משרד הפרסום של אלוקים

איך הופכים להיות משרד הפרסום של
אלוקים? פשוט. נדליק את האור במקומות
הכי נמוכים שבחיינו, לא נזניח שום תכונה
שלילית ושפלה, לא נתעלם מהמגרעות
ו… נאמר תודה שיש מה לעשות.
 
 
מלחמת המכבים נגד ההלניסטים הייתה מלחמה אולטימטיבית נגד תפישת עולם שהעמידה את החומר מעל לכל, שהעריצה יופי ולא קדושה, את הגוף ולא את הנשמה. היהודים נלחמו לשמר את תפישת העולם השונה – זו שבמרכזה עומד האלוקים ולא האדם. המאבק והניצחון הגדול לא היו צבאיים בלבד, אלא סימלו את המאבק של הקדושה נגד הטומאה ואת חוסר הכניעה מול אותם גורמים שניסו להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים, ולעקור ממנו את יהדותו. הפילוסופיה היוונית מעולם לא טענה שאין בורא לעולם. היא הייתה חכמה מספיק כדי להסיק שאם יש בריאה כה מסודרת, יש גם מי שסידר אותה. אלא שלדעתם, הבורא הוא כה גדול, עד שלא ייתכן שיהיה לו קשר ישיר עם בני האדם. לטענתם, הבורא התנתק מהעולם ובטח שלא אכפת לו מה אנחנו עושים בחדרי חדרים וכיצד אנחנו מתנהגים אחד כלפי השני. להבדיל מצוררים אחרים לאורך ההיסטוריה, היוונים לא רצו בהשמדתנו או בשעבוד גופנו, אלא בשעבוד רוחנו ונפשנו.
 
לכן, כחלק מתוכניתם לטשטש את הזהות העצמית של העמים הכבושים, גזרו היוונים על היהודים ארבעה איסורים שהעובר עליהם נידון למיתה: לימוד תורה, שמירת שבת, קידוש על ראשי החודשים וקיום מצוות ברית המילה. מאחורי כל אחד מהאיסורים האלה עמדה תפישת עולם מגובשת ותוכנית מדוקדקת כיצד לשבור את הרוח היהודית ולהרחיקנו מהברית עם בורא עולם. את הידידות של עם ישראל עם הקב"ה, יוון (כמו כל שאר אומות העולם שהתנכלו לנו לאורך ההיסטוריה וממשיכים להתנכל לנו גם כיום) לא הייתה מסוגלת לסבול. היוונים, כאמור, גם כן שמו את עולם הרוח במרכז ועסקו רבות בפילוסופיה, פסיכולוגיה ומדע, אולם שורש תפישתם הקלוקלת היה שכל תכליתו של האדם מתחילה ונגמרת במה שהוא עצמו יכול להשיג ולפתח, בחינת "כוחי ועוצם ידי". בסופו של דבר, כשהאידיאות הגדולות עליהן הם דיברו נשארו ברמת התיאוריה בלבד, והן לא כללו כללי התנהגות ברורים ו"הורדת" המוסר לחיים עצמם, נוצר מצב לפיו התרבות היוונית הביאה לידי ביטוי את הצדדים הנמוכים שבאדם – אלימות, תאוות ניאוף בצורה בוטה, קנאה, כעסים, תחרותיות, גסות רוח ושאר מרעין בישין, שכן ללא מסגרת חיים הכוללת קדושה אלוקית וגבולות ברורים, קל הרבה יותר לאדם לנהוג כחיית פרא הגרועה ביותר. היהדות, לעומת זאת, מכירה בעובדה כי "יצר לב האדם רע מנעוריו", לכן יודעת לשים גדרים במקומות בהם אנו מועדים ליפול. בתרבות יוון החכמה שמשה כלי שיש להתהדר בו במליצות ובהברקות, בלי שתיהפך לתורת חיים ותחייב את המאמינים בה לנווט את המעשים על פיה. הפילוסופיה בחנה את העמוקות שבשאלות, אך התייחסה אליהן כחידות מקסימות ולא כאקסיומות מחייבות. אפלטון, שנחשב מהוגי הדעות היוונים הדגולים וה"הומאניים" ביותר, נתפס יום אחד במצב מביך עם תלמידיו. בתשובה למלעיזים, הוא אמר ש"בחוץ הוא אפלטון ובביתו הוא יעשה מה שהוא רוצה"…
 
האיסור היווני על ברית המילה נבע בדיוק מתוך ההבנה מה המשמעות של מעשה זה לעם היהודי. מעבר לזיכרון פיזי ומוחשי לברית של אברהם אבינו עם הקב"ה, יש במילה אמירה חזקה ומשמעותית. כשאנו חותכים את העורלה אנו מצהירים שהאדם לא נברא שלם ומושלם כפי שהוא, שיש צורך להיות שותפים למלאכת הבריאה האלוקית ושבעזרת מעשה אמיץ ונחרץ יש להיפטר מהמיותר. כמו בגשמיות, כך גם ברוחניות – ברית המילה מסמלת לאדם שעל מנת להיות שלם יותר, עליו דווקא להיפטר מתכונות מסוימות בנפש שלו (כמו גאווה, כעס וכדומה) וכך להתקרב לבורא. לא בכדי אקט החיתוך נעשה באיבר המין של האדם, כדי לרמז לו שעליו לרסן את יצריו ודחפיו החייתיים, ולנתבו לבנייה והולדה ולא להרס. התפישה היוונית גרסה בדיוק את ההיפך – "האדם מושלם כמו שהוא ולכן אין טעם לתקן את המידות ולשנות את הפנימיות". אחת הסוגיות המובאות במקורות היהודים ביחס לחנוכה היא – מדוע אנחנו חוגגים דווקא שמונה ימים ולא שבעה? כולם מכירים את הסיפור על כד השמן האחרון שנמצא, שהיה אמור להספיק לשמש את המנורה בבית המקדש ליום אחד והספיק לשמונה ימים. הנס, למעשה, היה שהוא דלק שבעה ימים מעבר למצופה, שכן ביום הראשון היה הגיוני שהוא ידלוק. אחד ההסברים היפים לסוגיה זו הוא, שאנו חוגגים בחנוכה שמונה ימים ולא שבעה מאחר וברית מילה נעשית ביום השמיני, וכזכר לאותה גזירה שהתבטלה אנו חוגגים גם ביום השמיני.
 
רוח יוון, שהכניסה כפירה וספקנות ש"מקררים" את המנסים לדבוק באמת, אומרת שלעולם הזה אין תכלית ומשמעות.אנחנו חיים שבעים-שמונים שנה אותם עוברים לרוב בסבל וקשיים מסוגים שונים. אנחנו עובדים כמו 'חמורים' כדי לשרוד, חווים קשרים, פרידות, בגידות ואכזבות. בנקודת זמן כלשהי נחלה, וסביר להניח שנעביר את שנותינו האחרונות עד למוות בסבל פיזי ונפשי כזה או אחר. היוונים גרסו שאם זו המציאות, אז לפחות שנהנה בדרך כמה שיותר! אם אין סיבה אמיתית לחיים שלנו פה ואין להם משמעות, אז לפחות שנמצה עד תומן את תאוות הגוף השונות (כדוגמת אכילה, ניאוף, שינה ועוד) ותאוות הנפש הנמוכות (כמו הרדיפה אחר כבוד). היהדות אומרת בדיוק את ההיפך – יש לעולם הזה תכלית! יש משמעות! יש בורא שברא את כולנו ויש לו תכנית מדויקתעבורנו. מתוך הבנה זו מתחיל מסע שלם של בירור מה תפקיד העולם, מה התפקיד שלנו כבני אדם בתוכו, מה התפקיד שלנו כיהודים בתוך המארג השלם של האנושות, וכמובן, מה התפקיד הייחודי של כל אחד ואחד בתוך נסיבות חייו השונות.
 
בנוסף, הגישה היוונית קידשה את ערכי היופי והאסתטיקה החיצוניים. כפועל יוצא הם קידמו מאוד את האדריכלות, הארכיטקטורה ותרבות פיתוח הגוף, ושמו דגש עליון על הביטוי החיצוני. לא בכדי אנחנו משננים ושרים בכל ערב שבת "הבל החן ושקר היופי", ומאמינים כי "אין להסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". כמו כן, ביהדות אין ערך לא לקדם את המדע, התרבות והאומנות, נהפוך הוא – יש להם חשיבות גדולה שכן הקב"ה נתן לנו אותם, אולם הדגש הוא על כך שיש להכניס לתוכם נשמה ואמת, אחרת סופם דווקא להביא לכליה. כך לדוגמא, מדע בלי נשמה יכול ליצור פצצת אטום, ותרבות בלי מצפן ומצפון יכולה ליצור תכניות ריאליטי ואופרות סבון מטופשות שמשחיתות את לב צופיהן.
 
מבט קצר על הרחוב הישראלי של ימינו יגלה כי אמנם ניצחנו אז בקרב מול אותה תרבות רעה וזרה, אבל הפסדנו במערכה כולה! את הגישה היוונית אימצנו היום כל כך חזק עד שנראה שהיא שולטת בכל. התרבות האמריקאית של ימינו נכנסה היטב לנעלים של קודמיהם היוונים, ומנסה ללא הרף לשווק לנו את תרבותם שברובה חלולה ומנוונת. אנחנו מוזמנים להגדיל את הארוחה מלאת השומן ודלת הוויטמינים בשקל תשעים, לבקר בקניוני ענק בהם אורות הניאון והג'ינגלים ברקע החליפו את קרני השמש וציוץ הציפורים, לצרוך תרופות נגד דיכאון במקום לפתח קשרי קהילה וחברות בריאים, להסתגר מאחורי מנעולי פלדלת במקום לשאול את השכנה ממול אם היא צריכה עזרה, להצביע עבור המועמד שמצטלם הכי יפה, ששכר גדוד יחצנים מוכשר יותר ושמפריח אמירות ריקות שברור גם לאחרון בוחריו כי אין בכוונתו ליישם, לפתח שרירים בחדר הכושר לא בשביל הבריאות אלא בשביל הפוזה, למצוא את מיטב בני הנוער שתויים ומבולבלים, לבלות במסיבות רווקים במועדוני חשפנות כנורמה חברתית, ולא כדבר שיש להתבייש בו כבעבר, להעריץ דוגמנים ודוגמניות ולא לדעת מי היו הרמב"ם והרב קוק, לדקור את האוהד של קבוצת הכדורגל השנייה רק בגלל שהוא לבש חולצה בצבע אחר וכן הלאה…
 
להדליק את האור
 
חג חנוכה מכונה גם "חג האורים" והמוטיב של הדלקת האור חוזר על עצמו במקורות שונים. אנחנו נדרשים להדליק אור במקומות החשוכים שבחיינו – האישיים והקולקטיביים. משפט חסידי מפורסם אומר ש"חושך לא מגרשים עם מקלות אלא עם אור". אדם נבון יתייחס אל החג כסוג של "יום כיפור קטן" שבו יש לו הזדמנות נוספת לבחון את אורחות חייו, לשפר את הדרוש שיפור, להסיר את הרע, לדבוק בטוב ובקיצור – להדליק את האור. ולהדליק את האור משמעותו, בעיקר, להחזיר את האחווה והרעות שאפיינו את העם שלנו במשך אלפי שנים אחד כלפי השני. הכוח שלנו הוא בביחד, בערבות ההדדית, באכפתיות הכנה מהחבר לעבודה, מהשכן, מהנהג שלידי בכביש, מבן/בת הזוג ומהילדים. אכפתיות, פירושה לרצות באמת את הטוב ביותר עבור הצד השני. לא מדובר בטוב האישי שלי, אלא ההיפך – באם יש צורך אז בוויתור על האינטרס הצר האישי לטובת הצד השני. "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" – אנוכיות וניכור יכולים להביא לסוג של הנאה וסיפוק (אור), אבל לעולם הוא יישאר קטן וסופו להיעלם מהר ולהשאיר ריח רע. רק באחדות האור נהיה איתן! היוונים בתקופת החשמונאים הבינו היטב את הנקודה הזו וניסו לפגוע במקור החיות שלנו עם ניסיונות פילוג ושיסוע בעם. הפערים החברתיים והכלכליים באותה תקופה הלכו וגדלו, לקיחת שוחד הייתה דבר שבשגרה והמנהיגים המתייוונים נודעו בצביעותם ואנוכיותם. מזכיר למישהו  את מציאות חיינו הנוכחית? חובתנו למגר תופעות אלה ולוודא שלא יחזרו.
 
משרד הפרסום של אלוקים
 
ערך נעלה בחנוכה הוא פרסום הנס שנעשה למכבים. זו הסיבה שאנחנו מדליקים חנוכיות בפתחי הבתים ומרבים בשירים וסיפורים על מה שקרה לאבותינו "בימים ההם בזמן הזה". בעצם הדלקת החנוכייה בחוץ אנו הופכים למשרד פרסום של הקב"ה ומכריזים לעולם: "יש אמת, יש מציאות של קודש, יש עולם פנימי עמוק ועדין יותר מעולם החומר הגס של יוון, יש משמעות לחיים". בהדלקת הנרות אנחנו למעשה מכריזים שהדבר שבאמת מאיר את החיים ומחייה כל פינה ופינה זו הנשמה. הנשמה היא זו שמאירה את הבית, את התרבות, את חיי המשפחה ואפילו את מערכות השלטון והצבא. הגישה היוונית של "תזרום…", "תחיה בכיף בלי לחשוב יותר מדי…" היא לא הגישה שלנו. אנחנו מאמינים שבכל התמודדות והתמודדות בחיים אנחנו צריכים לבחור בנכון. גם אם זה קשה יותר, עלינו להקשיב לקולה של הנשמה שתמיד, אבל תמיד, רוצה רק אמת, צדק, טוב ואהבה. ההלכה מנחה אותנו להציב ולהדליק את החנוכייה דווקא במקום נמוך (בין 3 ל-10 טפחים מהרצפה, כלומר לא יותר מ-80 סנטימטר מהקרקע). כמו לכל אחת ואחת מההלכות שב"שולחן ערוך", גם להנחיה זו ישנה עמקות נפלאה. אנחנו למעשה מצווים להדליק את האור דווקא במקומות הנמוכים שבחיינו ולא להזניח אף תכונה שלילית ושפלה. אדם גדול הוא אדם שזכה להכיר את המגרעות והחולשות שלו ולא התעלם מהן. כמו שנר קטן יכול להאיר חושך גדול, כך גם התבוננות כנה בעצמנו ומעשה חיובי אחד קטן יכולים לחולל ניסים. והכי חשוב, לזכור ש"כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן". אף פעם לא מאוחר לתשובה ושינוי.