בגן החכמה עמודים 237-238

כָּאָמוּר, הַתַּכְלִית הַטְּהוֹרָה שֶׁל כָּל דָּבָר הִיא שֶׁיְּכַוֵּן לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן הַשֵּׁם, וּמִי שֶׁמְּקֻשָּׁר לָאֱמוּנָה, יוֹדֵעַ גַּם שֶׁכָּל הַכָּבוֹד שַׁיָּךְ לְהַשֵּׁם בִּלְבַד. הוּא צָרִיךְ אָמְנָם לִשְׂמֹחַ שֶׁהַשֵּׁם בָּחַר בּוֹ לְתַפְקִיד זֶה אוֹ אַחֵר, לִשְׁלִיחוּת זוֹ אוֹ אַחֶרֶת, אֲבָל לֹא לְהִתְכַּבֵּד בְּזֶה. כִּי הָרְדִיפָה אַחַר הַכָּבוֹד הִיא שִׂיא הַכְּפִירָה, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְהַשֵּׁם, אִם כֵּן עַל שׁוּם מַה יִּדְרֹשׁ הָאָדָם כָּבוֹד?

כַּאֲשֶׁר אָדָם מִסְתַּכֵּל בְּכָל דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה, בֶּאֱמוּנָה, דְּהַיְנוּ שֶׁחוֹשֵׁב: מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנִּי כָּאן? שֶׁאֶשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת כְּמֵיטַב יְכָלְתִּי לְהָבִיא לִרְפוּאַת הַחוֹלֶה. אֲזַי הוּא עוֹשֶׂה אֶת הַהִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁלּוֹ – כַּמּוּבָן, לֹא לִפְנֵי שֶׁמִּתְפַּלֵּל וּמְבַקֵּשׁ שֶׁיַּעַזְרֵהוּ הַבּוֹרֵא לִהְיוֹת שָׁלִיחַ טוֹב – וּמִכָּאן וְהָלְאָה הוּא יוֹדֵעַ שֶׁמָּה שֶׁיִּהְיֶה בְּפֹעַל זֶה רַק מַה שֶּׁהַשֵּׁם יִרְצֶה, וְיִתָּכֵן גַּם שֶׁיָּמוּת הַחוֹלֶה ח”ו, כִּי הוּא לֹא יָכוֹל לְהַכְתִּיב לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מַה לַּעֲשׂוֹת עִם חַיֵּי אוֹתוֹ חוֹלֶה.

וְהָעִקָּר, שֶׁיִּסְתַּכֵּל עַל מַעֲשָׂיו בֶּאֱמוּנָה וְאָז מִמֵּילָא תִּהְיֶה לוֹ הַגִּישָׁה הַנְּכוֹנָה. לִפְנֵי מַעֲשֶׂה – לַעֲשׂוֹת אֶת הַהִשְׁתַּדְּלוּת מִתּוֹךְ תְּפִלָּה וְאֱמוּנָה. וְאַחֲרֵי מַעֲשֶׂה, יֶשְׁנָן שְׁתֵּי אֶפְשָׁרֻיּוֹת: בִּזְמַנִּים שֶׁל הַצְלָחָה – לְהִתְיַחֵס לַהַצְלָחָה בֶּאֱמוּנָה, שֶׁהַשֵּׁם עָזַר לוֹ וּבָחַר בּוֹ לִהְיוֹת שָׁלִיחַ לַחַיִּים, וְלֹא לְהִתְגָּאוֹת וּלְחַפֵּשׂ כָּבוֹד, וּבִזְמַנִּים שֶׁל כִּשָּׁלוֹן – לְהִתְמוֹדֵד עִם הַכִּשָּׁלוֹן בָּאֱמוּנָה שֶׁכָּכָה הַשֵּׁם רָצָה – הַשֵּׁם לֹא עָזַר לוֹ בַּמִּקְרֶה הַזֶּה – וְלִבְדֹּק עִם עַצְמוֹ מַדּוּעַ זֶה קָרָה, לְלֹא שׁוּם הַאֲשָׁמָה עַצְמִית, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה אִכְפַּת לוֹ מָה אוֹמְרִים אֲנָשִׁים. כִּי הוּא יוֹדֵעַ: אֲנִי בָּרוּךְ הַשֵּׁם עָשִׂיתִי אֶת רְצוֹן הַשֵּׁם, וַאֲנִי שָׂמֵחַ בְּחֶלְקִי.

וְכֵן לִפְעָמִים נָתַן רְפוּאָה לְחוֹלֶה – וְנִתְרַפֵּא, וְהָיוּ אוֹמְרִים הָעוֹלָם: מִקְרֶה הוּא. וְהָיָה מָלֵא יִסּוּרִים תָּמִיד…

בַּמִּקְרֶה הַנּוֹכְחִי הִצְלִיחָה הָרְפוּאָה, אֶלָּא שֶׁבְּנֵי הָעוֹלָם לֹא יִחֲסוּ אֶת הַהַצְלָחָה לֶחָכָם אֶלָּא לְיַד הַמִּקְרֶה, וְזֶה גָּרַם לוֹ לְיִסּוּרִים. כָּאן בּוֹלֶטֶת עוֹד יוֹתֵר הָעֻבְדָּה, שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו שֶׁל הֶחָכָם הֵם לְשֵׁם רֹשֶׁם. הֲרֵי הִצְלַחְתָּ! הַחוֹלֶה הִבְרִיא! מַה יּוֹתֵר טוֹב מִזֶּה?! וּמָה אִכְפַּת לְךָ מָה אוֹמְרִים? תִּשְׂמַח שֶׁהַשֵּׁם גִּלְגֵּל זְכוּת עַל יָדְךָ וְהַחוֹלֶה הִבְרִיא. תִּשְׂמַח בַּעֲמָלְךָ; בְּהַצְלָחָתְךָ; בְּמַעֲשֵׂי יָדֶיךָ; בַּזְּכוּת שֶׁלְּךָ. הֲרֵי עָשִׂיתָ דָּבָר נִפְלָא! הָיִיתָ שָׁלִיחַ טוֹב, וְנִתְרַפֵּא אָדָם עַל יָדְךָ, וְאַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה בִּזְכוּת הָרְפוּאָה שֶׁהַשֵּׁם זִכָּה אוֹתְךָ לָתֵת, מָה אִכְפַּת לְךָ מָה אוֹמְרִים אֲנָשִׁים?

הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא הַהֵפֶךְ מִכָּל הָעוֹלָם הָרוֹדְפִים אַחַר כָּבוֹד וּפִרְסוּם, שָׂמֵחַ מְאֹד כְּשֶׁלּוֹעֲגִים לוֹ, וּכְשֶׁלֹּא תּוֹלִים בּוֹ אֶת הַצְלָחוֹתָיו. כִּי הוּא שָׂמֵחַ לְהַסְתִּיר אֶת מַעֲשָׂיו, וְאֵינוֹ רוֹצֶה בְּשׁוּם שָׂכָר עַל עֲבוֹדָתוֹ, לֹא בָּעוֹלָם הַבָּא, וְכָל שֶׁכֵּן לֹא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בַּשָּׂכָר הַמְגֻנֶּה שֶׁל הַכָּבוֹד הַמְדֻמֶּה. אֶלָּא הוּא רַק רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת הַכֹּל, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי זֶה יִזְכֶּה לְהִתְקָרֵב יוֹתֵר לְהַשֵּׁם, דְּהַיְנוּ לְהַכִּיר אוֹתוֹ וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר. לְעֻמָּתוֹ, הֶחָכָם רוֹצֶה שָׂכָר כְּבָר בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְהוּא רוֹצֶה שָׂכָר מְדֻמֶּה, כִּי הוּא רוֹצֶה כָּבוֹד שֶׁזֶּה הַדִּמְיוֹן הֲכִי גָּדוֹל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בָּעוֹלָם, וְלָכֵן הוּא שָׁבוּר שֶׁלֹּא קִבֵּל מַה שֶּׁרָצָה וְטָרַח וְעָמַל בִּשְׁבִילוֹ – הַכָּבוֹד.

בִּמְקוֹם שֶׁיִּהְיֶה הֶחָכָם מְאֻשָּׁר בַּהַצְלָחָה שֶׁלּוֹ, שֶׁהַפַּעַם הִיא הַצְלָחָה שֶׁל מַמָּשׁ, שֶׁהֲרֵי הִצִּיל חַיֵּי אָדָם, הִפְחִית אֶת סִבְלוֹ וכו’, הוּא מִצְטַעֵר עַל מַה שֶּׁאוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים, כִּי כָּל חַיּוּתוֹ רַק מִמָּה שֶׁיַּגִּידוּ אֲנָשִׁים, וְאֵין לוֹ חַיּוּת מֵהַנְּקֻדָּה הָאֲמִתִּית וְהָעִקָּרִית – שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אֶת תַּפְקִידוֹ בַּחַיִּים וּמְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתוֹ, וְשָׂמֵחַ בְּכָךְ. כִּי אָדָם שֶׁרוֹאֶה אֶת תַּכְלִיתוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ, וּמוֹצֵא מָה הַשֵּׁם רוֹצֶה מִמֶּנּוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה, אֲזַי הוּא שָׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁרוֹאֶה שֶׁהַשֵּׁם זִכָּה אוֹתוֹ לְפִי הַתִּקּוּן שֶׁלּוֹ לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁעָשָׂה. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ אֱמוּנָה וְרוֹאֶה רַק אֶת הָ”אֲנִי” שֶׁלּוֹ, אֲזַי בָּ”אֲנִי” הַזֶּה הוּא תָּמִיד יִמְצָא חִסָּרוֹן, וּמִמֵּילָא לְעוֹלָם הוּא לֹא יִהְיֶה שָׂמֵחַ.