הירוק הגואל

לאורך הפקק הוא יעשה רושם של
אדם שעומד להגיע רחוק. אבל
כשהתנועה תשתחרר, מן הסתם,
תפגשו אותו ברמזור הראשון, תקוע
לידכם, ממתין לירוק הגואל.
 
 
הכביש מספק מַחזוֹת מרתקים, והתנהגות אוכלוסיית אוחזי ההגה שעליו מעניקה המון מוסר השכל. כולנו מכירים את סיוט הנהיגה הזוחלת בתוך עומס תנועה מעצבן של אחר הצהריים. טור מכוניות צפוף ורועש מזדחל לאיטו. תמיד יימצא בסביבה נהג לחוץ אחד לכל הפחות. תזהו אותו במהירות, ואם לא, הוא יזכיר לכם את נוכחותו במספר צפירות עזות, כאילו שיש לו לאן להתקדם. הנהג התזזיתי המצוי ינסה תמיד לזגזג בין הנתיב הימיני לשמאלי וחוזר חלילה. הוא יעשה שימוש בתנועות פנטומימה מרשימות, יסנוור, יאותת ויצפור. לאורך הפקק הוא עושה רושם של מי שעומד בעוד מספר רגעים להגיע רחוק. בפועל, כשהתנועה תשתחרר, סביר להניח שתפגשו אותו ברמזור הראשון, תקוע לידכם, ממתין לירוק הגואל. ככה זה, התמרונים המרשימים אינם מסוגלים לחסוך בזמן, הם רק מבזבזים דלק. אבל כך לפחות מרגיעים את השרירים.
 
חיסכון יקר מדי
 
גם במסלולי החיים אנחנו הנהגים, מנסים שוב ושוב לצאת לעיקופים הרפתקניים. ניסינו בעבר, נכשלנו, לא הרווחנו משהו. אך אנו שבים על הניסיון שוב ושוב אולי הפעם זה ילך. ה'עקיפות' המדוברות הן כל אותן פעולות שאנו נוקטים בהן, כל אימת שנדמה לנו שנוכל לחסוך לעצמנו תוכנית מסוימת שנכתבה עבורנו מלמעלה, כזו שאינה מוצאת חן בעינינו. אם נתבונן נגלה אינספור דוגמאות בכל תחום.
 
הנה לדוגמה, חיסכון בזמן. הזמן מצרך יקר, אך יש לדעת איך לנצל אותו. קורה לנו לא פעם, שתוכנית מסוימת שהכתבנו לעצמנו מלחיצה אותנו. המציאות מהונדסת לא ממש בהתאם. לוח הזמנים דוחק ובדיוק בשעה שמתאים היה לנו לבצע פעולה איקס, אנו נאלצים לבצע דווקא פעולה אחרת. קשה לנו להסכים עם המצב ואנו מנסים דרכים עוקפות.
 
ועוד סצנה ממחוז הזמן. על פי התוכנית שרשמנו אמש על הדף, בעוד שעה אנחנו אמורים להימצא בפגישה חשובה. בדרך, כלומר בין הרגע הנוכחי לשעה הקרובה, 'תקועה' לנו, נניח, תפילת מנחה. התפילה חייבת להתבצע ואין דרך לדחות אותה. מה עושים? ובכן, מלחמה. מצד אחד תפילה זו תפילה. מה שיקרה מאוחר יותר לא נוגע לרגע זה. מצד שני, אפשר לעגל פינות, לעקוף כמה פרטים, להריץ פה, לקצר שם, לבצע הכנות תוך כדי. בקיצור, עקיפה.
 
מה שקורה בדרך כלל הוא, שבכל אחת מהדרכים שנבחר נגיע לאותה מסקנה. לא היה צורך בשום עקיפה. התמרון המחוכם היה מיותר לחלוטין. העניינים הסתדרו באופן שהתפילה לא היוותה מכשול כלשהו.
 
לא כל אדם רואה את המציאות מהזווית הזו. זו הסיבה שלא כל אדם מפרש את מה שמתרחש סביבו באופן הזה. מי שפוקח עיניים להשגחה, נדהם לגלות איך פעם אחר פעם מוכיחים לו מלמעלה שהכל כאן תחת שליטה. אבל מעבר לכך טמון כאן לימוד ענק,
 
מהעולם הזה בלתי אפשרי לגנוב מאומה. אפילו לא גרגיר אבק!
 
לגנוב, מי חושב על גניבות בכלל?
 
ובכן, גניבה היא פעולה שנועדה למלא חוסר אישי על ידי רכוש שאינו שלי. הגנב מבקש למלאות את חסרונו בממון שאינו שייך לו. באותה מידה, כל יצור נברא מתמודד פעמים רבות מול פיתיונות שונים שמציע לו העולם הזה. הפיתיון עשוי להיות רכוש, אדם או אפילו זמן. הניסיון הוא התשוקה להרוויח משהו, או לחסוך קושי כלשהו, בעזרת פעולות ומעשים שאינם בשליטתנו.
 
הנה הסבר: העולם נברא בדבר השם עבור האדם – "והארץ נתן לבני אדם". את תבל וכל אשר בה מסר בורא עולם בידי האדם. הוא העניק לו את הסמכות לנהל כאן את ענייני העולם. הסמכות הזו מקנה לו בעלות כביכול על נכסי העולם, אך הבעלות הזו עלולה גם לסובב לו את הראש. העולם, גם אחרי שקיבלנו אותו לידינו, עודנו מצוי אך ורק בידי השם, הוא המלך, הוא בעל הבית. כל מה שסביבנו, החל מאנשים, בעלי חיים וחוקי טבע, כל אלו נחשבים נכס בלעדי של בורא עולם.
 
האדם משוטט כאן במרחב, בין עצמים שונים ובתוך חוקי קיום מורכבים. הוא מתהלך כאן ומנסה 'להסתדר'. השאיפות מובילות אותו קדימה, המציאות פעמים מסכימה ופעמים שלא. מה עושים כשנתקלים בקיר אטום? קיימות שתי דרכים. או לעמוד ולהמתין, או לפרוץ קדימה בכוח, לטפס על הקירות, לעקוף גדרות.
 
לא מסתדר לבד, רק עם השם!
 
המתנה של חוסר מעש עשויה להיות התגלמותה של עצלות כבדה. המתנה עשויה גם להיות תמצית האמונה והביטול. השאלה איך עומדים ומול מה. ישנם מצבים בהם נדרשת מאיתנו תעוזה, דילוג ואפילו טיפוס על קירות. כך פועל יהודי מול מניעות המבקשות לגרום לו להחמיץ מצווה או מעשה טוב. לעומת זאת, במקרים רבים, הקיר שניצב לעומתנו איננו 'מניעה' מבית היוצר של היצר הרע, אלא רק 'סיבה' מאת השם. קיר אטום הוא תמרור של אמונה. אך בשעה שהקיר הזה מתנגש חזיתית באגו ובדחפים שלנו, מתעורר בתוכנו יצר הגניבה. וכאן ממתין לנו ניסיון לא פשוט.
 
קול ערמומי מבפנים לוחש לנו באוזן 'מה יש, קח משהו מהצד. לא תמיד חייבים ללכת ישר עם הראש בקיר. מותר לך להסתדר פעם לבד'. גניבה היא לקיחה מהצד. סחיבה ללא נטילת רשות. פעולה שנעשית על מנת להסתדר לבד, בלי להזדקק להשגחה העליונה, בלי להמתין לישועת השם, זוהי 'סחיבה'. היצרים מושכים, הנפש נכנעת ללחצים, שולחת יד ולוקחת לעצמה משהו. ככה, בלי שירגישו.
 
אדם מסוגל לנסות 'לגנוב' זמן. הוא מעוניין להספיק משהו. מצווה כלשהי עומדת לו בדרך. ניתן לעקוף אותה, לדלג או לקצר ולחתוך ישר אל המטרה הנחשקת. אך זוהי בדיוק גניבה. אתה מדלג על מטלה כדי להספיק או להרוויח רכוש כלשהו.
 
ההשגחה העליונה מורה בזמן שכזה לעמוד ולהמתין. להניח לבורא עולם לנהל את העניינים. להתרכז בהווה ולבצע כעת את מה שמוטל עלי לעשות. המחשבות והתוכניות בדבר העתיד נחשבות לפגם. זוהי התעלמות בוטה מההשגחה, וניסיון נואל להשיג 'לבד' את המטרה.
 
הארס של הנחש הקדמוני
 
ניסיונות יומרניים של עקיפה מתרחשים על ידינו פעם אחר פעם בכל יום ממוצע. הטבע האנושי עוד משחר היותו מנסה 'לדלג' על מוגבלויותיו כנברא, ולסחוב אל כיסיו נכסים ויכולת שליטה במרחב. הגניבה היא הסטייה הנפוצה ביותר במין האנושי. סטייה מעודנת, כזו שבעיני בשר רגילות איננה נתפסת כבעיה. אך בעיניים אמוניות, זו אם כל הבעיות.
 
סטייה היא נטייה לצאת מהמסלול אותו טוותה עבורנו ההשגחה העליונה. הדחף הזה מקורו ביצר השלטון 'אנא אמלוך'. את הרצון למשול ולנהל עניינים בכוחות עצמנו זרע בנו הנחש הקדמוני, זה שפיתה את חוה ואדם לגשת אל עץ הדעת, הפיתיון הקדמון הזה עודנו מפעפע בקרבנו כארס, מבעיר בתוכנו את הדחף לעקוף את המציאות ולעשות משהו לבד.
 
הנס שלנו, שלא מניחים לנו לעשות זאת. כי אם היו מניחים, מי יודע לאן היינו מגיעים…
 
האמונה איננה מניחה לבניה לשכוח ממנה. יהודי הוא בנה של השכינה הקדושה, בנה של האמונה. כמו אמא מסורה העוקבת בדאגה של מסירות ואהבה אחרי ילדה שלא יתרחק, רק יישאר צמוד אליה, תחת עיניה המשגיחות של אמא. כך גם האמונה שומרת על בניה, משגיחה בשבע עיניים שלא נשכח ממנה.
 
ככל שהאדם מבלה את חייו סמוך לאמונה, כך האיתותים מצידה נעשים תכופים יותר. אדם מאמין חש את האמונה בכל נשימה. הוא מקבל ממנה רמזים מידיים. היא, מתוך רחמנות עצומה, לא מניחה לו לשקוע בהזיית הדמיון. רק סטה בצעד קטן, גלש טיפה החוצה מההשגחה, וכבר מצלצל בעולמו הפעמון.
 
התזכורות הללו מוכרות לכל מי שעורך חשבון נפש פשוט על סדר יומו. מי שמשתדל לשמור על 'קו פתוח' מול בורא עולם, לדבר איתו על המתרחש בעולמו האישי, חש בבירור איך האמונה מסמנת לו באמצעים שונים ומגוונים על כל סטייה הצידה.
 
איתותים של חסד
 
'איתותים' הם החסד הגדול ביותר שניתן לעשות עימנו, האנשים הקטנים שמשוטטים במרחבי הדמיון של עולם החומר. גם אם לא תמיד התחושה נעימה, לפעמים זו צביטה, דחיפה, או 'פליק' קטן. אך כשחשים את ליבה של אמא, כשנעשים מודעים לסכנת השכחה, האיתותים הללו רק מחממים את הלב. הם מעניקים לנו תחושה של בית. יש שם למעלה מישהו שדואג לנו. מישהו שיעשה הכל על מנת שלא נשכח ממנו לרגע. כמה טוב.
 
רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן תורה קפ"ז) מלמד על ההנהגה הזו מתוך הפסוק "וּלְךָ ה' הַחָסֶד כִּי אַתָּה תְּשַׁלֵּם לְאִישׁ כְּמַעֲשֵׂהוּ (תְּהִלִּים ס"ב). כלומר, זהו חסד גדול מאת השם יתברך שהוא משלם לאדם תיכף ומיד מידה כנגד מידה. על כל תנועה שלא במקום הוא משגר אלינו מסר ברור, 'שימו לב, גלשתם'. כשהמסרים מופיעים תיכף ומיד, הם לא צוברים התרחקויות. מתקנים את השגיאה על המקום וחוסכים המון צער מיותר.
 
איתותים על 'גניבות' דוגמת אלו שהוזכרו קודם, מופיעים באותה מטבע. ניסינו לדחוק את השעה, לדלג שלב, לעגל פינות ולהרוויח זמן – בסופו של תעלול נמצא את עצמנו מבזבזים זמן על דבר של מה בכך. לפעמים הזמן המבוזבז שווה באופן מבהיל לזמן ש'חסכנו', ואז אנחנו מבינים שפשוט אי אפשר כאן בעולם לגנוב שום דבר, אפילו לא חמש דקות.
 
התוכנית שנכתבה עבורנו מלמעלה מדויקת בדיוק נמרץ למידותינו ולתכלית ואיתה אנו אמורים למלאות במקום ובזמן הנכון. לנו נותר רק לבחור לבצע את הדברים באופן הנכון ומתוך אמון מוחלט במי שקבע את הנתונים הללו.