בגן החכמה עמודים 347-348

הַגְּמָרָא מְלֵאָה בְּסִפּוּרִים עַל מֵתִים שֶׁחָיוּ וְדִבְּרוּ. רַבִּי נָתָן מִבְּרֶסְלֶב רָאָה אֶת משֶׁה רַבֵּינוּ בַּחֲלוֹם. בְּשִׁבְחֵי הַבָּעָשָׁ”ט מְסֻפָּרִים סִפּוּרִים מְסַמְּרֵי שֵׂעָר, עַל הַשָּׂגוֹתָיו וּמוֹפְתָיו שֶׁל הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, וְכָל תַּלְמִידָיו הָיוּ עֵדִים לְכָךְ שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה עֲלִיַּת נְשָׁמָה בְּכָל עֵת שֶׁהָיָה רוֹצֶה, וּמְבַקֵּר בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים. וְאַף הַיּוֹם יֶשְׁנָם אֲנָשִׁים הַחַיִּים בֵּינֵינוּ, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קֶשֶׁר תְּמִידִי עִם הָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן. רַק מִי שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין שֶׁיֵּשׁ מֶלֶךְ, לֹא מַאֲמִין לַמַּעֲשִׂים הָאֵלּוּ. שֶׁהֲרֵי כָּל הַחֲכָמִים שֶׁמָּסְרוּ לָנוּ אֶת הַסִּפּוּרִים הָאֵלּוּ, וְכָל הָאֲנָשִׁים שֶׁהֵעִידוּ בְּעַצְמָם וּבַאֲחֵרִים, שֶׁרָאוּ מַה שֶּׁרָאוּ, הָיוּ כֻּלָּם אֲנָשִׁים יִרְאֵי הַשֵּׁם, שֶׁהֶאֱמִינוּ בְּשָׂכָר וְעֹנֶשׁ, וּבְוַדַּאי לֹא הָיוּ מוֹצִיאִים שֶׁקֶר מֵהַפֶּה.

כָּל אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁמַּרְאִים בְּבֵרוּר, שֶׁיֵּשׁ גִּלּוּיִים עַל טִבְעִיִּים וְיֵשׁ שֵׁדִים, וְעוֹד אֵיךְ יֵשׁ שֵׁדִים…!

הֵשִׁיב לוֹ: וְאִם-כֵּן מִי הוּא זֶה שֶׁשָּׁלַח אַחֲרֵינוּ? עָנָה הֶחָכָם וְאָמַר: בְּוַדַּאי זֶהוּ אָחִי, שֶׁרָצָה שֶׁיִּתְרָאֶה עִמִּי, וְשָׁלַח אַחֲרַי בְּמִרְמָה זוֹ…

כָּאן רוֹאִים שֶׁהֶחָכָם כְּבָר יָצָא מִדַּעְתּוֹ כִּפְשׁוּטוֹ. כִּי מִנַּיִן הִגִּיעַ לוֹ אָח פִּתְאֹם? הֲרֵי אֵין לוֹ שׁוּם אָח, וְהוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁהַתָּם מַכִּיר אוֹתוֹ מִיַּלְדוּת וְיוֹדֵעַ שֶׁאֵין לוֹ אָח. בְּכָל זֹאת, מֵרֹב גַּאֲוָתוֹ הוּא מַתְחִיל לְהַמְצִיא דְּבָרִים, וְיִתָּכֵן מְאֹד שֶׁמַּאֲמִין לַשְּׁקָרִים שֶׁל עַצְמוֹ. כִּי כָּךְ הִיא דֶּרֶךְ הַמְשֻׁגָּעִים, שֶׁמַּאֲמִינִים לַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁהֵם מַמְצִיאִים. וּלְמַעֲשֶׂה, זֶה הַהֶבְדֵּל בֵּין מְשֻׁגָּע מַמָּשׁ, לִסְתָם אָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּמְיוֹנוֹת. שֶׁמִּי שֶׁמְּשֻׁגָּע מַמָּשׁ, הוּא מִתְמַסֵּר כָּל כֻּלּוֹ לַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ מַשְׁגִּיחַ כְּלָל, עַל מַה שֶּׁאוֹמְרִים לוֹ בַּעֲלֵי הַשֵּׂכֶל שֶׁסְּבִיבוֹ, וּמַסְבִּירִים לוֹ שֶׁזֶּה הַכֹּל דִּמְיוֹנוֹת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן אָדָם רָגִיל, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לְכָל אֶחָד דִּמְיוֹנוֹת רַבִּים שֶׁהוּא מַאֲמִין בָּהֶם, אֲבָל הוּא לֹא מִתְמַסֵּר לָהֶם עַד הַסּוֹף, וְכַאֲשֶׁר הַדִּמְיוֹנוֹת שֶׁלּוֹ מִתְנַגְּשִׁים עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַחֶבְרָה סְבִיבוֹ, אוֹ עִם הַשֵּׂכֶל שֶׁל הַמַּנְהִיגִים שֶׁלּוֹ, הוּא מְבַטֵּל אֶת דַּעְתּוֹ לְדַעְתָּם שֶׁל בַּעֲלֵי הַשֵּׂכֶל, וְכָךְ הוּא נִשְׁאָר שָׁפוּי בְּדַעְתּוֹ.

וְכָךְ כָּתוּב בְּשִׂיחוֹת הר”ן (ס”ז): מִי שֶׁאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ וּמְצַיֵּת לְדִבְרֵי חֲכָמִים אֲמִתִּיִּים, הוּא יָכוֹל לְהִשְׁתַּגֵּעַ. כִּי עִקַּר שִׁגָּעוֹן שֶׁל כָּל הַמְשֻׁגָּעִים הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא אֵינוֹ מְצַיֵּת וְשׁוֹמֵעַ לְדִבְרֵי הַבַּעֲלֵי שֵֹכֶל. כִּי הַמְשֻׁגָּע אִם הָיָה שׁוֹמֵעַ וְצַיָּת לְדִבְרֵי אֲחֵרִים, שֶׁהֵם הַבַּעֲלֵי שֵֹכֶל, בְּוַדַּאי לֹא הָיָה מְשֻׁגָּע כְּלָל, כִּי אַף עַל פִּי שֶׁלְּפִי רוּחַ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן שֶׁלּוֹ נִדְמֶה לוֹ בְּבֵרוּר גָּמוּר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֵילֵךְ קָרוּעַ וּלְהִתְגַּלְגֵּל בָּאַשְׁפָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה מִדַּרְכֵי הַשְּׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן, אַף עַל פִּי כֵן מֵאַחַר שֶׁהַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ אוֹמֵר לוֹֹ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לַעֲשֹוֹת כֵּן, אִם הָיָה מְבַטֵּל דַּעְתּוֹ נֶגֶד דַּעַת הַגָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה, בְּוַדַּאי הָיָה מִתְבַּטֵּל כָּל הַשִּׁגָּעוֹן שֶׁלּוֹ. נִמְצָא שֶׁעִקַּר הַשִּׁגָּעוֹן הוּא רַק מֵחֲמַת שֶׁהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ וּלְצַיֵּת לְדִבְרֵי חֲכָמִים, וְהָבֵן הַדָּבָר הֵיטֵב.

שָׁאַל אוֹתוֹ הַתָּם: אִם-כֵּן אֵיךְ עָבַר עַל כָּל הַשּׁוֹמְרִים? הֱשִׁיבוֹ: בְּוַדַּאי שִׁחֵד אוֹתָם, וְהֵם אוֹמְרִים בְּמִרְמָה וָשֶׁקֶר, שֶׁלֹּא רָאוּ אוֹתוֹ כְּלָל.

הֶחָכָם מַטִּיל סָפֵק בְּכָל דָּבָר, וּמִמֵּילָא קַל לוֹ לְהַחֲלִיט שֶׁכֻּלָּם רַמָּאִים וְכֻלָּם שַׁקְרָנִים, וְהוּא פּוֹסֵל אֶת הַשּׁוֹמְרִים שֶׁל הַתָּם, וּמַאֲשִׁים אוֹתָם בִּלְקִיחַת שֹׁחַד, וְהוּא לָבֶטַח מְשֻׁכְנָע שֶׁרַק הוּא אִישׁ הָאֱמֶת, וּפָשׁוּט לוֹ שֶׁכֻּלָּם נֶגְדּוֹ, דְּהַיְנוּ שֶׁנַּעֲשָׂה חוֹלֶה בְּמַחֲלַת הָרְדִיפָה – וְהַכֹּל מִתּוֹךְ מִדַּת הַנִּצָּחוֹן וְהַגַּאֲוָה.