אני לא מלאך

זה נשמע כאילו מדובר בתחרות,
אבל סמויה. פעם אני מלאך ופעם
אני בסך הכל בן אדם. פעם עם
כנפיים לבנות ופעם בן אנוש מוגבל.
איך מתמודדים עם מלאכים?
 
 
"אני לא מלאך". המין האנושי עושה שימוש נרחב בדימוי המלאכי כפתיח נאות להתנצלות. המלאך, מנקודת מבטו של האיש הקטן, הוא הכל יכול. מעופף בכנפיו הלבנבנות מעל ומעבר לקטנות החיים. איננו תלוי במצב רוח, לא נבהל ממזג אוויר. עומסי תנועה על הכביש אינם מעכבים אותו. בקיצור, מלאך. האדם הקטן מצידו, שקוע עד חוטמו במוגבלויותיו האנושיות, משתרך לאיטו בעולמו המצומצם, מביט כלפי מעלה על מתחרהו הנצחי, המלאך, ונאנח "מה רוצים ממני אני בסך הכל בנאדם…"
 
התחרות בין האדם לבין המלאך החלה, למעשה, כבר מזמן, עוד בטרם נברא האדם. כשביקש בורא עולם לברוא את האדם, טענו לעומתו המלאכים: "מה אנוש כי תזכרנו…עתיד למחטא קמך" – מדוע לך לברוא את היצירה הזו, הלא האדם עתיד לחטוא ולמרוד בך. המלאכים משרתי השם, מושלמים. אינם יודעים חולשה, חולי, ובעיקר יצר הרע. אין להם מידות רעות, ובודאי שלא גוף כבד ועייף. אין בעולמם תאוות, יצרים ומשיכות. התאווה היחידה שלהם היא לעשות את רצון השם. וכשהם שמעו על תוכנית עתידית לבריאת אדם קרוץ מחומר ומצויד ביצר, בשום אופן לא הצליחו להבין איזו תועלת תצמח מהדבר הלא יוצלח הזה לבורא עולם.
 
הטענה הזו, אומר רבי נחמן מברסלב, מלווה גם בקנאה. כך ממש, המלאכים מקנאים באדם. הוא, גרגיר העפר הבלתי נראה כמעט, האיש הזעיר המגשש באפילת עולם העשייה, טרוד בבעיות החיים, מתרוצץ כמו עכבר במלכודת, מבוהל מכל שטות, מתלהב מכל צעצוע. ילוד האישה הזה קם בבוקר, נוטל ידיים, ובין רגע פוסע מעדנות אל תוככי היכל המלך. רק לצורך ההמחשה: מלאך, אדיר וקדוש, זכאי לשיר שירה לפני הבורא רק בזמן מסוים. ישנם מלאכים שיקבלו אישור שכזה רק פעם אחת בכל חייהם הרוחניים. אף אחד ממשרתי השם איננו ראשי להיכנס בכל עת אל הקודש. והנה, דווקא האדם הנחות, לכאורה, עושה את זה מתי שרק מתחשק לו. הוא פוסע שלוש פסיעות לאחור ושלוש לפנים ומיד הוא מוצא את עצמו הכי קרוב אל המלך. משהו מעיק לו על הנשמה, פותח פה, ובורא עולם ממרום מושבו מטה אליו מיד אוזן קשבת "קרוב השם לכל קוראיו". את הדבר הזה לא מסוגלים מלאכי רום לתפוס.
 
ואז הם מקטרגים….
 
האדם על גג העולם
 
האדם נברא כדי לכבוש את גג העולם. לתפוס את המקום העליון ביותר בהיררכיה הרוחנית. המיקום הזה מקנה לו, מסביר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תנינא תורה א') שליטה על המלאכים. האדם, כשהוא לומד איך לעשות שימוש נכון ומועיל בכוח העצום שהעניק לו בורא עולם, מקבל שליטה מוחלטת על כל כוחות הטבע. והיכולת הזו מעניקה לו מיקום אסטרטגי מעבר למקומם של המלאכים. את המקום הזה מקבלים על ידי תפילה. בעוד, ובאופן הטבעי נדרשות פעולות מסוימות על מנת להשיג מטרות כלשהן, התפילה מסוגלת לחולל ניסים ונפלאות מבלי להזדקק לדרך הטבע. כך לדוגמה, אדם המבקש להשיג רפואה לחולי מסוים בדרך הטבע, יפנה לקבלת טיפול רפואי. תרופה רוקחים מצמחי מרפא מיוחדים, הצמחים הללו גדלים במקומות מסוימים, לא תמיד התרופה זמינה ולא תמיד הרופא יודע לרפא. כל השתדלות טבעית תלויה בגורמים רבים, ורק כאשר כולם יפעלו יחד ויופיעו במקום הנכון ובעיתוי הנכון נשיג תוצאה משביעת רצון. לעומת זאת, תפילה איננה מוגבלת באף חוק טבעי, לא במקום וגם לא בעונה, בשעה או בהזדמנות. להיפך, התפילה יכולה לתזמן את הגורמים המועילים כולם למקום אחד. כך ניתן על ידי התפילה להשיג רפואה גם מלחם ומים, ובהקשר לכך מביא רבי נחמן את הפסוק "וברך לחמך ומימך והסירותי מחלה מקרבך" שכשהברכה שרויה, גם לחם ומים יכולים לשמש כתרופה.
 
הסיפור מתחיל כאן בדיוק. האדם מסוגל לפעול גדולות ונצורות, אבל יש לו נקודת חולשה אחת. הוא ילוד אישה. והמלאכים, כשהם מקנאים, הם מקטרגים. הקטרוג שלהם בא לידי ביטוי בכך שהם מעצימים את החולשה האנושית הזו, וגורמים לאדם לשכוח את מעלתו. מאורע שכזה אירע בזמן שמשה רבינו עלה למרום לקבל את התורה. כשראו אותו המלאכים ושמעו את מטרת ביקורו, הם התריסו לעומתו ואמרו "מה לילוד אישה בינינו".
 
את הטיעון הזה שומע כל אחד מאיתנו ערב ובוקר וגם צהריים. קול מסוים לוחש לנו על האוזן "מי אתה בכלל?". והאדם שבנו, שיכול בכמה מילים של תפילה לפעול מה ששום מלאך ושרף לא יכול לחלום לעשות, צונח כמו בובת גומי, מעולף ונדהם.
 
הסצנה הזו שבה על עצמה כל בוקר מחדש. קם לו יהודי קטן בבוקר, ורבבות מלאכים נבהלים מפניו. עוד רגע הוא ייטול ידיים, יברך ברכות השחר, וירים בכמה משפטים את הבריאה כולה על הרגליים. הוא יזמר פסוקי דזמרה ויצווה על הדומם הצומח והחי לומר שירה. ימשיך אל הכוכבים והמזלות, השמש והירח, ויעורר את כולם לשבח לרומם ולפאר. ואז, הוא גם ייכנס לפתע אל עולם של המלאכים ויאמר 'קדוש, קדוש, קדוש' ורק אז יוכלו הם לפתוח פה, לענות ולומר גם כן 'קדוש'.
 
המלאכים, כביכול, אינם מסוגלים לשאת את זה. ואז מתעורר הקטרוג הקדום "מה אנוש כי תזכרנו". 'הלו, הבחור הנחמד הזה עומד בעוד רגע קט למעוד בלשון הרע עסיסי, לכעוס אולי, לך תדע… מה שווה …" באוזן שלנו הקטרוג הזה מהדהד באופן של מחשבות עייפות, חולשה, בושה, עצבות, ובעיקר חוסר אמונה ביכולות. משהו בתוכנו אומר 'בעצם, מי אני?'. והאדם הגדול שיכול היה להעפיל אל מעבר לכל כוחות הטבע, קורס אל ייאושו בקול דממה דקה.
 
להתמודד מול מלאכים
 
אז איך מתמודדים? רבי נחמן מגלה שאת הכוחות להתמודדות שואבים מהמקום ממנו שאב משה רבינו כוח לענות תשובה למלאכים: "אחוז בכסא כבודי", אמר לו הבורא. וכך גם אומרים לכל אחד מאיתנו, 'אחוז בכסא הכבוד'. טוב, אז איפה הוא, הכסא הזה?
 
כסא הכבוד הוא השורש שלנו, המקום ממנו באנו. נשמות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד. וכשאדם חוזר לשם, הוא פוגש בחזרה את כוחותיו שאבדו לו. בשורש מצויות כל נשמות ישראל יחד במקום אחד ממש. ועם המקום הזה צריך כל מתמודד להיות מסונכרן. קיימים אופנים שונים להתקשרות עם השורש, אחת מהם היא הסוכה בה ישבנו לא מזמן.
 
הסוכה נקראת 'דירת עראי'. ביום של חול יש לנו כתובת. מקום מגורים, עיר, רחוב, מספר בית ומיקוד. כתובת היא נתון מסגיר. וכשהקטרוג מחפש אותך, הכתובת מעניקה לו 'זום', מאפשרת לו להתביית עליך חס ושלום. נתוני החיים שלנו קשורים במקום בו אנו שוהים, המשפחה בה נולדנו, סביבת מגורים, חברה ומטלות. ההתמודדויות אף הן נובעות מהמקום ומנתוניו המסוימים. מהסיבה הזו, מצווים חז"ל "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". לעולם לא תדע מה עובר עליו, משום שאינך מצוי במקומו ובנתוני המציאות שלו. כל אדם וחבילת הקשיים שלו, והחבילה הזו קשורה למקום ולכתובת האישית שלו.
 
דירת מילוט ללא כתובת
 
סוכות, החג שהתענגנו בו לפני מספר ימים, 'שולף' אותנו מכתובתנו הפרטית. עם ישראל מתרומם מעל ומעבר לכל הגדרה ו'כתובת'. בחג המופלא הזה איננו שייכים לשום מקום, הגדרה או מצב שגרתי. ומאותה סיבה גם לא חלים עלינו בשעת ימי הסוכות כל הכללים וההגבלות של ימי החולין. סוכה היא דירה ללא כתובת, ובדירה שכזו יכול כל עם ישראל לגור יחד בו זמנית. אם בימים של שגרה יש לכל אחד מאיתנו כתובת אישית, הרי שבסוכות כולנו שוהים יחד מעבר לכל כתובת. ממש כמו במדבר, כשעם ישראל שהה יחד יום ולילה ארבעים שנה בסוכה אחת גדולה של שבעת ענני הכבוד.
 
הסוכה, אם כך, החזירה אותנו אל המקום האמיתי שלנו, אל כסא הכבוד. ובמקום הזה קטרוג המלאכים לא יכול לפוגע בנו, משום שאנו מצויים כעת מעל לנקודת החולשה האנושית הקשורה למקום וכתובת.
 
זו בעצם הסיבה שמיד במוצאי יום הכיפורים מכניסים אותנו לסוכה.
 
ביום כיפור לא נעשינו אנשים נעלים יותר. להיפך, חזרנו להיות מי שאנו באמת. יום הכיפורים הוא כמו מקווה ענק, מטהר את הנפש מכל התלבושות שהעטתה עליה המציאות במשך שלוש מאות שישים וחמישה ימים של השנה החולפת. וכשמסירים את הקליפות, הנקודה היהודית המקסימה זוהרת במלא יופייה. היהודי חוזר להיות מי שהוא באמת, תופס שוב את המיקום המשמעותי ביותר בבריאה, והדבר הזה מעורר עליו שוב את קנאת המלאכים. והקנאה הזו עלולה לשלול ממנו שוב את מקומו. מהסיבה הזו מכניס אותנו בורא עולם מיד במוצאי יום הכיפורים לדירת מסתור. זוהי דירת עראי בלי מיקום ובלי כתובת. ובמקום המופלא הזה מבלה הנפש שלנו שבעה ימי חג, באחדות מיוחדת במינה עם כל נשמות ישראל. ומשם אנו שואבים כוחות לעמוד בגבורה בהתמודדות הנצחית מול כל הקטרוגים הבלבולים, הלאה, לאחרי החגים.