מה שנשאר מאחור

אחרי אותו מפגש חשבתי על מה
שאנחנו משאירים כאן שנייה אחרי
שאנו עוזבים. כי ברגע שאדם אהוב
נפטר, אחרי שטיפלנו בבגדים ובחפצים
שלו, מה באמת נשאר ממנו?
 
 
בחודש נובמבר האחרון, הרב דן מרצבך ע"ה מהישוב עתניאל נורה למוות בשוגג על ידי חיילי צה"ל, בדרכו לחברון לתפילת שחרית.
 
לא הכרתי את הרב דן ע"ה, אבל אני יודעת עליו פרטים מעטים כי הרב שמעביר לנו שיעור בישוב, בכל יום רביעי, הוא חתנו.
 
באחד משיעוריו האחרונים זכינו לשמוע הרבה סיפורים על הרב דן מרצבך, הרבה תובנות וחידושים מדבריו.
 
כשלמדנו דבר תורה שכתב הרב דן, כששמענו על חלק מפעולות החסד והצדקה, מתוך רבות, שהרב דן עשה במשך חייו, הרגשתי שכאילו מישהו עושה לי היכרות עם הרב דן למרות שהוא כבר לא איתנו. הרגשתי באותם 'רגעי היכרות' שאני נפגשת עם אדם משכמו ומעלה.
 
אחרי השיעור חשבתי באמת על מה שאנחנו משאירים כאן שנייה אחרי שאנו עוזבים. כי ברגע שאדם אהוב נפטר, אחרי שטיפלנו בבגדים ובחפצים שלו, מה באמת נשאר?
 
אם האדם לא חי חיי תורה ומעשים טובים התשובה תהיה 'לא הרבה בכלל'. כן, תוכלו לדבר עליו, להיזכר בכל החגים שחגגתם ביחד, בכל הארוחות המשותפות במסעדות, בסרטים שצפיתם יחד, החוויות שחוויתם כשהם עוד היו כאן. אבל מי יכול לומר שעל כאלה דברים מדברים בשבעה של אדם שנפטר? מי מדבר על ההפלגה האחרונה שלו לאיים הקריביים? על האוכל האהוב שלו, או על ההשקעה הבומבסטית שעשה כמה חודשים לפני שהוא נפטר?
 
זה לא מה שקורה.
 
כשאדם חי חיי תורה ומעשים טובים – מצוות, צדקות וחסדים עם הזולת, הוא משאיר מאחוריו רושם מופשט אך מאוד אמיתי ועצום בעולם הגשמי הזה. אנשים מגיעים לשבעה שלו ומספרים סיפורים מדהימים על איך שהם התפללו במניין הקבוע במשך כל השנים הללו בהתמדה ובמסירות, איך הקדישו שעה מזמנם כל יום לעזור לנזקקים בשכונה, על השעה שחיזקו ועודדו אדם, שאם הם לא היו מהווים לו חברה מי יודע מי כן היה?
 
אלה דברים שנשארים מאחור.
 
וגם כשהשבעה מסתיימת, כשאדם חי חיי תורה ומצוות, מעשים טובים וחסדים, בני משפחתו, האוהבים והמוקירים, ממשיכים את דרכו כאילו הייתה זו הצוואה שלו אליהם. הם נותנים שיעורים בשמו ולעילוי נשמתו, צדקות, מספרים סיפורים מחזקים ומעוררי השראה, איך עצרו טרמפ לכל אדם מהישוב שעמד בשולי הדרך, איך דאגו להכין ארוחה לשכנה שחזרה מבית החולים לאחר לידה, או שמרו על הילדים של השכנים כשאחד ההורים חלה.
 
אלה דברים שנשארים מאחור. אלה דברים שהולכים עם האדם למעלה. אלה דברים שבעזרתם באמת מודדים מה הבן אדם הזה באמת עשה או השיג בעולם הגשמי הזה.
 
חז"ל מלמדים אותנו שרשעים קרויים בחייהם 'מתים', ואילו צדיקים נקראים במותם 'חיים'.
 
לא צריך לעבור משבעה לשבעה כדי להבין שחז"ל ידעו בדיוק מה הם אומרים ולמה הם התכוונו.
 
כשאדם יושב שבעה (לא על אף אחד מעם ישראל) ואין על מה לדבר חוץ מעל שוק המניות, תחזית מזג האוויר, פוליטיקה, או לדסקס על כל מיני אירועים חברתיים כאלה ואחרים, מבינים היטב שאותו נפטר בזבז את הנכס הכי יקר שהיה לו בעולם הזה – הזמן. על מה? כנראה בצפייה בטלוויזיה, בחדשות, במרדף אחרי כסף ורכוש, קריירה, והיכן יבלה את סופי השבוע.
 
באמת מבינים שלמרות שהוא היה 'חי', במובנים של העולם הזה, הוא לא היה חי בכלל.
 
ואז, כשאתה מגיע לשבעה ולאבלים יש מלא סיפורים על המנוח – איך קיבל את השבת, איך הידר במצוות הכנסת אורחים, לימוד התורה שלו, הצדקות, האהבה שלו לעם ישראל, אתה מרגיש את ההשפעה של המנוח עוטפת אותך, מדברת אליך מכל פינה.
 
אתה מרגיש שהאנשים שמספרים את הסיפורים האלה, מספרים אותם ממקום עמוק, שהחיים שלהם השתנו לצמיתות, לטובה כמובן, מהמפגש עם המנוח, ממה שהם יודעים עליו. ואז אתה באמת מבין שלמרות שהאדם הזה 'נפטר', במושגים של העולם הזה, הוא עדיין גורם למעשים טובים לקרות, כאן בעולם הנמוך הזה. הוא עדיין מהווה זרז, כאילו יושב לידך ומדרבן אותך לעשות טוב, להמשיך הלאה, לחשוב טוב.
 
הוא עדיין 'חי'.
 
דוד המלך ע"ה כותב בספרו (תהלים) שאנו חיים בעולם הזה 70 מקסימום 80 שנה, אם אנחנו כאלה ברי מזל. ואנחנו צריכים למצות אותם, להוציא מהן את הטוב, לנצל אותן כראוי. להבין שאנחנו לא נמצאים כאן כדי לאכול במסעדות 'נחשבות' ויקרות, לעשות מיליונים, או לשפץ את המטבח בפעם ה-18. אנחנו כאן כדי לעבוד על הנשמות שלנו, לוודא שכאשר ניפטר מהעולם הזה לאנשים יהיה מה לומר עלינו כשלא נהיה כאן יותר, ולא על איך שאהבנו ללכת למעצב השיער ולתת לייקים לכל מי שרק אפשר בפייסבוק.