ים של דמעות

כדי שזה יקרה מהר, אנחנו צריכים
להכיר בערכן של הדמעות הללו. לא
אלה שבאות מעצבות ודיכאון, אלא
ממקום עמוק ואמיתי יותר, אלה שיוצרות
ים של דמעות סוער בשמים.
 
 
פעם אמר הרבי מצאנז: "אני לא מפחד מכלום, אך מדמעות אני מפחד מאוד!"
 
אף אחד לא יכול לדעת איזה כוח יש לדמעות. זה, כך מסתבר, הכוח החזק ביותר למרות שהן לא עשויות מברזל או עופרת. דמעות, הן כוח של מים החודרים עמוק היכן שרק הם מצויים. אפילו סלע קשה הם מצליחים לנקב בעקביותם. שום דבר לא יכול לעמוד מולם. וגם בזמן שכל השערים ננעלים שער הדמעות עודנו פתוח, ובורא עולם מקבל באהבה וברצון את כל השוועות והתחינות מבלי ששום מלאך יעכב.
 
כשילד בוכה, אמא מגיעה ומלטפת אותו ברכות, מרגיעה וחשה יחד איתו את צערו. היא רוצה לעזור לו, למחות מעל פניו את הדמעות. כי איך אומרים, אמא זו אמא… אוהבת ודואגת, מרעיפה חום ואהבה, רוצה את הטוב בשביל ילדיה.
 
גם הקדוש-ברוך-הוא, אבא שבשמים, לא יכול לשאת בצער של בניו, ואף הוא מוחה דמעה מכל פנים בוכות. באהבה וברכות הוא מלטף, ברחמנות אינסופית אוסף את הדמעות של עם ישראל לתוך הכוס אותה מחזיק בידו, וכשזו תתמלא, מובטח לנו שהגאולה תבוא. ובכדי שזה יקרה במהרה, עלינו להבין איזו חשיבות יש לדמעות שלנו. לא לדמעות שבאות מעצבות ודיכאון חלילה, וגם לא דמעות של תלונות ובכיית חינם, אלא לדמעות שבאות מתוך לב נשבר וגעגועים. דמעות שבאות עם תפילה על משיח צדקנו, על דברים אמיתיים.
 
מאמרים נוספים בנושא:
דמעות יקרות
הדמעות של לאה
דמעות מתוקות
הצנחנים בוכים
הדמעות שהמיסו את מסך הברזל
כשאתה והוא בשדה
מחכים למשיח
 
ים של דמעות
 
פעם בא האדמו"ר מוורקא לאדמו"ר מקוצק, לאחר שאביו – רבי איציק'ל הקדוש מוורקא נפטר, ותינה את צערו לפניו. הוא סיפר שמאז פטירתו, אביו לא התגלה אליו בחלום אף לא פעם אחת. גם הרבי מקוצק הסכים איתו ואישר שגם אליו האדמו"ר לא התגלה.
 
"אם כך", אמר הרבי מקוצק, "אלך אליו בעצמי".
 
"יום אחד", המשיך הרבי לספר", עשיתי עליית נשמה ובאתי אל השמים. הגעתי להיכלות של כל הצדיקים והגדולים שבכל הדורות. טיפסתי ועליתי עוד ועוד ועדיין לא הבחנתי בו. בדרכי הגעתי להיכל של האבות והאימהות ואפילו שם לא מצאת אותו. כל מי ששאלתי, ענה לי את אותה תשובה: 'האדמו"ר אכן עבר פה', 'רבי איציק'ל הקדוש מוורקא אכן היה כאן, אבל לא התעכב והמשיך הלאה'. ואז שאלתי את מלאכי השרת: 'האם ראיתם את רבי יצחק מוורקא?' והם ענו לי: 'דע לך שבשמים יש יער עבות העטוף בחושך סמיך ועבה, ורק אם יהיה לך אומץ רב לעבור את היער המפחיד הזה תוכל למצוא את ר' איציק'ל!' שמתי מבטחי בקב"ה וכך צלחתי את היער ללא שום פחד. ופתאום, ראיתי ים שגליו שוצפים ועולים עד לרקיע. שמעתי אותם בוכים בבכייה נוראה וממש לא רגילה. ושם גם פגשתי את חברי, רבי יצחק, כשהוא נשען על מקלו ומביט בעיניו העמוקות לעבר הים. הוא הסתכל עלי ושאל: 'האם אתה מכיר את הים הזה?'
 
'לא, רבי איציק'ל, אתה יכול להסביר לי מה זה?'
 
''זהו ים של דמעות. הדמעות עם ישראל מזמן חורבן בית המקדש! ואני נשבעתי שאיני זז מכאן עד שהקב"ה ברחמיו יקיים את שהבטיח: 'ומחה ה' דמעה מעל כל פנים'!''…
 
השם יתברך מוחה את הדמעות של עם ישראל כשהוא בוכה איתם ביחד, כמו שכתוב "עימו אנוכי בצרה". וכך, מתערבבות הדמעות ומביאות גאולה לעולם. הכל נאסף בכוס המיוחדת השוכנת אחר כבוד מתחת לכסא הכבוד, ואנו ממתינים שתתמלא עד תומה ואז תבוא הגאולה.
 
"ריבונו של עולם, איך יכול להיות שהכוס עדיין לא התמלאה? הרי יושבות כאן אלמנות ויתומים הבוכים ללא הפוגה, צערם מרעיד שערי שמים? כיצד עדיין לא בא משיח בן דוד בעוד אנו חווים כל כך הרבה צרות, פיגועים, קטיושות, איומים אינספור וסופגים קורבנות כה גדולים? איך יתכן שהכוס עדיין לא התמלאה מדמעותיהן הטהורות של אימהות יהודיות המתחננות על ילדיהן בשעת הדלקת נרות שבת? מדמעות ההורים הזוכים להוביל את ילדיהם לחופה, או למול את בנם?…
 
"ותחזינה עינינו בשובך לציון… ובנה ירושלים"…
 
רק כך נרגיש באמת שהגלות מכאיבה לנו. לא נכוף לה ראש ולא נתרגל אליה. אסור שזה יקרה. למה? כי הדבר הגרוע ביותר הוא שהרגש מתקהה מול הכאב, כשמתרגלים אליו ומקבלים אותו כמו שהוא.
 
דווקא בעת הזו, הנחשבת לימות המשיח, עם ישראל זקוק למנה כפולה של דמעות ותפילות. בכי אמיתי ותמים שמלווה בתחינה כנה להחזרת מלכות הקב"ה לעולם. נזכור ששערי דמעות לא ננעלו לעולם. תפילה אמיתית שורפת את ידיהם של המלאכים הרעים החפצים לעצור בעדה, ועולה הישר אל מתחת לכסא הכבוד, דרך חתירה מיוחדת השמורה רק לדמעות היקרות של עם ישראל.
 
מסופר על אחד הצדיקים שהיה שם את ידו על דמעות ילדיו בעת שבכו, ולאחר מכן מרח אותן על מצחו באומרו: "דעו לכם! דמעות של ילדים הם כמו מקווה שמקדשים את הגוף, המוח והלב!"
 
הבכי הוא מתנה. הוא מטהר ומשחרר. הוא שוטף משקעים של עלבונות שנספגו עמוק בפנים, ופורק מעט ממשא הכאב. אומלל הוא מי שעוצר את הרגש שלו מלפרוץ כשצריך. מסכן מי שרוצה להיראות "גבר" ודוחק עמוק את כאבו. הרי כולנו יודעים שכשדוחסים יותר מדי בסוף מתפוצצים…
 
לפעמים קורה לאדם שסתם כך "בא לו" לבכות, בלי סיבה נראית לעין. אבל עם רגשות אי אפשר להתווכח, נכון? אז מה עושים? מוצאים שעת כושר ונכנסים למקום סגור, ואז, פורקים את כל הכאב. רק מה, לא לשכוח שהבכי הוא מתנה ולא כדאי לבזבז אותו לריק. אם הוא כבר מחלחל החוצה, אפשר לנצל במה זו ולעשות לבכי "הסבת מקצוע". במקום לבכות על פגיעה ועלבון, כדאי וראוי להפוך את הדמעות לבכי על בריאות, אושר ושמחה. או, לבקש על הגאולה ועל ישועה והצלחה. בשעה שכזו אפשר לחוש כמו תינוק שבוכה בזרועות אביו או אימו שמנחמים ומרגיעים. זה זמן להעתיר בתפילות לבורא עולם שימלא את משאלות ליבנו לטובה. ואחרי שהוקל לנו מהמשא שישב על הלב, אפשר לצאת מהחדר עם חיוך ענק על הפנים.
 
"קינות יהפכו לתיקון!" אומר רבי נחמן מברסלב. ואם נשים לב, נראה ששתי המילים – קינות, תיקון, בעלות אותן אותיות. כלומר, אם נבכה במקומות הנכונים נזכה להביא לתיקון עצמנו ואף לתיקון העולם. שום דמעה אינה הולכת לאיבוד! הכל נשמר ונאסף עד שנזכה לראות, בעזרת השם, פירות לעמלנו, ולרחל אימנו הצדיקה יאמר: "מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך ושבו בנים לגבולם".
 
שנזכה לראות עין בעין את שוב השם לציון, אמן!
 
 
** *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"