החיים האמיתיים והגבול הדק

החיים האמיתיים נמצאים מאחורי
גבול דק ועדין. אם אתה רוצה להיות
מאושר, ומי לא? – יש דרך. אתה עם
שתי רגליים על הקרקע, יודע בדיוק
מה אתה צריך ומה שייך לך!
 
 
רבי נתן מברסלב מלמד אותנו שענווה היא מילה נרדפת לחיי נצח ואילו גאווה למוות, והאדם הסובל ממידה זו הוא ממש חי-מת (ליקוטי הלכות, תפילין, ו). אנשים עם גאווה הם אנשים לא שמחים. לרוב, תמצאו אותם עם מצבי רוח משתנים, וכמו שכולם יודעים – בעיקר בני הזוג, הילדים או חברים קרובים – הם הופכים חיי הסובבים אותם לאומללים ולא נעימים.
 
ומכיוון שהחברה המערבית מעודדת את האדם להתגאות. לכן, בלי לשים לב, הגאוותן הופך לאדם אומלל ועלוב, משהו שלא ניתן לתאר כלל. המתגאה הוא אדם ששואף להתקדם אולם על חשבון אחרים – כישוריהם, מעמדם וכו'. וככזה, הוא עבד שנדון לחיים ריקניים. הוא אמנם אדם חי אבל מת מבפנים! למה? כי לרוב, האכזבות הן מנת חלקו…
 
דפוס החשיבה, שמוביל גם לדפוס התנהגות, של המרדף אחרי הכבוד ולהרשים אחרים הוא ההיפך מן האמת. הצדיקים האמיתיים, לאורך כל דרכם רצו רק להסתיר את עצמם, את מעלותיהם, ובודאי לא ביקשו כבוד ואף לא רצו להרשים מישהו. את מעשיהם הטובים הם הסתירו מעיני כל. האמת, כך הם ידעו, היא הענווה. אלה שתי מידות שהולכות יד ביד, בדיוק כפי שגאווה וחיים של אשליות ודמיונות הם 'זוג' שאי אפשר להפריד ביניהם. הצדיקים האמיתיים קיבלו את הביזיונות בשמחה ובאהבה, ולו רק כדי להתרחק מתחושה של שחצנות ויהירות ומהתנשאות על הזולת. הנה לנו דוגמא, ולא בשמים היא ולא בגלל שמדובר בצדיקים, זה משהו שכל אדם יכול לאמץ!
 
התאווה לכבוד, שמתובלת בטונות של גאווה, היא כפירה לכל דבר. מדוע? מכיוון שהכבוד האמיתי שייך רק לבורא עולם בלבד! ומי שרוצה להתעטף בגלימת כבוד זו, פשוט, גוזל את גלימת המלך. על כך אומר הרמב"ן באגרת המפורסמת שלו: "כי המתגאה בליבו על הבריות – מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר (תהלים): "ה' מלך גאות לבש" וכו'". אז איך יתפאר בכבוד קונו?… איך אתה יכול להתהדר במשהו שלא שלך?!…
 
כדי להבין זאת, רבי נחמן מברסלב, אחד ממספרי סיפורי המעשיות של כל הזמנים, סיפר את המעשייה הקצרה הבאה:
 
אחד משרי המלוכה שלח את הפקיד שלו לבדוק את מצב העניינים באחד הכפרים שהיו תחת סמכותו. הפקיד, שהרעיון קסם לו (ובעיקר לכבודו) נכנס לתוך נעליו של השר והחל לנהוג כאילו הוא היה השר. אנשי הכפר, שלא ראו את השר המכובד מימיהם לא ידעו מי השר ומי הפקיד. ומכיוון שהמקומיים חשבו שהפקיד הוא השר, החלו להרעיף עליו כבוד של שר, הוקירו אותו, השתחוו לו… כאילו היה השר או המלך, בעצמו…
 
פעם אחת, השר המלכותי החליט לבדוק את העניינים מקרוב, לכן הגיע לכפר כשהפקיד מלווה אותו. השר עצר את הכרכרה ושאל את אחד השוטרים שעמדו שם לגבי פרט מסוים. השוטר התעלם מהשר, אבל נהג בכבוד של מלכים לפקיד ואפילו השתחווה לו. אי אפשר לתאר את מה שקרה לפקיד באותו רגע, פניו החליפו צבעים עד שקיבלו את הצבע האדום המביך… בנוסף למבוכה הנוראה, הוא גם 'חטף על הראש' מהשר שרתח עליו מזעם.
 
הכבוד, הוא מחלה קשה לנשמה. אדם כזה נעשה רגיש יתר על המידה, בלשון המעטה. הוא ייפגע מכל אדם שלא ייתן לו תשומת לב, שלא יחמיא לו גם אם אין על מה, הוא ייצא מדעתו אם לא יתנו לו את הכבוד שמגיע לו, לפי דעתו. אפילו ביקורת בונה, כזו שרק תעלה אותו מעלה – היא מכת מחץ עבורו. ממש מוות. מחפש הכבוד הכרוני מנותק לחלוטין מהמציאות. ולא רק, הוא תמיד בוחן את עצמו, ולא מדובר חשבון פנימי נוקב ומועיל, אלא מבחינה חיצונית – לדעת מה אומרים עליו, איך הוא נראה, או מה זוממים נגדו. זהו כבוד שמעיד על נשמה מאוד לא בריאה!
 
לעומת זאת, אדם שמאמין כי הכבוד והיוקרה שייכים רק למי שאמר והיה העולם – בורא עולם, לכן יהיה תמיד מרוצה ושמח בחלקו, מחובר לקב"ה, מתענג על כל רגע של בריאות נפשית, מהחיים האמיתיים להם הוא זוכה. ולא, הוא לעולם לא יפגע בכבודו של אדם אחר, גם אם אין לו שום עניין עם כבוד או יוקרה. הוא לא יסבול מהסימפטום המוכר של רודפי הכבוד – שיגעון גדלות. הוא לא מוליך את עצמו שולל. לעומתו, בעל הגאווה, מכיוון שהוא אף פעם לא שמח בחלקו ואף פעם לא מרוצה מעצמו, ימצא תמיד פגמים וחסרונות בסובבים אותו. שום דבר לא משמח אותו. זה מה שגורם לו ליפול למידה נוראה נוספת – מידת הכעס. כל פרט קטן, אפילו חסר משמעות, מוציא אותו מדעתו. ומכאן הדרך קצרה למידה נוספת שמתגלה בו – ביקורתיות. על הכל יש לו מה לומר. על הכל הוא יתלונן ו'ישטוף' את כל מי שסביבו בחיצי הביקורת הרעילים שלו, אותם הוא שולח לכל עבר וללא כל הבחנה.
 
 אמונה – המידה בהא הידיעה, היא מה שחסרה לבעל הגאווה ורודף הכבוד. כי עם אמונה, הוא יהיה האדם הכי שמח, בעיקר בחלקו ובמה שהוא עושה בעולם הזה. הוא ישמח מכל מה שבורא עולם נותן לו, כי הוא יודע השם עושה הכל לטובה.
 
חיים עם אמונה מצילים את עצמנו מייסורים איומים. אנחנו יודעים שלבורא עולם יש סיבה לכל דבר, גם אם אנו לו יודעים מהי וגם אם הדברים 'לא מתיישבים' לנו בראש או עם ההיגיון שלנו – זהו רצון השם! וברגע שאדם יבין שזה מה שבורא עולם רוצה, החיים שלו יהיו הרבה יותר פשוטים, פחות לחוצים וללא כל חרדות ודאגות. אמונה מסייעת לאדם לרכוש את מידת הענווה שהיא החיים האמיתיים של האדם, כי אדם עניו הוא אדם שחי באמת!