תנו לכולם הזדמנות

כמו שאתה רוצה שהקב"ה ייתן לך
הזדמנות, כך אתה, תן הזדמנות לכולם
להתחיל שוב פעם מההתחלה. ואל תשכחו,
בראש השנה כל רגע נחשב כמו אלף
שנים! נצלו את הרגעים הכי יפים בחיים.
 
 
אחד הדברים החשובים ביותר בראש השנה, הוא לא לומר דברים רעים אחד על השני, וגם לא להזכיר אם אותו אדם לא נמצא לידך. כי כמו שאתה רוצה שהשם ייתן לך הזדמנות, כך אתה, תן הזדמנות לכולם להתחיל שוב פעם מההתחלה.
 
לכן אחים ואחיות יקרים שלי, רק אחרי ראש השנה ההתחלה שלנו היא כזו גדולה, כאשר אנו מקבלים טעימה והרגשה שלא הוטל שום דופי בפנימיות שלנו, כשהגענו למנקה הקדוש, בורא העולם, שהסיר את כל הכתמים מליבנו ואת האבק מעל נשמתנו. והוא עשה, ועושה, זאת בזמן שאנחנו שרים ורוקדים. ביום כיפור אנחנו מספרים לו על כל הטעויות והחטאים שעשינו, כי ביום הזה יש לנו כוח פנימי, הרבה יותר מן הרגיל.
 
בבקשה, חזקו אחד את השני. אל תפסיקו להחמיא אחד לשני, ובעיקר לילדים שלכם שהביטחון העצמי שלהם תלוי בזה. בראש השנה כל רגע נחשב כמו אלף שנים!
 
מורנו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, אומר שהמתנה הכי גדולה שאנחנו יכולים לתת למישהו, היא להחזיר לו את הביטחון העצמי שלו!
 
כשאנחנו טועים, לא רק שאנחנו עושים דברים לא נכונים, אלא שהנשמה שלנו קמלה. המחזה הזה לא כל כך מלבב. אז תארו לכם שנה שלמה מלאה בטעויות, כישלונות… גיוואלד! איך נסתכל על עצמנו? זה לא מצריך הרבה מאמץ לוותר על מישהו אחר, אבל על עצמנו? לפעמים, אנחנו עושים את זה בכזו קלות ומהירות, כאילו היה מדובר באיזה שירות משלוחים מהיר…
 
אומץ להתחיל הכל מחדש מצריך הרבה כוחות פנימיים. לכן בראש השנה, היום הקדוש של כל ההתחלות, אנחנו לא מזכירים את העוונות, הכישלונות, הטעויות או החטאים שלנו, כדי לקבל את הכוח לעמוד לפני השם כמו תינוקות שזה עתה נולדו. חז"ל הקדושים מלמדים אותנו שקול השופר הוא הקול הכי עמוק ופנימי של הנשמה והלב, אבל גם הקול של התינוק שזה עתה נולד. וזה הכל. זה מעורר אותנו, מעניק לנו כוחות, מזכיר לנו כמה קדושים אנחנו וכמה קדושים אנחנו יכולים עוד להיות, וכמה קרובים וכמה זה קל להיות הכי טובים.
 
לבכות עם להיות או לבכות מתוך אפסיות
 
זה תלוי איך אתה בוכה. אתה יכול לבכות עם להיות, או שאתה יכול לבכות מתוך אפסיות. אני לא מדבר על לבכות באופן כללי, אני מדבר על עצבות, סוג העצבות 'המתה'.
 
בראש השנה וביום כיפור אנחנו בוכים כל הזמן, ואלה הן הדמעות הכי קדושות שלנו.
 
תארו לכם אדם שמגיע אליכם ואומר: "אתה יודע, אני כל כך אוהב אותך, באמת, אני רוצה להיות החבר הכי טוב שלך". בכי תוך כדי מה שהוא אומר יפתח לך את הלב באלף דרכים. אבל אם מישהו בא ובוכה לך: "אתה יודע, הייתי הרגע ב…. והם רימו אותי… בו, הו, הו… ושילמתי חמישים שקלים יותר ממה שהייתי צריך…" מה תרגיש באותו רגע? אוי וי. גם אם זו הייתה אמא שלך, נכון? ואתה באמת אוהב את אמא שלך, אבל אתה לא יכול לסבול את הבכי הזה. אז אתה אומר 'אוי וי' וטופח לה על השכם…
 
ישנו הבדל גדול בין לבכות לפני מישהו לבין לבכות על משהו. אם אני בוכה לפני השם, זה הדבר הכי קדוש שיש. יכול להיות שהוא בוכה איתי ביחד. אבל אם אני בוכה על משהו ואני מספר את זה להשם, זה לא כל כך טוב. אני צריך לבכות לפני השם.
 
זאת רק מתנה
 
הדת שלנו היא באמת דת ה'לא ראוי'. אנחנו לא אומרים להשם "מגיע לנו". ישנם אנשים שאומרים: 'תראה כמה חטאים שעשיתי, אבל בינתיים עשיתי את הטוב הזה ואת הטוב הזה'. אז האנשים האלה ממש לא מוכנים לקבל, אלא רק לקבל מבלי להרגיש שמגיע להם.
 
אם אתה נמצא בדרגה שאתה יודע שלא מגיע לך שום דבר, אז לך מגיע הכל. כי זה מה שזה, השפע של השם מגיע לאלה שלא מגיע להם. וברגע שאתה באמת יודע שלא מגיע לך, אז תדע שאתה באמת ראוי, שבאמת מגיע לך. וזאת המתנה הכי גדולה.