השערים לא סגורים

חיפשתי את הגרזן שיפתח את
מנעולי השערים שננעלו כבר אחת
עשרה שנים. ההפתעה הייתה גדולה.
ויותר מכל, הידיעה שהשערים אף
פעם לא סגורים…
 
 
זוכרים שאמרתי לכם שמלא סיפורי ניסים מציפים אותי? בזמן האחרון זה קורה הרבה, וזה גורם לי להיכנס למעין אופוריה רגעית, לתחושה שהגאולה כבר דופקת על הדלת. בפעם הקודמת זה היה עם לא מוותרת. הפעם, סיפור מרגש נוסף ששמעתי מאישה מתוקה וצדיקה שסיפרה לי בהתרגשות ובהודיה נס של ממש.
 
* * *
 
"אחותי נשואה כבר אחת עשרה שנה. היא ניסתה שיטות וטיפולים שונים, אבל בשום פנים ואפן לא הצליחה להרות. בצר לי עליה, החלטתי לעשות מעשה בתקווה שנזכה לישועות, אך פעלתי על דעת עצמי ובלי לשתף אותה בכך, כדי לא לטפח בה תקוות וציפיות.
 
"כבר שנים שאני מנויה בארגון "משמרת השלום", שעוסק בשמירת הלשון ובמידות שבין אדם לחברו. בכל חודש, כשקיבלתי את העלון, קראתי על הניסים והישועות בהם זכו אלו שהתמנו לנציגות של הארגון. החלטתי לקבל על עצמי, כקבלה לישועת אחותי, להיות נציגה ולצרף מנויות חדשות, לחלק את העלונים ולאסוף את הכספים. כבר בשנה הראשונה הצלחתי, בזכות היותי מקושרת מאוד, לצרף יותר ממאה מנויות. עם כל אחת שצירפתי, התפללתי בליבי וביקשתי מהקדוש-ברוך-הוא שיהיה זה לזכותה של אחותי, שתפקד במהרה.
 
"עברו כמעט שנתיים. צירפתי עוד ועוד מנויות, חזיתי בישועות של שכנות ומכרות שהצטרפו ולקחו על עצמן ללמוד שתי הלכות שמירת הלשון בכל ביום, אבל מאחותי עדיין לא שמעתי בשורות טובות.
 
"בכל שנה היינו נוסעות כל הנציגות מהשכונה לכנסים הגדולים שהתקיימו בירושלים. השנה התקיים הכנס בבני ברק בשל השתתפותה של הרבנית בת שבע קנייבסקי ע"ה. כששמעתי ששינו את מקום הכנס למרכז קרוב לביתי, הרגשתי שעלי להגיע לשם מוקדם כדי לקבל ברכה מהרבנית שרה ורצברגר, המקימה והעומדת מאחורי הארגון. ידעתי והאמנתי בכל ליבי, שעם כל הפעילות הענפה בארגון למען שמירת הלשון, מצידי, וכל הכוונות שכיוונתי – שהכל יהיה לישועת אחותי, הברכה של הרבנית היא זו שתשבור את כל המנעולים ותגיע עד לכסא הכבוד.
 
הגעתי מוקדם, כמעט שעתיים לפני הכנס. הכיסאות היו כולם ריקים, השלטים עוד נתלו וההכנות היו בעיצומן. נרגשת ציפיתי לבואה של הרבנית ובליבי תפילה. שאלתי וחקרתי לבואה, ממש ארבתי לה כדי שח"ו לא אפספס את ההזדמנות הזאת, שידעתי שהיא חד פעמית.
 
כשהבחנתי בה כמעט התנפלתי עליה. הייתי כל כך נרגשת שהתחלתי מיד לבכות בלי שליטה, והרבנית המתוקה הרגיעה אותי וחיכתה שאצליח להשחיל מילה בין הדמעות. לאט נרגעתי וסיפרתי לה את סיפורי. כיצד הצטרפתי לארגון לזכותה של אחותי שלא זכתה לילדים משלה, על הפעילות הענפה שלי בארגון והאמונה הרבה בחשיבותו, ועל כך שאני מבקשת את עזרתה שתברך את אחותי. הרבנית התרגשה מהסיפור. היא אחזה בידי, עצמה את עיניה ובירכה בקול גדול בקוראה את שם אחותי ובכוונה גדולה שתפקד בקרוב ממש.
 
חודש אחרי הכנס אחותי נפקדה. התינוק נולד השנה ביום כיפור שחל בשבת, וזיכה את המשפחה בברית ובפדיון הבן.
 
בשבוע שעבר התקשרתי להודות לרבנית. הזכרתי לה את הסיפור וציינתי בפניה את סופו הטוב. ואפילו שאני יודעת שהיא שומעת סיפורים כמו שלי על ניסי ניסים וישועות גדולות בתדירות יומיומית, הרגשתי את הרעד ואת השמחה בקולה, שהעיד גם על דמעות השמחה בעיניה. וכשהיא הודתה לי וברכה אותי ואת אחותי – שזכותו של "החפץ חיים" תעמוד לזכותנו תמיד, ידעתי שאני בידיים טובות. הבטחתי לעצמי להמשיך לפעול באמונה גדולה למען שמירת הלשון, וב"ה לזכות עוד רבים ורבות להיות חלק מהארגון החשוב הזה. יהי רצון שנזכה לגאולה הפרטית, לאחדות ולגאולה הכללית, אמן".