העבודה באמת משחררת?

שלום לך דוד

לאחרונה מדברים הרבה על השתלבותם (או אי השתלבותם) של חרדים בשוק התעסוקה. אני מבקש לשאול מתוך התעניינות, וגם מתוך תמיהה. יש לי תחושה כאילו רבנים וראשי ישיבות מסתייגים מהרעיון שתלמידיהם ישתלבו בעבודה. הדבר מוזר בעיניי. א. משום שישנן אמירות רבות מחז"ל בשבח העבודה והתעסוקה. ב. אם לומדי התורה לא יעבדו, מהיכן הם יתפרנסו (אולי מהמיסים שמשלמים החילונים)?
 
* * *
 
משה שלום וברכה,
 
שאלת שאלה בוערת למדי. אשמח לענות לך בעזרת השם. אך ברשותך, אנצל את ההזדמנות להרחבת היריעה. אשתדל לדבר על הנושא באופן כוללני יותר. וגם לענות על שאלותיך.
 
ראשית, בוא נעשה קצת סדר.
 
1. לא קיים בתורה כל איסור לצאת לעבוד ולהתפרנס. אדרבא, כפי שהזכרת, מוכרים לכולנו אמרות, פסוקים ואמירות תורניות בשבח העבודה.
 
2. יהודים בכל הדורות עבדו, ובהמון תחומים. יהודי מצווה בלימוד תורה בכל רגע מעשרים וארבע שעות היום. אך הציווי הזה חל עליו בכל שעה שהוא מסוגל לפי מצבו ההגיוני לעשות כך.
 
3. העבודה בימינו כרוכה במציאות מסוימת המורכבת מסביבת עבודה, תנאים משפחתיים, והאפשרות להשתכר בצורה הגיונית בהתאם למצב האישי ולכושר העבודה.
 
ולכן, יתכן ובמקרים מסוימים תהיה הסתייגות מפני יציאה לעבודה. לא בגלל עצם העבודה, אלא רק בגלל המציאות בשטח המונעת השתלבות במעגל העבודה. בגלל סביבת העבודה, ואחוזי השתכרות נמוכים המאלצים שעות עבודה רבות על מנת להגיע למשכורת מספקת. במצב שכזה, ייאלץ לומד תורה להתנתק כמעט לחלוטין מתורתו, יתכן והשיקול הזה יגרום לו להעדיף חיי דחק תורניים מחיי רווחה מנותקים מתורה. בתלמוד אנחנו פוגשים דמויות תורניות רבות העוסקות במלאכות שונות. החל מסנדלרות (רבי יוחנן הסנדלר), עבודת שדה, ועוד שלל תעסוקות. בכל המקרים הללו, מודגשת הגישה המיוחדת של האישים האלה להגביל את התעסוקה לפרק זמן מיוחד, על מנת שלא להתנתק מלימוד התורה, המהווה את ציר המרכז בחייו של יהודי מאמין. כך למשל היה מקובל בישיבות של תקופת התלמוד להקדיש חודשיים בשנה – תשרי וניסן, לעבודות השדה. רבא נהג לשלוח את תלמידיו בחודשים אלה לבתיהם על מנת שישקיעו אותם בפרנסה ויהיו פנויים לתורתם בשאר חודשי השנה. אישים תורניים אחרים נהגו להקצות שעות מסוימות ביומם לעיסוק בפרנסה. שאר היום הוקדש לתורה.
 
עבודה – צורך קיומי, או קריירה
 
המציאות הזו הייתה הגיונית ומקובלת בתקופה בה לעבודה היה מקום מוגדר כ'צורך', לא כפי שמקובל היום לראות בתעסוקה מטרה כשלעצמה, 'קריירה' ו'עשיית כסף'. הבעייתיות בסוגיה שהעלית, משה, היא שהמציאות בימינו השתנתה באופן כה קיצוני, שלא נוכל כל כך בקלות להקיש בין המציאות של תקופת התלמוד למציאות בימינו. הסיכונים הממלאים כיום את שוק העבודה לא היו  קיימים אז. לכן לא נוכל בשום אופן לקיים דיון עכשווי בנושא בלי להתחשב בסיכוני ההווה.
 
כשהפרנסה הפכה לקריירה, היא מהווה איום על ההתמקדות המוחלטת בלימוד התורה. לכן אתה שומע על הסתייגותם של רבנים וראשי ישיבות מהשתלבות תלמידיהם במעגל העבודה. ההסתייגות איננה מפני העבודה, החשש הוא מהמציאות אותה כופה שוק התעסוקה.
 
וכעת כדאי לצעוד לנקודה נוספת.
 
דרכם של הבוחרים בחיי תורה בנוסח "פת במלח תאכל ולחם במשורה תשתה", עלולה להיראות הזויה ומנותקת מהמציאות המקובלת בדורנו. לא נוכל להבין אותם, אם לא נבין את משמעותו האמיתית של לימוד התורה.
 
אם התורה היא רק תעסוקה אינטלקטואלית גרידא. מי שמתמסר רק אליה, על חשבון העיסוק בפרנסה, מתאבד! אבל לימוד התורה – במשקפי המאמין – תופס מקום אחר לגמרי. תורה היא קיום המציאות, והפסוק אומר זאת בפירוש "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". התורה מצדיקה את קיום העולם. לכן, בעיניים יהודיות, לימוד תורה הוא תחום תעסוקתי ריאלי וחיוני לא פחות, ואף הרבה יותר, מכל תעסוקה חיונית אחרת. מעבר לכך, לימוד התורה מצוי במקום נעלה וגבוה יותר מכל עבודה או תעסוקה, והעובדה הזו מעניקה למי שעסוק בתורה פטור מהזדקקות לעיסוק בפרנסה. אך זה כבר נוגע לעיקרון יסודי מאוד באמונה, אך מוכר לא פחות גם בהיגיון המקובל בעולם. בוא נדבר על זה:
 
כל צוות עבודה מבוסס על היררכיה כלשהי. ישנן פעילויות חיוניות יותר ופחות. ניקח לדוגמא תפקוד שוטף במשרדי העירייה. הגוף הזה חולש בהכרח על תחומים רבים המשרתים יחד מטרה עירונית אחת. אך התחזוקה בפועל, מתבצעת בחלוקה לצוותי פעילות שונים, החל מהדרגים הגבוהים של מקבלי ההחלטות והאחראיים על האגפים השונים, דרך נציגים ואנשי משרד, ועד אנשי השטח, פועלי ניקיון המבצעים עבודות כפיים בשטח העיר. בוא נניח שהמשרות בלשכות העירייה נצרכות כולן לרווחת העיר ותושביה. אחרון הפועלים עסוק בפעילות חיונית ומועילה, כמו ראש האגף הספון בלשכתו. הקביעה הזו נכונה רק מבחינה מסוימת.
 
מאמרים נוספים בגובה העיניים:
למה אתם מפחדים מנשים?
כולנו על מדים
יהדות  על רגל אחת
איפה השיוויון?
 
אך מבחינה אחרת, קיים כאן הבדל מהותי. הפועל בשטח ממלא תפקיד חיוני, אך הוא עצמו לא קריטי. פועל אחר יוכל בקלות למלא את מקומו. לעומת זאת, ראש אגף או בעל תפקיד מנהלי אחר, מאייש תפקיד שלא כל אדם יוכל למלא במקומו. ככל שהתפקיד ממוקם גבוה יותר בהיררכיית הפעילויות, כך הוא נעשה אחראי יותר ובעל משמעות גבוהה יותר. באותה מידה, ממלא התפקיד האחראי יותר פטור מתוקף תפקידו מפעילות בשטח. הוא מבצע את עבודתו במיקום גבוה ומוקדם יותר למקום התעסוקה של 'הפועל השחור'. על זה נאמר "צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים". הרעיון פשוט ונפלא. לצדיקים אין פרוטקציה, מה פתאום. הצדיקים מתוקף עיסוקם פועלים במקום גבוה ורגיש יותר. הם עסוקים בתיקון העולם ובשיפורו והתעסוקה הזו מגייסת את כל הווייתם. מסיבה זו מלאכתם נעשית על ידי אחרים, בדיוק כפי שראש אגף התחבורה בעיר לא אמור לנקות את משרדו האישי. פועל פשוט מחברת כוח-אדם יבצע זאת עבורו, או נכון יותר – עבור העירייה. זאת, משום שאדם המקדיש את זמנו לתועלת הפעילות הציבורית אינו אמור להיות עסוק גם בפעילויות שוטפות בשטח.
 
לימוד תורה הוא העיסוק הנעלה ביותר. לא משום שאין צורך בביצוע מלאכות פשוטות, אלא רק משום שלימוד התורה חולש על הבריאה כולה, ואילו התעסוקה החומרית פועלת למטה יותר, בשטח. על לימוד התורה נאמר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". אדם שמקדיש את חייו ללימוד תורה אמיתי (וזה עצמו נושא למאמר מיוחד) ממלא תפקיד חיוני ביותר עבור הבריאה, אך העיסוק שלו פחות מורגש ברחובות עיר.
 
אילו היו שואלים אותך מי תורם יותר לרווחת התושבים בעירך, פועלי הניקיון – אלו שכולנו רואים את תרומתם לניקיון הסביבה, או חברי מועצת העיר הספונים היכנשהוא בבניין העירייה (בימינו, הבחירה הראשונה נכונה אולי יותר…) – סביר להניח שהיית בוחר באפשרות השנייה.    
 
ביטחון או השתדלות
 
שאלה אחרת המעסיקה כל אדם מאמין היא סוגיית הביטחון וההשתדלות. בשאלתך משה, אתה נוגע בקצה הסוגיה הזו. עבודה עשויה להיתפס כסתירה לביטחון, אך זה לא חייב להיות כך! אנשים מתקשים להבחין בין השתדלות ראויה לבין אובדן עשתונות מוחלט במרוץ אחרי הפרנסה. אם נצליח להגדיר את קו הגבול, יש לנו כיוון ברור יותר. אך קודם כל חשוב מאוד שנברר שתי  נקודות.

1. מדוע יוצאים לעבוד – כדי להביא כסף, או בגלל סיבה אחרת?

2. האם יש דרך להתפרנס בלי לעבוד?

אם אנו סבורים שהיציאה לעבודה נועדה להביא לנו כסף, בשום אופן לא נוכל להבין חיים מעבר לעבודה.
 
שיהיה ברור, האמונה אומרת לנו שמי ששם את מבטחו בהשם – מתפרנס!השאלה היא, כמה אנרגיות יושקעו בזה. בהזדמנות מסוימת, התבטא רבי נחמן מברסלב בנושא זה ואמר, שעל אף שיתכן להתפרנס רק על חשבון הביטחון, גם מבלי לעשות כל השתדלות, עדיף להשקיע את כוחות הנפש בעבודות אחרות (תורה ותפילה), ולא לרכז את כל הכוחות בביטחון.
 
ולכן, התשובה לשאלה מספר 2 כרוכה בתשובה לשאלה מספר 1. אם נבין מה הסיבה האמיתית ליציאה לעבודה, נגיע למסקנה שניתן בהחלט להתפרנס גם בלי לעבוד. השאלה היא, האם אנו בשלים לחיות כך, והאם כדאי מבחינה רוחנית להשקיע את האנרגיות בצורת חיים שכזו.
 
את התשובות לשאלות הללו יכול רק האדם לענות לעצמו. מתוך התבוננות ותפילה, ניסיון והתמודדות, ניתן להגיע לבירור פנימי ולהבין היכן אני עומד. באיזו מידה אני מסוגל להסתמך על ביטחון באמת (שאם לא כן, נהיה עסוקים כל היום בדאגות, לא בלימוד תורה), ובאיזו מידה אני זקוק לבצע השתדלות להשגת פרנסה. אך כאן נדרשת אמת מוחלטת. אנשים רבים נופלים בתהום העצומה הפעורה בין מה שהיו רוצים להיות, לבין מה שהם באמת…
 
עובדים במחלקת שיפוצים
 
וכעת לשאלה מס' 1. עבודה – מדוע?
 
ההיסטוריה של העבודה, כך מלמדים הספרים הקדושים, מתחילה רגע אחרי חטא אדם הראשון. אחרי שאכל מעץ הדעת טוב ורע, בורא עולם העניש אותו ואמר: "ארורה האדמה בעבורך, בזיעת אפיך תאכל לחם". במילים אחרות, 'הפרנסה תלך לך קשה'. העבודה – זו שבני אדם כל כך מעריצים, נחשבת בעצם לקללה. אילולא החטא, יכולנו להתפרנס בלי לעבוד ובלי להזיע.
 
במבט מעמיק יותר, קללת "בזיעת אפיך" איננה רק עונש במובן המוכר והמקובל. אין לבורא שום אינטרס להעניש את האדם רק על מנת להעניש. העונש אינו אלא אמצעי לתיקון. והתיקון אחרי החטא, קשה ומפרך. העבודה מתקנת!
 
כעת שים לב! אם נתייחס לעבודה כתיקון נרוויח, קודם כל, את ההבנה שגם בפרנסה יש תכלית של אמונה. שנית, נשיג הורדת מתח. המתח בעבודה נובע מהמחשבה כאילו חיינו תלויים בעבודה. האמונה מעניקה לנו תמונה אחרת: אין כל קשר בין העבודה לפרנסה.
 
בהקשר לכך מסופר על איש עני שנקלע לעיר אחת וחיפש אוכל לשבור את רעבונו. ניגש אליו אדם הדור מראה והציע לו לעבוד, ובתמורה יקבל אוכל. העני הרעב הסכים בשמחה, עבד יום שלם, הזיע וטרח. בסופו של יום ניגש לבעל הבית וביקש 'תן לאכול'. הנהן בעל הבית ואמר ברוחב לב 'בודאי, תיכף מיד. לך כעת אל הבית ממול, שם תקבל אוכל בשפע'.
 
'אם כך', לא הבין העני, 'הלא יכולתי ללכת לשם מלכתחילה…'  
 
'נכון', חייך בעל הבית, 'מי אמר שלא….?'
 
במילה אחת: אין קשר בין מקום העבודה לפרנסה!
 
הרעיון הזה אומר לנו שהקשר בין עבודה לפרנסה אקראי לחלוטין. אין כאן משוואה, עבודה – כסף. הפרנסה שופעת בערוץ עצמאי ונפרד לגמרי. העבודה נועדה לתיקון הנפש, לא לפרנסה. מי שעסוק בתורה באמת, מתקן את נפשו דרך לימוד התורה. ממילא הוא זקוק פחות לעיסוק בפרנסה.
 
מי יפרנס אותם?
 
וכעת משה, לשאלתך בדבר דאגת העתיד – איך יתפרנסו לומדי התורה? אתה שואל בעצם: הם ייפלו עלינו?
 
אל דאגה. לומדי תורה מוסרי נפש (וגם אבות למשפחות ברוכות) היו בכל הדורות. אלפי שנים לפני שנולדו משלמי המיסים בארצנו הנחמדת, התקיימו בעם ישראל לומדי תורה לאלפים ורבבות. אם אתה שואל מבחינת ההשקפה וההלכה היהודית, מכיוון שלימוד התורה נחשב לתרומה הנעלה ביותר עבור העולם, כל מי שעסוק בכל תעסוקה אחרת מחויב להחזיק את לומדי התורה. בדיוק כפי שמחייבת אותנו המדינה להחזיק את מוסדות הצבא והשלטון. אין זו פרוטקציה רק היגיון חברתי פשוט.
 
ולגבי המיסים, הצעה שלי. תערוך בירור עובדתי של הנתונים המציאותיים (לא אלו הרשומים בטורים תוססים במוספי העיתונים), ותחסוך המון כאב ראש. מדינת ישראל רחוקה עדיין מתוכניות לפרנס את לומדי התורה, בודאי לא על חשבון הכיס החילוני. 
 
ועוד נקודה. תערוך כמה ביקורי בית בבתיהם של אברכים לומדי תורה אמיתיים, נסה לאמוד את רמת החיים שלהם לעומת רמת חיים מקובלת בציבור הכללי. העובדות מדברות בעד עצמן. לומדי תורה אמיתיים מתקיימים ברמת חיים מינימאלית. מי שמוכן להקריב את חייו למטרה כלשהי, סימן ברור שהוא מאמין בה בכל לב. מותר לו…. לא?
 
לסיכום: 

1. אין כל איסור תורני להתפרנס באמצעות עבודה. אדרבא, זו מעלה.

2. אין כל סתירה בין לימוד תרוה לעבודה.

3. המציאות בימינו עלולה לגרום ללומדי תורה להסתייג משוק התעסוקה, לא מעצם הרעיון.

4. לומדי תורה אמיתיים יעדיפו חיי תורה מלאים ודחוקים מבחינה כלכלית, על פני חיי רווחה המנותקים מתורה. זו בחירה אישית של כל אדם על פי מידת אמונתו ודרגת ביטחונו בהשם.

5. מי שמבכר חיי תורה על פני תעסוקה לא נחשב מתאבד, משום שאין כל קשר בין עבודה לפרנסה! העבודה נועדה לתקן את הנפש, והתורה עושה זאת באופן מושלם יותר למי שלומד אותה באמת.

6. לימוד התורה מהווה תרומה לקיום העולם החומרי, לא פחות מכל תעסוקה אחרת ואף הרבה יותר. ממילא, מי שעוסק בתורה – פטור מעבודה, בדיוק כפי שמקובל בכל צוות עבודה.

 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!