בגן החכמה עמודים 283-284

אֵין מְסָרְבִים לַגָּדוֹל

אֲפִלּוּ עַל סְתָם אָדָם שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמְּךָ, אָמְרוּ חֲזַ”ל: “אֵין מְסָרְבִים לַגָּדוֹל”, דְּהַיְנוּ שֶׁאָסוּר לְסָרֵב אוֹ לְהִתְמַהְמֵהַּ בְּקִיּוּם דְּבָרָיו, וְכָל שֶׁכֵּן אִם אוֹתוֹ אָדָם גָּדוֹל הוּא רַב, וְכָל שֶׁכֵּן אִם הוּא הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ – צְרִיכִים לְהִזְדָּרֵז וּלְקַיֵּם דְּבָרָיו. הַאִם זֶה נִרְאֶה מְכֻבָּד כַּאֲשֶׁר אָדָם גָּדוֹל וְחָשׁוּב, כְּגוֹן הָרַב שֶׁלְּךָ, אַבָּא שֶׁלְּךָ, וְכָל שֶׁכֵּן הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, מְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לַעֲשׂוֹת מַשֶּׁהוּ, וְאַתָּה אוֹמֵר לוֹ: רַק רֶגַע… אֲנִי רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת יִשּׁוּב הַדַּעַת, אִם כְּדַאי לִי לִשְׁמֹעַ לְךָ אוֹ לֹא…? זוֹ חֻצְפָּה שֶׁאֵין כְּדֻגְמָתָהּ, וְאִם הָיְתָה לֶחָכָם וְלוּ נְקֻדַּת הָעֲנָוָה הַקְּטַנָּה בְּיוֹתֵר, בְּוַדַּאי הָיָה מִזְדָּרֵז לַעֲשׂוֹת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ בְּלִי שְׁהִיּוֹת וּבְשִׂמְחָה עֲצוּמָה, כְּמוֹ הַתָּם.

אִם כֵּן, מַדּוּעַ הֶחָכָם נָהַג כָּךְ? מַדּוּעַ הוּא לֹא הָיָה מוּכָן לְהִתְבַּטֵּל בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ – הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ?

הַתְּשׁוּבָה הִיא עַל פִּי הַמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי מוהר”ן: כִּי צָרִיךְ הָאָדָם לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ לִפְנֵי גְּדוֹלִים מִמֶּנּוּ, וְלִפְנֵי בְּנֵי אָדָם כְּעֶרְכּוֹ, וְלִפְנֵי קְטַנִּים מִמֶּנּוּ, וְלִפְעָמִים, שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ קָטָן שֶׁבַּקְּטַנִּים וְצָרִיךְ לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ כְּנֶגֶד מַדְרֵגַת עַצְמוֹ, וְיִדְמֶה בְּעֵינָיו שֶׁהוּא לְמַטָּה מִמַּדְרֵגָתוֹ, בִּבְחִינַת (שמות ט”ז): “שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו”. (ליקוטי מוהר”ן יד) – נִמְצָא, שֶׁהֶחָכָם שֶׁאֵינוֹ מִתְבַּטֵּל לִקְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, זֶה בִּגְלַל הַגַּאֲוָה הַנּוֹרָאִית שֶׁלּוֹ, שֶׁלֹּא זוֹ בִּלְבַד שֶׁאֵינוֹ מַקְטִין עַצְמוֹ כְּנֶגֶד אֲנָשִׁים כְּעֶרְכּוֹ, אֶלָּא הוּא אֵינוֹ מַקְטִין אֶת עַצְמוֹ אֲפִלּוּ כְּנֶגֶד מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָל שֶׁכֵּן כְּנֶגֶד קְטַנִּים מִמֶּנּוּ.

וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם (ישעיהו יא)

יְדוּעִים מַעֲשִׂים מִצַּדִּיקִים, שֶׁהָיוּ מְבֻטָּלִים בְּתַכְלִית הַבִּטּוּל לֹא רַק לִגְדוֹלִים מֵהֵם – זֶהוּ דָּבָר פָּשׁוּט שֶׁיִּהְיוּ מְבֻטָּלִים אֲלֵיהֶם – אֶלָּא אַף לִקְטַנִּים שֶׁבִּקְטַנִּים. בִּפְסִיקְתָּא רַבָּתִי מוּבָא מִדְרָשׁ שֶׁבּוֹ מְסֻפָּר אֵיךְ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בִּקֵּשׁ מֵאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא שֶׁיַּרְאֶה לוֹ מָה הֵן “אַבְנֵי כַּדְכֹד”, הַמּוּבָאוֹת בִּנְבוּאַת הַנֶּחָמָה: “וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ לְאַבְנֵי אֶקְדָּח”. שָׁלַח לוֹ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא נַעַר קָטָן שֶׁיַּרְאֶה לוֹ אוֹתָן. בָּא הַנַּעַר לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי וְרָמַז לוֹ לָבוֹא אַחֲרָיו. קָם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְהָלַךְ אַחֲרֵי הַנַּעַר, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לִמְעָרָה בְּלוֹד וְשָׁם הֶרְאָה לוֹ אֶת אַבְנֵי הַכַּדְכֹד, שֶׁהָיוּ כָּל כָּךְ מְאִירוֹת עַד שֶׁהִבְהִיקָה כָּל לוֹד מֵאוֹרָם. עַד כָּאן דְּבַר הַמִּדְרָשׁ.

וּצְרִיכִים אָנוּ לְהִתְבּוֹנֵן בְּכָךְ, שֶׁרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא הָיָה אָדָם שֶׁיּוֹשֵׁב בָּטֵל, בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ זְמַן לָלֶכֶת אַחֲרֵי כָּל נַעַר שֶׁיִּקְרָא לוֹ לָבוֹא אַחֲרָיו, אֶלָּא הוּא הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה יוֹמָם וָלַיְלָה וּמְלַמֵּד גַּם לַאֲחֵרִים, וּבְכָל זֹאת, מִיָּד כְּשֶׁרָמַז לוֹ אוֹתוֹ יֶלֶד – שֶׁהוּא לֹא הִכִּירוֹ כְּלָל – לָבוֹא אַחֲרָיו, הוּא הִתְבַּטֵּל בְּפָנָיו, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הֶחֱזִיק עַצְמוֹ לִכְלוּם, וְעָזַב הַכֹּל – אֶת תַּלְמִידָיו וְאֶת שִׁעוּרָיו הָרַבִּים וכו’ וכו’ – וְהָלַךְ אִתּוֹ, וְכָךְ זָכָה שֶׁיִּתְגַּלּוּ לוֹ אוֹתָן אַבְנֵי כַּדְכֹד פִּלְאִיּוֹת. וּמִזֶּה יִלְמַד כָּל אָדָם, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הוּא לֹא זָכָה עֲדַיִן לְבִטּוּל כָּזֶה, שֶׁיִּתְבַּטֵּל לְקָטָן מִמֶּנּוּ, לְכָל הַפָּחוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּתְבַּטֵּל כְּנֶגֶד מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָל שֶׁכֵּן – כְּמוֹ בַּמַּעֲשֶׂה שֶׁלָּנוּ – כְּנֶגֶד הַגָּדוֹל שֶׁבַּגְּדוֹלִים, שֶׁהוּא הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ. אֲבָל הֶחָכָם הַנַּ”ל, שֶׁכְּבָר יָדַעְנוּ, שֶׁכָּל הָעוֹלָם הָיָה בְּעֵינָיו כְּלֹא, כָּעֵת הִתְבָּרֵר שֶׁגַּם הַמֶּלֶךְ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הָיָה בְּעֵינָיו כְּלֹא, וְהִתְגַּלָּה עַד כַּמָּה הֶחָכָם מוּנָח בְּגַאֲוָה תְּהוֹמִית.

עֲנָוָה זֶה שֵׂכֶל

כַּמּוּבָן, לֹא צְרִיכִים לְהִתְבַּטֵּל לְכָל אֶחָד וּלְכָל דֵּעָה, כִּי יֶשְׁנָם מַצָּבִים שֶׁאָסוּר לְהִתְבַּטֵּל בָּהֶם, וְאַדְּרַבָּה צְרִיכִים שָׁם תַּקִּיפוּת גְּדוֹלָה, כְּגוֹן: שֶׁלֹּא לְהִתְבַּטֵּל לַעֲצוֹת רְשָׁעִים, שֶׁלֹּא לְהִכָּנַע לְמַסִּית וכד’, וְהַכְּלָל בְּזֶה הוּא, שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁהָאָדָם קִבֵּל מֵרַבּוֹ, וּבָרוּר לוֹ שֶׁכָּךְ הִיא הָאֱמֶת, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ, וְאָסוּר לוֹ לָתֵת לְשׁוּם אָדָם לְהָזִיז אוֹתוֹ מִזֶּה. וּמִי שֶׁמִּתְבַּטֵּל וְנִכְנָע בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לְהִכָּנַע, זֶהוּ פְּגָם גָּדוֹל הַנִּקְרָא “חֲנֻפָּה”, שֶׁהִיא אַחַת מֵהַמִּדּוֹת הַגְּרוּעוֹת בְּיוֹתֵר שֶׁיֶּשְׁנָן.