קרן אור בשמים אפורים

לפעמים, הכל נראה צבוע באפור. יש
מי שיאמר שמרקורי בנסיגה, או שהארץ
אוכלת יושביה. אבל יש מי שיאמר אחרת
אם רק נסתכל בפרספקטיבה אחרת…
 
 
יש זמנים בחיים בהם הכל צבוע באפור. כאילו עננה כבדה רובצת מעליך ואתה לא ממש מצליח להיפטר ממנה. משהו באוויר תקוע. כל מי שאתה מדבר איתו עייף ומותש, על סף חולי, בגירעונות וחובות כלכליים שכמעט ואין תקווה לצאת מהם, כאילו שנייה לפני התרסקות במורד מסוכן הישר לתהום.
 
יש מי שיאמר שמרקורי בנסיגה, או שהארץ אוכלת את יושביה, ומרוב שאנחנו מזיעים גם לשד החיים נמצץ מתוכנו. בקיצור, היצר הרע, בדמותו של הייאוש, מחלחל למחשבות ולדיבור והכל מרגיש מאוד מצומצם ומוגבל.
 
בזמנים כאלה כדאי להסתכל בפרספקטיבה קצת יותר רחבה. לנסות לראות את התמונה הגדולה. זה נכון שההווה הוא המציאות המוחלטת שלנו, אבל גם מהעבר ניתן ללמוד ולהשפיע על ההווה והעתיד.
 
אני אוהבת את ברכת "ברוך אתה ה' הטוב והמטיב" שמברכים על היין. זה מזכיר לי שהשם הוא כולו טוב ורוצה אך ורק בטובתי. אלא, שברוב הפעמים, אני לא משכילה להבין את זה מכיוון שאני עדיין תקועה בשלב של 'אני רוצה ולא מקבלת'.
 
הבנתי את זה על בשרי כשראיתי דוגמא חיה, מול עיניי, למשהו שהתפללתי והתאוויתי לו, אבל בהחלט לא הייתי מסוגלת להתמודד איתו במציאות שלי דאז. נזכרתי, כמה כעס ואכזבה הרגשתי כשהקדוש ברוך הוא מנע ממני את רצונותיי 'וחיבל' בתוכניותיי. ורק עכשיו, במבט לאחור, אני מבינה שהכל היה כל כך מדויק בשבילי, ואני יכולה סוף סוף לסלוח ולהכיר המון תודה.
 
ומעשה שהיה בשבת שעברה:
 
חברון. בית אימי. רבע שעה לפני כניסת השבת. אל הבית נכנסים בחורה ובחור צעירים, נערי הגבעות, מלח הארץ. צעירים ויפים בסנדלים כשפניהם עייפות ונפולות. הם מחייכים חצי חיוך לאה, תוך כדי הפטרת שלום, ולוקח לי כמה רגעים להבין מה בדיוק מציק להם, וזה קרה אחרי שהבחנתי בשני זאטוטים קטנטנים משתרכים אחריהם ועוד קטנטן בעגלה.
 
במבט ראשון, זה לא היה כל כך מובן. לראות שלושה ילדים כמעט באותו הגיל, תאומים בני פחות משנתיים ותינוק בן ארבעה חודשים – זה מראה מלבב, ברכה משמים ממש. אבל, פתאום ירד האסימון. בברכה הזאת גם טמונה עבודה קשה, מסירות נפש ממש ולכן זה כל כך מבלבל.
 
במהלך השבת, כשניסיתי להחליף איתה מילה אחת או שתיים בין כל הבכיות והבקשות של הילדים, הבנתי, ששלושת הקטנטנים האלו לא הולכים לגן. הם כל היום איתה בבית ואין לה רגע אחד לעצמה, שלא לדבר על צרכיה הבסיסיים. בעלה מלמד ילדים קטנים בחיידר, וכשהוא חוזר הביתה הוא כבר במנת יתר, ושניהם על סף התמוטטות.
 
ופתאום, פניה העייפות והיפות, שלא נותר בהם הרבה כוחות לשמחה, חיות ומאור פנים, התחלפו לרגע עם פניי שלי. הפנים, שאם השם היה מגשים את משאלות ליבי בזמנו, כמו שתכננתי, בודאי היו נראות גם כך. הבנתי, ברגע אחד, את המהלך הגאוני שהקב"ה עשה – שאהיה היום אם לשלושה ילדים, אבל שמחה ומוקירת תודה על המתנה הזאת. (וזה בלי להכליל את החופש הגדול שנמדד בסקאלה אחרת לגמרי של הכרת תודה ושמחה…)
 
הבנתי שוב, שהשם לא מעמיד אף אחד בניסיון שלא יוכל לעמוד בו. והיום אני יכולה להסתכל אחורה, אל הצער הכל כך גדול הטמון באיבוד עובר, ולראות רק את הטוב שנבע מכך.
 
כי היום אני יודעת שכבר זכיתי לקבל את המתנה העצומה הזאת, את התינוק החדש. קיבלתי אותו בשמחה והודיה שלא הייתה כדוגמתה לפני כן. וגם העיתוי היה מושלם, מבחינת היכולות שלי להתמודד עם שלישיית ילדים בבית, היכולות להכיל ולתת לשלושה ולא לקרוס ולהיות בן אדם מריר ועצוב. והשמחה עדיין נמשכת, כמעט חמישה חודשים אחרי, בכל פעם שאני מביטה בקטנטן אני מודה לשם על המתנה שמביאה אור לחיי.
 
אז גם אם אני לא תמיד מבינה באותו רגע למה והעולם עוד צבוע באפור, אני מנסה לשנן ולזכור ש: ברוך אתה ה' הטוב והמטיב.