מפעל חיים

לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו,
בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל
מי ומה אנחנו בכלל יוצאים מהבית
וכל כך מתאמצים? לעבוד בלי מטרה
ובסוף לא לראות תוצאות?!
 
 
לפעמים אנחנו שואלים את עצמנו, בשביל מה כל הסיפור הזה? בשביל מי ומה אנחנו בכלל יוצאים מהבית וכל כך מתאמצים? אז רבי נחמן מברסלב סיפר פעם לתלמידיו סיפור, כזה שנותן תשובה יפה לכל השואלים מאז ועד היום.
 
אדם אחד פתח חברה למילוי חביות ושכר מספר פועלים לביצוע המשימה. תוך כדי העבודה, גילו הפועלים כי החביות היו מנוקבות ושכל התכולה שהם טרחו ומילאו נשפכה החוצה. הפועלים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה כללה אנשים שטענו: "אם הכל ממילא נשפך, אז אין טעם להמשיך לעבוד בעבודה חסרת תכלית" והם התפטרו לאלתר. לעומתם, האנשים מהקבוצה השנייה אמרו: "מה אכפת לנו שהתכולה נשפכת? אנחנו מקבלים שכר בין כה וכה!" והם החליטו להישאר.
 
למרבה הפלא, רבי נחמן כינה את אלה שעזבו "טיפשים" ואילו את אלה שנשארו "חכמים", למרות שההיגיון שלנו אומר שאין דבר יותר מייאש מאשר לעבוד בלי מטרה ומבלי לראות תוצאות. כל אחד מאיתנו מבקש לראות את המוצר הסופי מפועלו, והידיעה שהוא עובד לריק יכולה להרפות ולהחליש. כולנו חושבים בצורה הזו – החל ממתכנתי מחשבים שמקבלים סיפוק עצום מלראות את התוכנה הסופית, ועד למטאטאי רחובות שנהנים לראות את הרחוב נקי מלכלוך בסיום המשמרת. בתורה נכתב שבני ישראל עבדו במצרים "עבודת פרך", והמדרשים מסבירים שהם התבקשו לבנות מבנים שלמים ומיד להרוס אותם, לבנות אותם שוב ומיד להרוס, וחוזר חלילה. במקרה זה, אכן לא הייתה שום תועלת בפעולה זו וכל המטרה הייתה לדכא ולשבור את נפש העבדים העבריים, אולם במקרה של מפעל החביות, הסיפור שונה לגמרי. למה?
 
מפעל חיים
 
המפעל אותו מתאר רבי נחמן הוא בעצם המפעל של חיינו. זה המפעל שכולנו עובדים בו, בין ביודעין ובין שלא ביודעין. כולנו מועסקים במפעל בו החביות בהגדרה מנוקבות מלכתחילה, ועצם קיומנו מחייב אותנו להמשיך במלאכה גם אם הן מתרוקנות.
 
כולנו רוצים להצליח בחיים, כולנו רוצים לעבוד בעבודה נעימה ורווחית, כולנו רוצים זוגיות מושלמת, כולנו חפצים בילדים מחונכים ומתוקים, כולנו שואפים להיות אוהבים ונאהבים ושהכל יהיה טוב וילך לנו חלק. אבל מה לעשות, חברים, בחיים האלה רגע אחד אנחנו למעלה ורגע אחר יכולים להיות למטה. פעם אנחנו מצליחים בעבודה, ופעם יכולים למצוא עצמנו מפוטרים. פעם חווים שלום בית וזוגיות נפלאה, ופעם רבים ומטיחים אחד בשני מילים קשות ואיומות. למה יש את הנדנדה הזו? מדוע מה שאנחנו מצליחים לבנות לא נשמר לאורך זמן ומחייב אותנו שוב פעם, בכל פעם מחדש, לעמול ולהתאמץ? התשובה פשוטה ומהפכנית באותה מידה – החיים הם לא מפעל ליצור חביות יפות ומלאות ואין בהכרח עניין שהן תהיינה בסופו של דבר כאלה. בעל הבית (הבוס הגדול – הקב"ה) יודע מראש שהן פגומות ואף מייצר אותן בכוונה כך. המפעל בו כולנו עובדים הוא מפעל ליצור בני אדם. החביות בסוף אולי נשארות ריקות, אבל המטרה היא שהפועלים יעברו תהליך וישתנו.
 
נו, מתי תשתני?
 
אנחנו מסתכלים על החיים והרבה פעמים מייחלים שהמציאות תשתנה. שאשתי/בעלי ישתנה, שהבוס ישתנה, שהבריאות שלי תשתנה, שראש הממשלה ישתנה, אותם יודעים מה? שכולם ישתנו. אבל האמת היא, שהמציאות לא אמורה להשתנות וכל המלחמות ואינסוף האנרגיות שאנו משקיעים בכיוון הזה – רובן מיותרות. אנחנו אלה שצריכים להשתנות. החכמה הגדולה בחיים היא להמשיך לעשות הכי טוב שאנחנו יכולים את מה שאנחנו צריכים (להיות בני זוג/הורים/ילדים/עובדי/שכנים).
 
עלינו לפעול ביושר ובהתמדה גם אם המציאות החיצונית משתנה והפכפכה. גם בזמנים שנעים ומתחשק לנו, וגם בזמנים שזה יותר קשה. ורק מעצם ההתמדה וחוסר הוויתור אנחנו קונים את עולמנו, נלחמים בייאוש ובחושך שרוצים לכרסם כל חלקה טובה בתוכנו. אדם חזק באמת הוא מי שממשיך להתמודד, ממלא את החביות ולא בורח (לאישה אחרת, לארץ אחר, לפיצוי מלאכותי ללב הכואב כדוגמת שוקולד מתוק, או תוכנית טלוויזיה מטופשת) למרות הכישלונות. המטרה שלשמה באנו לעולם היא לגלות בתוכנו את המסירות, את האמונה ואת כוח הנתינה. כל אלה אפשריים רק אם אנחנו נלחמים באותו חושך עם חיוך על הפנים, עם הבנה שמה שחשוב זה המאמץ למלא את החבית בכל פעם מחדש, ולא בהכרח לראות מוצר סופי מושלם. העולם השקרי שלנו בנוי על תוצאות. מה שלא מצליח – לא נחשב. האמת שזו טעות מרה, שכן העיקר הוא הניסיון והרצון הטוב. ההשתדלות היא זו שבאמת משנה את האדם ובונה לו כלים בנפש, להתמודד עם הקשיים השונים והחושך שמאיים להשתלט. המטרה במפעל הזה היא לא למלא כמה שיותר חביות, אלא לעשות את המלאכה בנאמנות ובשמחה, בלי קשר לתוצאה הסופית.
 
אז מה נחשב?
 
אז לא למדתי באוניברסיטה תואר שני, לא הייתי קצין בצבא, המשכורת שלי לא מי יודע מה ואני לא נוסע באוטו חדש. זה לא העיקר. מה שחשוב הוא לשמוח במה שקיים. מי שלא חי כך בקלות עלול לשקוע באנרגיה של מכת החושך ולהרגיש שהעולם אפל וקשה. בעיית כל הבעיות היא שהאדם לא מכיר את מקומו. גם אם יש לו שפע כלכלי, משפחה בריאה וכל טוב, לא תמיד הוא שרוי בשמחה. התחושה שלכל אחד יש מקום ותפקיד, ושאנחנו רצויים ואהובים כפי שאנחנו (עם כל החסרונות והפגמים) – מביאים לשמחה ולשלווה. לכל אדם יש תפקיד ייחודי ובלעדי המותאם אך ורק לו בהתאם לשורש נשמתו. אין שני בני אדם שלהם תפקידים זהים. לאחד הוענקו ממרום כישרונות שכליים, ולכן תפקידו לעשות חיל בתורה, או לחלופין להתקדם בעולם האקדמיה. לעומתו, השני התברך בחוש עסקי מפותח, לכן ימצה את עצמו דווקא בעולם העשייה העסקית. אם האדם אכן זוכה למלא את התפקיד הייחודי שהוטל עליו, אין לו צורך לקנא באף אחד ואין כל תועלת בחיקוי של הזולת. לאדם כזה מובטח כי השמחה תהיה חלק אינטגראלי מחייו. וגם אם המציאות החיצונית תשתנה ותורע, עדיין, הלב שלו יהיה חופשי ומאושר.
 
מנקודת מבט נוספת – כשהחבית של האדם מתרוקנת וכביכול לא הולך לו, הוא מתרוקן מדבר נוסף שחשוב מאוד להתרוקן ממנו – הגאווה. 'הפוזה' הזו שאנחנו מוצלחים ושהכל מצליח לנו כל כך מיותרת ומעייפת, שאין דבר משמח יותר מלהיות נקי ממנה (למרות שתהליך ההתרוקנות לא תמיד נעים). רק מי שריק מעצמו יכול להתחיל להתמלא באלוקות.
 
התרנגול והעטלף
 
בשלושת הימים בהם המצרים סבלו מהחושך הנורא, מספרים לנו המדרשים ש-80% מבני ישראל נפטרו, ורק 20% זכו בהמשך לצאת עם משה למדבר סיני. עובדה זו נלמדת מתוך הפסוק "וחמושים יצאו מארץ מצרים", כאשר באים המפרשים ומסבירים ש"חמושים" פירושו חמישית. מי היו כל אותם שלא זכו לצאת ונפטרו באותם ימים של חושך? האנשים שחששו מהשינוי שבפתח. למרות שהאמת הייתה ברורה כשמש, ולמרות שהם סבלו מאוד בתור עבדים, הם העדיפו את הסבל המוכר מאשר לצאת אל חיים חדשים. הם נפטרו באופן סמלי בימי האפילה משום שהעדיפו את החושך שבעבדות, מאשר את המאמץ שביציאה אל האור. אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שדילמה זו רלוונטית מאוד גם לחיינו.
 
במשנה במסכת סנהדרין נכתב: "משל לתרנגול ועטלף שהיו מצפים לאור. אמר לו התרנגול לעטלף: אני מצפה לאורה שאורה שלי היא, ואתה למה לך אורה?" מה פשר המשל הזה? העטלף, שעיניו מותאמות לחיי החושך לא מצפה לאור. הוא התרגל לחיות בחושך ולא מכיר או מאמין במציאות אחרת. לעומתו, התרנגול, יודע את הטוב שיש באור והוא אף זה שמקבל את האור הראשון בכל בוקר. מהבחינה הזו הוא מסמל את הציפייה לישועה ומציב דרישה כלפי המצפים לאור בעולם. האמת היא, שהעולם כפי שהוא כבר מלא בטוב (וזה עוד לפני שדיברנו על האור של הגאולה שכולנו מצפים לו), כאשר ההבדל בין העטלפים לבין התרנגולים הוא, שהעטלפים כלל לא רואים אותו וחווים את המציאות כחשוכה וקשה. עלינו לסגל לעצמנו ראיה של תרנגולים – לחפש דברים גדולים ועמוקים ולנסות למצוא את האור שבכל דבר, כדי שכשיגיע השפע הגדול לא נעמוד מסונוורים, אלא האור יאיר את עינינו. עלה בדעתי שאולי זו הסיבה שאנחנו מברכים מידי בוקר בברכות השחר: "ברוך הנותן לשכווי (=תרנגול) בינה להבדיל בין יום ולילה". כמה טוב שיש לו את היכולת להבדיל בין אור וחושך, בין טוב ורע. הלוואי וגם אנחנו נהייה קצת יותר 'תרנגולים' ופחות 'עטלפים'.
 
כל אחד מוזמן לחשוב בינו לבין עצמו היכן הוא כלוא בתוך החושך של עצמו, ומה הן התבניות המחשבתיות והרגשיות שמונעות בעדו להיות אדם שמח, נינוח ואוהב יותר. רובנו חיים ברמת תודעה כזו שהדברים די ידועים לנו, ובכל זאת, מפחדים לעשות שינוי. ברור לנו שחלקים בחיינו כפי שהם אינם טובים, ובכל זאת אנו נצמדים לחושך המוכר וחוששים לבחור באור. אנחנו מפחדים לעזוב עבודה לא טובה, אנחנו מפחדים להתחייב לתחביב שתמיד חלמנו עליו, אנחנו מפחדים להפסיק לעשן ולשנות הרגלי תזונה, ואנחנו מפחדים להיות יותר אדיבים, מנומסים ומשפיעים מהחשש ש"בעולם כה קר ומנוכר ירמסו אותנו". זה לא חייב להיות כך!
                        
מעבר לכל זאת, על מכת החושך נכתב: "לא ראו איש את אחיו, ולא קמו איש מתחתיו" (שמות פרק י'). לפי רבי יהודה אריה לייב אלתר, מאדמו"רי חסידות גור (המכונה גם "השפת אמת") יש ללמוד מפסוק זה מסר חשוב: החושך הנורא והקשה ביותר הוא כשמגיעים למצב של "לא ראו איש את אחיו". כשאיש אינו רואה את אחיו, לא יודע מה חסר לו ולא משתדל לעזור לו – אין מציאות אפילה מזו. התוצאה של מצב זה היא "ולא קמו איש מתחתיו". כאשר בן אדם דואג רק לעצמו, וכל מחשבותיו הן כיצד להציל את נפשו בלבד – הוא נשאר במקומו ואינו מסוגל להתרומם משפל המדרגה בה הוא נמצא. וזאת, משום שכלל רוחני ידוע אומר, שאת ההתעלות העצמית משיגים על ידי העלאת הזולת.
 
נראה שהביטוי העממי "אני לא רואה אותך מטר" מקבל עכשיו משמעות נוספת. במצרים אמנם היה גם חושך פיזי שהפריע לראות אחד את השני, אבל הבעיה הייתה חמורה הרבה יותר. המצריים, כמו גם חלק גדול מבני ישראל, היו שקועים באגואיזם ובאנוכיות הקטנה והצרה שלהם ולכן נענשו בחושך אמיתי ומשתק.
 
וכמו אז כך גם היום, המחלה של החברה המודרנית היא בדידות ועצבות, שנובעים מדאגה יתירה ומוגזמת לעצמנו (ערוץ ישיר לאגו ושות'). כאשר אנחנו עסוקים כל כך בעצמנו אנו מאבדים את מקור החיות שלנו – החברה והסביבה אנושית שמפרה ותומכת. בהחלט חשוב שנשאף להרגיש טוב יותר, אולם המרדף האובססיבי אחר ההנאות והתועלת האישית גורמים לנו במקרים רבים לא לראות את הסובבים אותנו. כך, אנו מכלים את זמננו ורגשותינו היקרים בתחרותיות, חשדנות, קנאה ואפילו נקמנות.
 
התפישה הרווחת של "אם יהיה לי טוב אז ממילא יהיה גם לסביבה שלי טוב", היא נכונה אבל מוגבלת מאוד. החשיבה צריכה להיות ש"אם לסביבה שלי יהיה טוב אז גם לי ממילא כבר יהיה טוב". לצערנו, יש לא מעט אנשים שחושבים כיום רק על טובתם האישית. לא אכפת להם מה קורה אלה שאינם קרובים להם. לא מפריע להם שיש אנשים שאין להם מה לאכול, שיש אנשים שאין להם כסף לתרופות ושיש אנשים שהולכים עם מועקות רגשיות בלב. התפישה שלהם על העולם סגורה בגבולות של עצמם בלבד. "לצאת מהקופסה" ויפה שעה אחת קודם, זה משפט קולע למצבים האיומים האלה.
 
להיות בן חורין אמיתי, לצאת מהשעבוד והעבדות של הדאגה העצמית המופרזת – זה לפקוח את העיניים ולראות מעבר לקצה האף שלי, להתחשב במי שסביבי.ובעיקר, להבין שבריחה זו לא אופציה. עם החיים צריך להתמודד. לדעת שלכל דבר בחיים יש מטרה מכוונת ומדויקת. כן, גם למפעל של חביות מחוררות.