בגן החכמה עמודים 287-288

לְעֻמַּת זֹאת, הַתָּם, לֹא זוֹ בִּלְבַד שֶׁהוּא לֹא חָקַר כְּלָל אַחַר הַמֶּלֶךְ, אֶלָּא הוּא הִזְדָּרֵז בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה לְהֵעָנוֹת לִקְרִיאָתוֹ, כִּי הוּא הִרְגִּישׁ אֵיזוֹ זְכוּת הִיא שֶׁהַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לוֹ, שֶׁהֲרֵי כֻּלָּם תָּמִיד זִלְזְלוּ בּוֹ וְלָעֲגוּ לוֹ, וּבָזוּ לְשִׂמְחָתוֹ בַּמִּנְעָל הֶעָקֹם שֶׁעָשָׂה, וְהִנֵּה הַמֶּלֶךְ קוֹרֵא לוֹ! לָכֵן רַק עָשָׂה אֶת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ בְּשִׂמְחָה. וְכָךְ כָּל אָדָם שֶׁחַי אֶת הַשִּׁפְלוּת שֶׁלּוֹ, הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁכָּל מִצְוָה הִיא זְכִיָּה גְּדוֹלָה, וְלָכֵן הוּא עוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּשִׂמְחָה, וּמִמֵּילָא זוֹכֶה גַּם לְהַכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו.

כִּי לְהַשִּׂיג אֶת הַמֶּלֶךְ אֶפְשָׁר רַק עַל יְדֵי תְּמִימוּת וְשִׂמְחָה, כַּמּוּבָא בְּלִקּוּטֵי הֲלָכוֹת, וְזוֹ לְשׁוֹנוֹ: “כִּי בֶּאֱמֶת אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב (ירמיה ח’): הִנֵּה בִדְבַר הַשֵּׁם מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם. כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מַחֲשָׁבָה שֶׁיְּכוֹלָה לְהַשִּׂיגוֹ כְּלָל. וְאִי אֶפְשָׁר לֵידַע מֵאֱלֹקוּתוֹ יִתְבָּרַךְ כִּי אִם עַל יְדֵי מַעֲשִׂים טוֹבִים, הַיְנוּ עַל יְדֵי עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁעַל יְדֵי זֶה דַּייקָא זוֹכֶה לַעֲלוֹת לְמַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁזּוֹכֶה לְהַשִּׂיג אוֹר אֵין סוֹף, שֶׁזֶּה עִקַּר הַשָּׂגַת אֱלֹקוּת אַשְׁרֵי הַזּוֹכֶה לְזֶה.” (אורח חיים נשיאת כפים ד’)

חֲכָמִים הֵם לְהָרַע – לְעַצְמָם

וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא כָּאן, עַל הֶחָכָם שֶׁחָקַר: מַה זֹּאת שֶׁמֶּלֶךְ כָּזֶה יִשְׁלַח אַחֲרַי? עֶצֶם הַחֲקִירָה בְּזֶה, הִיא בְּעַצְמָהּ גַּאֲוָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ. כִּי סוֹף כָּל סוֹף, מַה זֶּה מְשַׁנֶּה? הֲרֵי מְדֻבָּר כָּאן בַּמֶּלֶךְ! וְהוּא שָׁלַח אַחֲרֶיךָ! עָלֶיךָ לְהִתְיַצֵּב לִקְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ תֵּכֶף וּמִיָּד בְּלִי שׁוּם חֲקִירָה! וּבִכְלָל, מִנַּיִן צוֹמַחַת הַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת: “מָה הוּא צָרִיךְ אוֹתִי”? בְּוַדַּאי שֶׁהַמֶּלֶךְ לֹא צָרִיךְ אוֹתְךָ. הוּא לֹא צָרִיךְ אַף אֶחָד, כִּי יֵשׁ לוֹ הַכֹּל. וְכָל שֶׁכֵּן שֶׁכַּאֲשֶׁר מְפָרְשִׁים אֶת הַמֻּשָּׂג “מֶלֶךְ” שֶׁבַּמַּעֲשֶׂה, שֶׁמְּדֻבָּר עַל מַלְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁבְּוַדַּאי יֵשׁ לוֹ הַכֹּל, וְהוּא לֹא צָרִיךְ אַף אֶחָד, אֶלָּא שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ לְהֵיטִיב, וְאִם הוּא שָׁלַח עֲבוּרְךָ, זֶה רַק בִּשְׁבִיל לְהֵיטִיב עִמְּךָ וְעָלֶיךָ לִשְׂמֹחַ לְהַזְמָנָתוֹ, כְּמוֹ הַתָּם.

הֶחָכָם מַפְסִיד כָּאן אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת הַנִּפְלָאָה הַזּוֹ, לִפְגֹּשׁ אֶת הַמֶּלֶךְ, וְזֶה רַק מֵחֲמַת הַגַּאֲוָה שֶׁלּוֹ. וְכָךְ כָּל אָדָם שֶׁחוֹקֵר וּמְפַקְפֵּק בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ, הוּא רַק מַפְסִיד אֶת הַהִזְדַּמְּנוּת לְהַכִּיר אֶת הַמֶּלֶךְ, שֶׁאֵין תַּעֲנוּג בָּעוֹלָם גָּדוֹל יוֹתֵר מִזֶּה, כְּמוֹ שֶׁמּוּבָן לְכָל בַּר דַּעַת, אֵיזֶה תַּעֲנוּג נִפְלָא הוּא לִפְגֹּשׁ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּהֵיכָלוֹ הַמְפֹאָר, וְלַחֲזוֹת בְּיָפְיוֹ וּבַהֲדַר מַלְכוּתוֹ, פָּנִים מוּל פָּנִים, וּלְשׂוֹחֵחַ אִתּוֹ, וּמִן הַסְּתָם לָצֵאת עִם מַתָּנוֹת נִפְלָאוֹת – מִי לֹא יִרְצֶה דָּבָר כָּזֶה?

וְזֶה מַה שֶּׁמּוּבָא בַּמִּדְרָשׁ, שֶׁכְּשֶׁרָצָה הַבּוֹרֵא לָתֵת אֶת הַתּוֹרָה, הוּא הִצִּיעַ אוֹתָהּ קֹדֶם לִשְׁאָר הָעַמִּים. וּבִמְקוֹם לִשְׂמֹחַ וּלְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה שֶׁהַבּוֹרֵא מַצִּיעַ לָהֶם, הֵם שָׁאֲלוּ: מַה כָּתוּב בָּהּ? וְזוֹ גַּאֲוָה שֶׁאֵין כָּמוֹהָ, שֶׁהֲרֵי הַבּוֹרֵא, הוּא בְּוַדַּאי חָכָם יוֹתֵר מִכָּל בְּרִיָּה בָּעוֹלָם, וְאִם הוּא אוֹמֵר לְאָדָם: יֵשׁ לִי תּוֹרָה לָתֵת לְךָ! עַל הָאָדָם לִקְפֹּץ מִשִּׂמְחָה, וּלְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בִּשְׁתֵּי יָדַיִם, וְלוֹמַר לַבּוֹרֵא שֶׁרוֹצֶה לָתֵת לוֹ אֶת הַתּוֹרָה שֶׁלּוֹ: יֵשׁ לְךָ תּוֹרָה? וְאַתָּה מוּכָן לָתֵת לִי אוֹתָהּ? מָה הַשְּׁאֵלָה? בְּבַקָּשָׁה תִּתֵּן לִי!

לָכֵן, רַק עַם יִשְׂרָאֵל, בִּזְכוּת תְּמִימוּתָם, זָכוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. כִּי הֵם לֹא חָקְרוּ וְלֹא הִתְמַהְמְהוּ, אֶלָּא אָמְרוּ תֵּכֶף וּמִיָּד: נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמַע! וְזוֹ תְּכוּנָתוֹ שֶׁל הַתָּם, שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁקִּבֵּל אֶת קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַמֶּלֶךְ, הִזְדָּרֵז לָבוֹא לְפָנָיו. וְאִלּוּ שְׁאָר הָעַמִּים הִמְתִּינוּ וְחָקְרוּ, וְשָׁאֲלוּ מַה כָּתוּב בָּהּ, וְחָכְכוּ בְּדַעְתָּם אִם זֶה מַתְאִים לָהֶם אוֹ לֹא וכו’, וְנִמְצָא שֶׁהֵם אָמְרוּ בְּדִיּוּק מַה שֶּׁהֶחָכָם אוֹמֵר: הַמְתֵּן רֶגַע וְנִתְיַשֵּׁב… וְהֵם לֹא קִבְּלוּ אֶת הַתּוֹרָה.