בגן החכמה עמודים 221-222

מִי שֶׁיִּתְבּוֹנֵן כָּךְ, בְּעַיִן אֲמִתִּית וּמְפֻכַּחַת, בְּוַדַּאי שֶׁיַּשְׁלִיךְ אֶת גַּאֲוָתוֹ, וְיַגִּיעַ לְהַחְלָטָה שֶׁהוּא רוֹצֶה רַק לְקַיֵּם “שֻׁלְחָן עָרוּךְ” כְּמוֹ כָּל אוֹתָם גְּאוֹנִים וְאַנְשֵׁי רוּחַ נִשְׂגָּבִים, אֲפִלּוּ בְּלִי לְהָבִין כְּלוּם.

וְלֹא הָיָה לְהֶחָכָם מָקוֹם לִכָּנֵס בּוֹ בְּבוֹאוֹ, וְנָסַע לְתוֹךְ אַכְסַנְיָא אַחַת, וְהָיָה לוֹ שָׁם יִסּוּרִים, כִּי לֹא הָיְתָה הָאַכְסַנְיָא כִּרְצוֹנוֹ…

הֲרֵי זֶה יָדוּעַ, שֶׁלְּעוֹלָם הֶחָכָם לֹא יִמְצָא דָּבָר כִּרְצוֹנוֹ, כִּי זוֹ כָּל הַחַיּוּת שֶׁלּוֹ – שֶׁהוּא יוֹתֵר טוֹב מִכֻּלָּם, וְלָכֵן זוֹ מִדָּתוֹ לִמְצֹא חִסָּרוֹן בְּכָל דָּבָר, אֲפִלּוּ בַּדָּבָר הַשָּׁלֵם בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. כִּי מִמָּה נַפְשָׁךְ, הוּא יְחַפֵּשׂ תָּמִיד לִמְצֹא חִסָּרוֹן בִּסְבִיבָתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לְהוֹדוֹת שֶׁיֵּשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹשֶׂה דָּבָר טוֹב, חוּץ מִמֶּנּוּ. וְכַמּוּבָן, בָּרֶגַע שֶׁיִּמְצָא אֵיזֶה פְּרָט קָטָן שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּדִיּוּק לְפִי דַּעְתּוֹ וַהֲבָנָתוֹ, כְּבָר תִּהְיֶה לוֹ סִבָּה לִהְיוֹת מְמֻרְמָר וּמָלֵא בְּיִסּוּרִים, וּלְמַעֲשֶׂה יֵשׁ לוֹ תַּאֲוָה לִהְיוֹת מְמֻרְמָר, כִּי זֶה כִּבְיָכוֹל מוֹכִיחַ שֶׁכֻּלָּם טִפְּשִׁים וְלֹא מְבִינִים דָּבָר.

וְהַתָּם הַנַּ”ל מָצָא לוֹ עַתָּה עֻבְדָּא חֲדָשָׁה, וְהָיָה רָץ וּבָא בְּכָל פַּעַם מִבֵּיתוֹ לְהֶחָכָם בְּאַהֲבָה, בְּשִׂמְחָה, וְהָיָה רוֹאֶה, שֶׁיֵּשׁ לוֹ יִסּוּרִין מֵהָאַכְסַנְיָא וְאָמַר הַתָּם לְהֶחָכָם: אָחִי, עוּל לְבֵיתִי וְתַעֲמֹד אֶצְלִי, וַאֲנִי אֲקַבֵּץ כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ לִי בְּקֹמֶץ אֶחָד, וְכָל בֵּיתִי -הַכֹּל לְפָנֶיךָ כִּרְצוֹנְךָ. וַיִּישַׁר בְּעֵינֵי הֶחָכָם וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ וְעָמַד אֶצְלוֹ…

הַתָּם, רוֹאֶה שֶׁלֶּחָכָם יֶשְׁנָם יִסּוּרִים גְּדוֹלִים, וּמַצִּיעַ לוֹ בְּטוּב לִבּוֹ, לָבוֹא וּלְהִתְאַכְסֵן אֶצְלוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁבִּשְׁבִיל לְאָרֵחַ אֶת הֶחָכָם, הַתָּם יִצְטָרֵךְ לְהִצְטַמְצֵם מְאֹד, וַהֲרֵי גַּם בְּלֹא זֶה הוּא חַי בְּצִמְצוּם גָּדוֹל, הוּא לֹא חָשׁ כְּלָל עַל הַנּוֹחוּת שֶׁלּוֹ, וְאַדְּרַבָּה, הוּא שָׂמַח עַל הַזְּכוּת שֶׁנָּפְלָה בְּיָדוֹ, לַעֲזֹר לְחָבֵר. אֲבָל הֶחָכָם לֹא הָיָה צָרִיךְ לְהַסְכִּים לְכָךְ בְּשׁוּם אֹפֶן, שֶׁחֲבֵרוֹ יִצְטָרֵךְ לְהַקְרִיב כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בִּשְׁבִילוֹ, כִּי מָה הִיא בְּסָךְ הַכֹּל הַצָּרָה שֶׁלּוֹ? צָרָה קְטַנָּה. אַךְ כָּאן רוֹאִים אָנוּ לְאֵיזוֹ מִדָּה שֶׁל אָנֹכִיּוּת וְרִשְׁעוּת הֶחָכָם הִגִּיעַ, שֶׁלְּדַעְתּוֹ מַגִּיעַ לוֹ הַכֹּל, וְזוֹ זְכוּת גְּדוֹלָה לַתָּם לְשַׁמֵּשׁ חָכָם כָּמוֹהוּ, וְהוּא מִיָּד מַסְכִּים לְהַצָּעָתוֹ שֶׁל הַתָּם.

לָכֵן, מַה שֶּׁכָּתוּב “ וַיִּישַׁר בְּעֵינֵי הֶחָכָם”, זֶה מַרְאֶה עַל רִשְׁעוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. רָשָׁע מְרֻשָּׁע! כֵּיצַד יִתָּכֵן שֶׁיָּשָׁר בְּעֵינֵיךָ עַוְלָה שֶׁכָּזֹאת? שֶׁהַתָּם הֶעָנִי יִתְכַּוֵּץ בְּחֶדֶר אֶחָד וְיִתֵּן לְךָ אֶת כָּל בֵּיתוֹ? אַתָּה עָשִׁיר כָּל כָּךְ, וְיָכוֹל לְהִתְאַכְסֵן בַּמָּלוֹן הַמְשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר וְלִשְׂכֹּר מְשָׁרְתִים וכד’, אוֹ לִקְנוֹת בַּיִת גָּדוֹל וּלְתַכְנֵן אוֹתוֹ לְפִי חָכְמָתְךָ. וְכַאֲשֶׁר הַתָּם שֶׁהוּא עָנִי מָרוּד וַחֲסַר כֹּל, מַצִּיעַ לְךָ לְהִתְגּוֹרֵר אֶצְלוֹ וְלִהְיוֹת הַמְשָׁרֵת שֶׁלְּךָ, זֶה יָשָׁר בְּעֵינֵיךָ?! פִּתְאֹם נֶעֶלְמוּ כָּל הַחֶסְרוֹנוֹת?! וְכִי אֵצֶל הַתָּם הַכֹּל יִהְיֶה מֻשְׁלָם? אֶלָּא בְּוַדַּאי אֵין זוֹ אֶלָּא הַתַּאֲוָה שֶׁלְּךָ וְהַקַּמְצָנוּת שֶׁלְּךָ, שֶׁמָּצָאתָ מָקוֹם בְּחִנָּם, וְעֶבֶד שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ אוֹתְךָ בְּחִנָּם, וּמוּבָן שֶׁזֶּה יָשָׁר בְּעֵינֵיךָ!

כָּל אָדָם יִרְאֶה, לֹא לְנַצֵּל אֶת טוּב לִבָּם שֶׁל הַזּוּלַת שֶׁמַּצִּיעִים לוֹ עֶזְרָה, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָכוֹל לְהִסְתַּדֵּר בִּלְעֲדֵיהֶם. וְאַף אִם הוּא נָתוּן בְּצַעַר אוֹ בְּצָרָה, יִתְבּוֹנֵן וְיַחֲשֹׁב עַל הַשֵּׁנִי, אִם זֶה לֹא מֵעַל הַיְכֹלֶת שֶׁלּוֹ לָתֵת אֶת הָעֶזְרָה שֶׁהוּא מַצִּיעַ בְּטוּב לִבּוֹ, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא אֵינוֹ נִצְרָךְ לְזֶה כָּל כָּךְ. כִּי לֹא כָּל מַה שֶּׁיָּשָׁר בְּעֵינָיו שֶׁל הָאָדָם הוּא בֶּאֱמֶת יָשָׁר, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְבּוֹנֵן עַל מַעֲשָׂיו, מַה מֵּנִיעַ אוֹתָם, וְהַאִם מַה שֶּׁרוֹצֶה אֵינוֹ בָּא מִתּוֹךְ אָנֹכִיּוּת וְנִצּוּל אוֹ תַּאֲוָה, וְיִתְבּוֹנֵן בַּמֶּה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם, וְיִתְבּוֹנֵן אִם הוּא לֹא עִוֵּר מֵחֲמַת אֵיזוֹ תַּאֲוָה.

זֶה הַכְּלָל: הָאָדָם צָרִיךְ לִרְאוֹת בְּכָל מַעֲשָׂיו שֶׁהוּא אֵינוֹ מְשֻׁחָד. כִּי אִם הוּא מְשֻׁחָד הוּא לֹא יִרְאֶה אֶת הָאֱמֶת. וְזֶה דָּבָר שֶׁאֲפִלּוּ שִׁמְשׁוֹן הַגִּבּוֹר, שֶׁהָיָה רָאוּי לִהְיוֹת מָשִׁיחַ, טָעָה בּוֹ, שֶׁאָמַר עַל הַפְּלִישְׁתִּית: “כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי”, וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ”ל: שִׁמְשׁוֹן שֶׁהָלַךְ אַחַר מַרְאֵה עֵינָיו – סוֹפוֹ שֶׁנִּקְרוּ אֶת עֵינָיו… כִּי כָּאָמוּר, מַה שֶּׁיָּשָׁר בְּעֵינֵי הָאָדָם אֵינוֹ בְּהֶכְרֵחַ יָשָׁר, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר וכו’.