מתחת לגשר הצר

התהום שמתחת לגשר הצר הוא
בור של דאגות ואי-ודאות. הוא הצד
החשוך והאפל שמנסה לשכנע אותנו
שאם זמנים קשים פוקדים אותנו, אין
שום צדק בעולם. יכול להיות?
 
 
"כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר בטלה אהבה. ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם" (פרקי אבות ה, יט).
 
 
אין שום ספק שבחיינו נגיע גם לזמנים קשים. דבר זה מובטח שיקרה לכל אחד מאיתנו. ומהגמרא אנו למדים, שאם אנו לא חווים ניסיון או צער כלשהו במשך ארבעים יום, אנחנו צריכים להתחיל לדאוג…
 
בדברים אלה מונחת הזדמנות מיוחדת להביע את אהבתנו להשם.
 
חשבון בנק מכווץ, לב נטוש וכואב, קריירה חמקמקה, בעיות במציאת חברים טובים ואמיתיים או במציאת החצי השני שלנו, או כל סוג של סבל, ייסורים וכאב, באופן כללי, הם הדברים הכי טובים בעזרתם אנו יכולים לחזק את הביטחון שלנו בהשם.
 
כשזמנים טובים פוקדים אותנו, קל מאוד להודות עליהם. "הסיבה" לאהבתנו אף פעם לא גלויה לעין. אבל כשזמנים קשים מגיעים, כש"הסיבה" להעריך את אבא שבשמים מוסרת, האהבה שלנו להשם יכולה להיות ללא שום תנאים. היא חופשייה, בלי שום מעטה או מסך של תענוגות העולם הזה. זוהי קרן האור שמאירה דרך ענני הזמנים הקשים. השם נותן לנו מבחן והזדמנות לחוות את השמחה העצומה שבאה מיד לאחר ההצלחה שלנו במבחן.
 
גם תהליכים רוחניים גדולים ומשמעותיים זכינו לקבל בחיינו. המטרה העיקרית שלנו בעולם הזה היא להכין את עצמנו לעולם הבא. וכשזמנים קשים בפתח, עלינו לקפוץ מרוב שמחה!
 
זה לא שאני ממעיט חלילה בערך סבלו של הזולת. אם מישהו חווה טראומה נפשית אנו חייבים לגלות רחמנות, אהבה, סבלנות ולעזור בכל דרך אפשרית. ועדיין, רוב האתגרים שבחיינו לא קשים כמו שאנו חושבים. בעיה בעבודה משמעה שיש לנו עבודה ואנחנו יכולים לפרנס את המשפחה שלנו. קושי במציאת בן/בת הזוג משמעו שאנחנו מספיק בריאים כדי לחפש. לא משנה כמה המצב נראה מסובך, אנו גרים במקום בטוח בו הביטחון הפיזי שלנו מובטח על ידי היציבות במדינה בה אנו גרים, ולא משנה היכן היא על הגלובוס.
 
אשתי תמיד אומרת לי שהשם לא מכה עם שני מקלות!
 
כולנו מתמודדים. נאבקים ומנסים. כולנו עושים כל שביכולתנו לשפר את המצב לטובה. וכשאנו עושים זאת, אם אנו מבכים על מר גורלנו, בהתנהגות שכזו אנו בעצם טוענים שאנחנו אוהבים את השם כל עוד הוא קונה לנו תכשיטים עם יהלומים או נותן לנו את הדברים שאנחנו רוצים כדי להשביע ולספק את רצוננו.
 
אנו מצווים להודות להשם על הרעה כשם שאנו מודים על הטובה, כי כל מה שהוא עושה בשבילנו – הוא רק לטובתנו הנצחית, אלא שאנחנו לא רואים את החלק החסר של הפאזל עדיין. כל כך מפתה להיות עצובים ולרטון בזמן התפילה, ללמוד בעצלתיים ובכבדות כשקשה לנו.
 
אבל זה המבחן.
 
רבי נחמן מברסלב מלמד אותנו שכל העולם כולו הוא גשר צר מאוד. והאתגר? לא לפחד כלל!
 
התהום שמתחת לגשר הצר הוא בור של דאגות ואי-ודאות. הוא הצד החשוך והאפל שמנסה לשכנע אותנו שאם זמנים קשים פוקדים אותנו, אין שום צדק בעולם. אם אנו חווים דברים רעים, אין שום טוב במציאות הזו.
 
הגיא הצר של הכפירה מנסה לפתות אותנו לחשוב את הטעות האיומה שהשם לא כאן. בודאי, הוא קיים, אבל ברגע זה העיניים שלו מסתכלות על מקום אחר. וכל זמן שהוא לא מסתכל וכולם מנצלים את ההזדמנות הזו, אז למה שגם אנחנו לא נעשה זאת?
 
הגשר שלנו הוא אמונה יציבה ואיתנה. זה השביל שאנו יוצרים כשאנו מסכימים ומבינים שעיניו של השם ממש זורחות אלינו, ועכשיו יותר מתמיד. זה מבנה צר מאוד אותו אנו מחזקים בכל פעם שאנו מחייכים למישהו שלא מחבב אותנו, בלשון המעטה. אנו מחזקים אותו בכל פעם שאנו עומדים בכנות וביושר מול התעתועים וההטעיות של העולם הזה, ענווים מול חסרי הבושה החצופים, וממוקדים ומיושבים מול חששות ודאגות.
 
זה השביל הצר של החיים אותו אנו חוצים עם התרגשות לקראת מה שמחכה לנו בצדו השני, ברגע שהמבחן/ניסיון נגמר ועברנו אותו.
 
אז בפעם הבאה שאנו הולכים לבית הכנסת וכל מה שעולה לנו בראש הוא שוק המניות, או חשבון הטלפון, או אם השיחה הייתה מעניינת וטובה – עמוד מול כל העולם! תבטיח להשם שתתמקד יותר בתפילות שלך. תעשה כל מאמץ לומר לשמים שאתה לא מודאג משום דבר בעולם מכיוון שהשם דואג ומטפל בכל, כולל בי, והוא כל מה שצריך לעניין אותנו, עכשיו ולנצח.