹל הָיָה לְהַחֲיוֹת מֵתִים, הֶחֱזִיקוּ אֶת עַצְמָם כַּחֲמוֹרִים לְעֻמַּת הַקּוֹדְמִים לָהֶם, וְלֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, אֶלָּא כִּסְתָם חֲמוֹרִים, מַה נֹאמַר אֲנַחְנוּ? לְמָה נַשְׁוֶה אֶת עַצְמֵנוּ?

וְזֶה מַה שֶּׁאָמַר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: “אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים”. (שיר השירים א) וְאָמְרוּ חֲזַ”ל, שֶׁכְּמוֹ בְּנֵי הַצֹּאן, שֶׁהָרוֹעֶה נִתְעַלֵּם מֵעֵינֵיהֶם, אִם רַק יְחַפְּשׂוּ אֶת עִקְבוֹת הַצֹּאן שֶׁהָלַךְ לִפְנֵיהֶם, וְיֵלְכוּ בְּאוֹתָם עֲקֵבוֹת, בְּוַדַּאי לֹא יִטְעוּ וְיִמְצְאוּ אֶת הַדֶּרֶךְ לִמְקוֹם מִבְטָחִים. כָּךְ, בִּזְמַן שֶׁאֵין לְיִשְׂרָאֵל מַנְהִיג, יְחַפֵּשׂ כָּל אֶחָד אֶת עִקְבוֹתֵיהֶם שֶׁל אֵלּוּ שֶׁהָלְכוּ לְפָנָיו, שֶׁהֵם אֲבוֹתָיו וַאֲבוֹת אֲבוֹתָיו, וְאָז בְּוַדַּאי יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ הַנְּכוֹנָה, וְלֹא יִטְעֶה בִּדְרָכִים עֲקַלְקַלּוֹת.

בִּנְיַן הַחָכְמָה

מִדָּה זוֹ, שֶׁהָאָדָם רוֹצֶה לְהַמְצִיא הַכֹּל מֵחָדָשׁ, שֶׁהוּא יַחֲלִיט בְּשֵׂכֶל וְיֹשֶׁר שֶׁלּוֹ, שֶׁכָּךְ וְכָךְ הָאֱמֶת וכו’, הִיא טִפְּשׁוּת גְּדוֹלָה מֵאֵין כָּמוֹהָ, שֶׁהֲרֵי גַּם אָדָם שֶׁהוּא חֲכַם אֱמֶת, בַּעַל מִדּוֹת טוֹבוֹת וּסְגֻלּוֹת מְיֻחָדוֹת, אִם יִרְצֶה לָרֶדֶת לְחֵקֶר הָאֱמֶת בְּכֹחוֹת עַצְמוֹ, מִבְּלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּהַקְדָּמוֹת וּבַלְּקָחִים וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁל הַקּוֹדְמִים לוֹ, זֶה יִקַּח לוֹ מֵאוֹת וְאַלְפֵי שָׁנִים לִבְנוֹת דֶּרֶךְ סְלוּלָה, בְּאוֹתָהּ הַכַּמּוּת וְאוֹתוֹ הַהִדּוּר, כְּמוֹ שֶׁסָּלְלוּ כָּל הַדּוֹרוֹת שֶׁלְּפָנָיו, וְגַם אִם זֶה הָיָה אֶפְשָׁרִי מִבְּחִינָה מַעֲשִׂית, דָּבָר שֶׁאֵינוֹ כֵּן, לָמָּה לִסְלֹל דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה וְלֹא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בַּדֶּרֶךְ הַסְּלוּלָה כְּבָר?