בגן החכמה עמודים 311-312

א. הָאֱמוּנָה בְּצַדִּיק הִיא הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ

הָאֱמוּנָה בְּצַדִּיק הִיא הָעִקָּר וְהַיְסוֹד, שֶׁכָּל תִּקּוּן הָאָדָם וְהָעוֹלָם כֻּלּוֹ תָּלוּי בּוֹ. כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הָעִקָּר וְהַיְסוֹד שֶׁהַכֹּל תָּלוּי בּוֹ, לְקַשֵּׁר עַצְמוֹ לְהַצַּדִּיק שֶׁבַּדּוֹר, וּלְקַבֵּל דְּבָרָיו עַל כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, דָּבָר קָטֹן וְדָבָר גָּדוֹל וְלִבְלִי לִנְטוֹת, חַס וְשָׁלוֹם, מִדְּבָרָיו יָמִין וּשְׂמֹאל, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ספרי פרשת שופטים): ‘אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ עַל יָמִין שְׂמֹאל’ וְכוּ’.

וְאֶת זֶה רוֹאִים בְּבֵרוּר, שֶׁמֵּאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם, הָיוּ צַדִּיקִים שֶׁהֶחֱזִיקוּ בָּאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית וְלִמְּדוּ אוֹתָהּ, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָא בַּמִּדְרָשִׁים, שֶׁחֲנוֹךְ הָיָה מְכַנֵּס אֶת הָעָם וּמְלַמְּדָם דַּעַת הַשֵּׁם, וְכֵן עָשׂוּ שֵׁם וְעֵבֶר, שֶׁיָּסְדוּ יְשִׁיבָה שֶׁבָּהּ לָמְדוּ גַּם הָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים. וּבְעִקָּר עָסַק בְּזֶה אַבְרָהָם אָבִינוּ, שֶׁבַּדּוֹר שֶׁהָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית נִשְׁכְּחָה בּוֹ לְגַמְרֵי, וְכֻלָּם עָבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה, הוּא גִּלָּה מֵחָדָשׁ אֶת הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית וְהֵפִיץ אוֹתָהּ, וְחִנֵּךְ אֶת בָּנָיו אַחֲרָיו, וְהֵם אֶת בְּנֵיהֶם. וְכֵן כַּאֲשֶׁר אָרְכָה הַגָּלוּת בְּמִצְרַיִם, וְשׁוּב נִשְׁכְּחָה וְנֶחְלְשָׁה הָאֱמוּנָה הָאֲמִתִּית, בָּא משֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁהוּא נִשְׁמַת הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי וְהֵאִיר וְגִלָּה אֶת הָאֱמוּנָה וְהַדַּעַת בְּכָזֶה כֹּחַ, עַד שֶׁעַל יָדוֹ נִגְאֲלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְקִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה וְנֶהֶפְכוּ לְעַם.

כִּי עִקַּר אֱמוּנָתָם הַשְּׁלֵמָה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל בַּבּוֹרֵא, הָיְתָה כָּל כֻּלָּהּ בְּכֹחוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּינוּ, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב עַל משֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, שֶׁמִּגֹּדֶל עֹצֶם מַעֲלָתוֹ הָיָה יָכוֹל לְהָאִיר אֲפִלּוּ בַּפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, אֲפִלּוּ בְּשִׁפְחָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (מכילתא פרשת בשלח ופירש”י שם, ועין זוהר בשלח נה, ויקרא כב): ‘רָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם, מַה שֶּׁלֹּא רָאָה יְחֶזְקֵאל הַנָּבִיא’ הֲרֵי שֶׁאֲפִלּוּ יְחֶזְקֵאל, שֶׁהָיָה נָבִיא גָּדוֹל כָּזֶה, לֹא הָיָה רוֹאֶה, מַה שֶּׁרָאֲתָה שִׁפְחָה בִּימֵי משֶׁה, וְכָל זֶה מֵחֲמַת גֹּדֶל עֹצֶם מַעֲלַת הַמַּנְהִיג, שֶׁהָיָה משֶׁה רַבֵּנוּ הַמַּנְהִיג. (ליקוטי מוהר”ן תנינא לט)
 
ב. הָאֱמוּנָה בַּצַּדִּיק הִיא בֵּרוּר הָאֱמוּנָה 

גַּם עַתָּה, אַחֲרֵי קַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִים לִזְכּוֹת לֶאֱמוּנָה מְבֹרֶרֶת, שֶׁתִּהְיֶה הָאֱמוּנָה נְכוֹנָה וִישָׁרָה. כִּי יֶשְׁנָם כָּאֵלֶּה שֶׁמַּאֲמִינִים בַּבּוֹרֵא, אֲבָל הֵם מַאֲמִינִים בּוֹ בְּצוּרָה עֲקֻמָּה, כְּגוֹן שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַבּוֹרֵא הוּא אַכְזָרִי חָס וְשָׁלוֹם, וְהֵם עוֹבְדִים אוֹתוֹ מִתּוֹךְ יִרְאָה חִיצוֹנִית. וְיֶשְׁנָם רַבִּים שֶׁבְּטוּחִים, שֶׁעֲבוֹדַת הַשֵּׁם צְרִיכָה לִהְיוֹת בְּדֶרֶךְ שֶׁל מָרָה שְׁחוֹרָה. אוֹ שֶׁיֵּשׁ שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם, שֶׁאֶחָד מִיסוֹדוֹת הָאֱמוּנָה הוּא לַחֲלֹק עַל כָּל קְבוּצָה שֶׁאֵינָהּ מִתְנַהֶגֶת עַל פִּי דַּעְתָּם. וְיֵשׁ שֶׁלּוֹמְדִים תּוֹרָה, אֲבָל מַזְנִיחִים בְּשֶׁל כָּךְ אֶת עֲבוֹדַת הַתְּפִלָּה, וְעוֹד וְעוֹד טָעֻיּוֹת רַבּוֹת.

כָּל אֵלּוּ הַטָּעֻיּוֹת נוֹבְעוֹת מִכָּךְ שֶׁאֱמוּנָה הִיא עֲקֻמָּה וּבִלְתִּי מְבֹרֶרֶת. כִּי מִי שֶׁאֱמוּנָתוֹ בַּבּוֹרֵא נְכוֹנָה וּמְבֹרֶרֶת, הוּא יוֹדֵעַ כַּמָּה הַשֵּׁם רַחֲמָן, וְהוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה, וְהוּא לְעוֹלָם אֵינוֹ חוֹלֵק עַל שׁוּם אָדָם, וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר עַל שׁוּם יְהוּדִי שׁוּם דָּבָר רַע, וְהוּא לֹא מַזְנִיחַ שׁוּם חֵלֶק שֶׁל הַתּוֹרָה בִּשְׁבִיל חֵלֶק אַחֵר, אֶלָּא עוֹבֵד כָּל עֲבוֹדָה בִּזְמַנָּהּ בְּכָל לִבּוֹ, בִּזְמַן תּוֹרָה – לוֹמֵד בְּהַתְמָדָה וּבְעִיּוּן, וּבִזְמַן תְּפִלָּה – מִתְפַּלֵּל בְּכָל כֹּחוֹ מִלָּה בְּמִלָּה. וְלִזְכּוֹת לְבֵרוּר הָאֱמוּנָה, הוּא רַק עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב:

כִּי כָל מִי שֶׁזּוֹכֶה לְהִתְקָרֵב לַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, עַל-יְדֵי הִתְקָרְבוּתוֹ אֵלָיו נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר אֶצְלוֹ בְּחִינַת הַמְדַמֶּה, עַל-יְדֵי בְּחִינַת הָרוּחַ-נְבוּאָה שֶׁל הַמַּנְהִיג. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הַמְדַמֶּה הוּא עַל-יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ-נְבוּאָה כַּנַּ”ל, וְעַל-יְדֵי תִּקּוּן הַמְדַמֶּה נִתְתַּקֵּן וְנִתְבָּרֵר הָאֱמוּנָה הַקְּדוֹשָׁה כַּנַּ”ל. עַל-כֵּן כָּל הַמִּתְקָרְבִים לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, זוֹכִין לֶאֱמוּנָה יְשָׁרָה דִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל בֶּאֱמֶת צְרִיכִין לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ מְאֹד מְאֹד אַחַר מַנְהִיג אֲמִתִּי כָּזֶה, וְצָרִיךְ לְבַקֵּשׁ מְאֹד מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהִתְקָרֵב לְמַנְהִיג אֲמִתִּי, כְּדֵי שֶׁיִּזְכֶּה לֶאֱמוּנָה אֲמִתִּית בִּשְׁלֵמוּת. כִּי כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין, חַס וְשָׁלוֹם, לְמַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר, עַל-יְדֵי-זֶה בָּאִין, חַס וְשָׁלוֹם, לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת כִּי מַנְהִיג שֶׁל שֶׁקֶר הוּא בְּחִינַת נְבִיא הַשֶּׁקֶר, בְּחִינַת (מלכים-א כ”ב): “רוּחַ שֶׁקֶר”; וְעַל-יְדֵי-זֶה אַדְּרַבָּא, נִתְקַלְקֵל הַמְדַמֶּה, וּבָאִים לֶאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת. כִּי עִקָּר תִּקּוּן הָאֱמוּנָה הִיא עַל-יְדֵי בְּחִינַת רוּחַ-נְבוּאָה שֶׁיֵּשׁ לְהַמַּנְהִיג הָאֲמִתִּי, שֶׁעַל-יְדֵי-זֶה נִתְבָּרֵר הַמְדַמֶּה, וְעַל-יְדֵי-זֶה נִתְתַּקֵּן הָאֱמוּנָה כַּנַּ”ל. אֲבָל בְּלֹא בְּחִינַת נְבוּאָה אֵין הַמְדַמֶּה בָּרוּר וּמְתֻקָּן, וַאֲזַי הַמְדַמֶּה מְעָרֵב וּמְבַלְבֵּל אֶת הָאָדָם בֶּאֱמוּנוֹת כָּזְבִּיּוֹת.