היה יכול להיות יותר גרוע

'היה יכול להיות יותר גרוע' מנסים לנחם
אותנו, אבל איזו נחמה יש בגרוע יותר?
בסך הכל ביקשנו להתנחם ופתאום מישהו
חושף אותנו למצבים עוד יותר אומללים.
איך מתנחמים באמת עם גרוע וקשה יותר?
 
 
אנשים רגילים לבקש תנחומים או להציע נחמה במשפטים כמו "יכול היה להיות גרוע יותר", או "תגיד תודה שזה נגמר כך ולא רע יותר". למשפטים הללו יש בהחלט מקור ראוי ואמיתי, אך לא תמיד הם מקבלים תרגום נכון ונהיר. השאיפה לדלות נחמה מתוך חשיפת עומקים אפלים יותר של כאב וקושי מתמיהה. כאילו אין נחמה על פני האדמה עד שיש צורך לחפור ולחפש את החור השחור שיציב אותי בעמדת חיים משופרת.
 
ובכל זאת, המציאות דורשת מענה, הקושי תובע התייחסות, והכאב נחמה. כשהכל סביב קשה ומסורבל, כששומעים כל כך הרבה צרות וסבל, הנפש מנסה בכל דרך לאחוז בבדל התקווה. קצה חוט שיוביל לאמונה במשהו טוב ויציב מגונן ומנחם. מהסיבה הזו רגילה האנושות לנחם את עצמה בכך שלא היה גרוע יותר. אם המצב קשה, היו מצבים קשים יותר. דוחק כלכלי – שמענו על עניות איומה יותר. אבל משהו בכל זאת לא מסתדר, איזו נחמה אנו אמורים בדיוק למצוא בעובדה שעלול להיות גרוע יותר. ביקשנו לשמוע תנחומים, ונחשפנו למצבים עוד יותר אומללים. אז איך באמת מתנחמים?
 
הטכניקה של דוד המלך
 
לדוד המלך הייתה דרך מיוחדת להישרדות בכל מצב. הכלי המיוחד שפיתח העניק לו את היכולת למצוא בכל מציאות, גם האיומה והקשה ביותר, את הטוב ואת האור. יתירה מכך, הוא עשה שימוש טוב ומועיל בקושי ובכאב בעצמו. השיטה המופלאה של דוד המלך מתומצתת בשלוש מילים: "בצר הרחבת לי" ורבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה קצ"ה) מגלה במשפט הקצר הזה דרך חיים שלמה, וכלי נפלא להתמודדות עם קושי.
 
חייו של דוד המלך לא היו פשוטים כלל ועיקר. הוא עלה על בימת ההיסטוריה רק לאחר שנות נידוי ובדידות ביערות עד. נחשב שנים כפסול ובלתי ראוי לבוא בקהל. גם כשהוביל את העם בסייעתא דשמיא מופלאה לניצחון כביר מול הבריון הפלשתי האגדי גולית, לא ידע שלווה. הניצחון עורר גלים של קנאה. שאול המלך רדף אותו, המוות ארב לו בכל פינה. אפילו כשהגיע סוף סוף לכיסא המלכות ושמו טוהר מרכילויות ישנות, צצו ועלו סביבו פרשיות חדשות. בעלי לשון הרע הפיצו סביבו שמועות מגונות ורעות, ירדו לחייו, ועשו הכל על מנת להוריד אותו מכיסא המלכות.
 
אחת ההתמודדויות היותר איומות שידע המלך דוד, הייתה המרידה החצופה של בנו, אבשלום. מצב שפל כמו זה קשה אפילו להעלות על הדעת. מלך ישראל נוטש את ביתו מאימת הרוצחים, בורח כמו אחרון הפושעים תחת תחפושות ובדרכים לא דרכים. נודד ממקלט למקלט עם קומץ מותש של נאמנים, והרודף האיום אינו אלא בנו, עצמו ובשרו. ובתוך התקופה האיומה הזו, כשחייו תלויים מנגד וכל כולו צער וכאב, מוצא נעים זמירות ישראל את הזמן והרוח להלחין מזמור: "מזמור לדוד בבורחו מפני אבשלום בנו". חז"ל לא מבינים את זה, איך יתכן? מצבך עגום, איום, חייך הם עניין של זמן, בנך רודף אותך, הביזיונות בלתי נסבלים, ואתה עומד ומשורר 'מזמור'?! הפתיח המתאים יותר לאיש הבורח מפני בנו הרוצח הייתה 'קינה'.
 
לדוד המלך היה סוד, והוא מנחיל אותו לכל הצועדים במשעולי המציאות ההפכפכה והמאיימת. זמנים של קושי מועדים יותר לפורענות. הסבל והצער עלולים לשבש את הדעת, לגרום לאדם להידרדר למקומות עליהם מעולם לא חלם. הנפש עדינה, וכשהיא נפגעת המכה עלולה להיות אנושה. מהסיבה הזו אם לא נדע להביט נכון בכל מצב על המציאות, לא נוכל חלילה לשרוד כאן אפילו שעה.
 
ברירות אין הרבה. נולדנו לתקופה אותה מעולם לא בחרנו. אילו שאלו אותנו, יתכן והיינו מעדיפים זמנים יפים יותר בהיסטוריה. תכל''ס, אנחנו כאן, חיים את ההווה גם בזמנים שנדמה שהוא השתגע. מה עושים? לעצום עיניים ולומר 'לא רואה לא שומע' – אין טעם. במוקדם או במאוחר ניחשף לתמונה. התעלמות איננה דרך בריאה. מאידך, את הקושי והכאב אף אחד לא יכול לסבול. אין לנו את הכלים להתמודד עם קשיינו האישיים, על אחת כמה וכמה עם קשיים והתמודדויות של אחרים.
 
כלי אופטי ושמו 'מזמור'
 
בואו נלמד מדוד המלך. כשדוד הלחין את "מזמור לדוד" תוך כדי בריחה מפני אבשלום, הוא לא התעלם מהמציאות, בהחלט לא. להיפך, הוא פותח את ה'מזמור' בצעקה וקינה: "ה' מה רבו צרי, רבים קמים עלי, רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלוקים סלה". הצעקה והכאב בקעו מתוך הקושי והפחד. במצב שכזה הסכנה איומה, היצר הרע מנצל זמנים של חולשה ובלבול ומחדיר למוח את דעותיו הכוזבות. כשהמציאות כולה פועלת נגדי, הדרך אל התהום קצרה עד להחריד. ברגעים הקשים הללו, כשאבשלום רודף מאחור, ושמעי בן גרא יורק את קללתו הנמרצת מלפנים, דוד המלך מגיע אל נקודת השבירה. חז"ל מגלים שבאותה שעה 'ביקש דוד לעבוד עבודה זרה'. עד כדי כך! ובדיוק מהסיבה הזו הוא פתח במזמור. הוא ידע שהדבר היחיד שיוכל להציל אותנו במצב שכזה היא מזמור.
 
המזמור איננו אמצעי מוסיקאלי לבריחה מן המציאות האיומה, המזמור משמש כלי אופטי לזיהוי הטוב בתוך האימה. דוד המלך ידע שבכל מצב, גם הגרוע והאיום ביותר, בהכרח מחייה אותנו בחסד השם. אם רק נזהה את הטוב, נמצא את הדרך להתקשרות ישירה עם השם. כשמחוברים עם בורא עולם, שום דבר כבר לא יכול לרחק. דוד המלך השתמש עם הרע בעצמו לגילוי והעצמת הטוב, זו הסיבה שהוא פתח את קינתו בלשון 'מזמור'. השירה הזו אמורה לחשוף את הטוב מתוך עומק האופל, במקרה הזה, אומרים חז"ל, דוד מצא את הטוב בעצם העובדה שהרודף מטיל האימה הוא לא אחר מאשר בנו, וסתם בן מרחם על האב. דווקא מה שנראה כתחתית השפל, נחשב אצל דוד למעלה. זו הייתה אומנותו של אומן ההתחזקות דוד, הוא ידע איך לגלות ניצוצות של חסד השם מתוך כל רקע, גם האפל והמכוער ביותר. 
 
הבריאה מגלמת בעצם מציאותה את העיקרון העתיק 'יתרון האור מן החושך'. את האור מזהים טוב יותר מתוך חושך. אם לא היה הלילה יורד בסופו של כל ערב, לעולם לא היינו יכולים להעריך נכון את אור השמש. כך גם בנוגע לתחומים נוספים בחיים. הטבע האנושי איננו יכול להבחין, להכיר ולהוקיר, אלא מתוך חוסר מסוים.
 
ציור מרהיב, עשיר גוונים וצבע, חייב להכיל המון משיכות מכחול כהות ושחורות. השחור מעניק לצבעים עומק, מבליט ומדגיש. כשלומדים איך להסתכל על המציאות, גם האזורים האפלים נעשים שותפים בחוויה מופלאה של זיהוי ההשגחה והניסים בכל רגע בחיים.
 
"בצר הרחבת לי"
 
נחמה אמיתית איננה אמורה להתבסס על העובדה שיש מצבים קשים יותר. אולם, המצבים הקשים הללו, יכולים בהחלט לשמש כלי התבוננות להכרה מודגשת יותר של הטוב. ניקח לדוגמא קושי בפרנסה. רבי נתן מברסלב מלמד שבמצב כלכלי דחוק, הטכניקה המומלצת מרוכזת במשפט שאמר דוד המלך "בצר הרחבת לי". להתרכז ולמצוא בתוך כל קושי את ההרחבה. מדוע? משום שהקושי נוצר על מנת שתשתמש בו עצמו להיכרות מעמיקה יותר עם חסד השם.
 
וכאן חשוב להדגיש. חסד השם קיים תמיד, ולאו דווקא בתוך הקושי. הבעיה היא, שבשגרה החלקה איננו מסוגלים להבחין בו. ארוחת הבוקר מופיעה  אצלנו על שולחן המטבח כדבר המובן ביותר בעולם. הילדים שיחיו, הבית והמשפחה הקרובה, כל אלו מציאות מובנת מאליה. כשהכל זמין וקיים, קשה להבחין ולחוות את החסד. השפע שופע והתודעה איננה קולטת. זוהי ההחמצה החמורה ביותר. אנו ניזונים מידיו הטובות של הבורא, ואיננו זוכים לנצל את העובדה הזו להידוק והעצמת הקשר. החיים השגרתיים זורמים באפיק מקביל לגמרי לאפיק ההשגחה, באופן שכזה לעולם לא ניפגש.
 
זו הסיבה, שבזמנים מסוימים כשמרחמים עלינו מאוד, עוצרים לפתע את מעגל הקסמים, ומשלשלים לנו אל תוך שגרת השיממון משקפת. כלי אופטי לזיהוי חסדי השם. הכלי הזה עלול להופיע באופן של צמצום ודוחק. אז, כשהסביבה מצומצמת, כל טיפה של חסד מקבלת הדגשה מיוחדת. כיכר לחם וכד מים בלב מדבר צחיח ייחשבו בהחלט לנס. אותה מנה על רקע עירוני שגרתי עשויה לגרום לנו אכזבה צורבת. האובייקט לא השתנה, הסביבה היא שהאפילה על הודו. ההשגחה מזינה אותנו תמיד, גם כשנדמה לנו שהכל כמובן מאליו. את הצמצום נוכל למנף ליכולת הבחנה והיכרות מחודשת עם השגחת השם.
 
זוהי בעצם הנחמה הגנוזה במשפט 'היה יכול להיות גרוע יותר…' לאף אחד אין סיבה להפגיש אותנו עם הגרוע יותר. בורא עולם מסוגל ומעוניין לפנק אותנו מעל ומעבר, אין לו צורך 'לשכנע' אותנו בהדגמת מצבים אומללים יותר. העניין קשור יותר לעיניים שלנו. לפעמים הצמצום נועד לשפר את יכולת הראיה שלנו. ואז, הדבר הנכון והמקסים ביותר הוא, להתבונן ולמצוא הרחבות וישועות בתוך החושך בעצמו, משום שדווקא שם החסד יהיה ברור יותר.