חג חירות שמח?

נכון, אולי עכשיו אתה מרגיש
משוחרר וחופשי, הנטל הוקל מעליך
מעט. אבל האם זאת החירות שכל
אחד מאחל לעצמו בפסח ובכלל?
 
 
חג הפסח מסמל לנו, כבכל שנה, את תקופת חירותו של עם ישראל. את הזמן בו יצאנו ממצרים והפכנו לעם.
 
בשבילנו, זה מסמל גם את חירות הנפש. כי לא יצאנו רק מהשעבוד הגשמי אלא גם, ואולי בעיקר, מהשעבוד הרוחני, שבמידה מסוימת היה הרבה יותר קשה מהסבל הגשמי, משום שהוא הוליך כמעט עם שלם לאבדון רוחני. כלומר, כליון חירות השכל היהודי, השורשי והמקורי.
 
בימינו, המושג חירות איבד מהמשמעות האמיתית והטהורה שלו. ואם בזמנים יפים וקודמים הייתה לחירות משמעות של עם נבדל ונפרד משאר האומות, אומה מיוחדת שאינה מורידה מערכה ולא גולשת אל עבר פי שחת כדי לחקות מלעיגים ולהידמות לשונאים, הרי שכיום משמעותה המסולפת של החירות היא חופש ודרור, או אם תרצו התנתקות מכל היקר והקדוש.
 
אפשר להמשיל זאת לנסיך שלוקח את כתרו ומשליך אותו למצולות בטענה שהמשא כבד עליו. הוא קורע מעליו את גלימת המשי היקרה והעדינה, וחולץ את נעלי הפאר המרשימות. "זהו!" הוא מצהיר, "ככה טוב לי! אני משוחרר לנפשי ואעשה כל מה שעולה בדעתי ברגע זה. לא עוד להיות כנוע לציוויי המלכות, ללבוש ולדיבור נאותים, לא עוד להסתגר בארמון מלוכה! אני רוצה להיות כאחד האדם. ואם אפשר, אז להיות עוד יותר משוחרר כתרנגול הודו…" (על פי סיפור המעשייה של רבי נחמן מברסלב – מעשה מבן מלך ותרנגול הודו)
 
אז נכון, אולי עכשיו הוא מרגיש משוחרר וחופשי, הוקל מעליו המשא הכבד. אך בזה הוא גם השיל מעליו את התואר נסיך, בן המלך ירום הודו. עכשיו הוא דומה לתרנגול הודו חסר דעה. ובכן, האם זאת ההגדרה הנכונה של חירות? האם לזאת יקרא חופשיות?
 
מדינת ישראל תחגוג בעוד כחודש את חג העצמאות. דגלים יתנוססו בכל מקום, אווירת חגיגיות תורגש בכל פניה, מנגלים יוצאו למכירה ומצעדים צבאיים יערכו. ובכן, באנו לברר מהי עצמאות…
 
מסביבנו שוכנות סוריה, ירדן, מצרים ולבנון. ובתוך המדינה ממש, מצויה מדינה קטנה ועוינת כעזה. מאירן נשמעים איומים חוזרים ונשנים על נשק שיכול למחוק את המדינה הפצפונת הזאת, שאפילו שמה המלא לא נכנס כיאות במפה וכמה אותיות ממנה משתרבבות אל הים, האם גם כך מדינה נחשבת לעצמאית?! ושמא להיות "יהודי נאור בארצו" זוהי החירות? כשנאור – הכוונה ללא שבת, טהרה ומצוות, ללא שום זיקה ליהדות, לשורשים הגאולים ממצרים, הפדויים בנפשם וברוחם מטומאתה. האם להיות בדיוק הפוך מהם, זהו עצמאי, בעל חירות?
 
במקום שיהודי יעריך את עצמו ויזכור שהוא נסיך בעל מעלות ומניות יקרות ערך, הוא מעדיף לזרוק את הכל ולבגוד בכל הישן והטוב מכובד המשא. האם זהו תואר של אומץ וכבוד או שמא ההיפך?
 
ניתן דוגמא קטנה ואמיתית שהתרחשה אצלנו באשדוד, כאשר בעלי קיוסקים ופיצוציות יצאו למחאה על כך שהעירייה אוכפת סגירת עסקים הפתוחים לאחר 12בלילה, וכן בשבתות וחגי ישראל. בכרזות שהם אחזו בידיהם היה כתוב "כאן זה לא בני ברק" ו"אתם הורסים לנו עתיד". במאמר מוסגר, נבהיר שתושבת האזור הגישה תלונה על התפרעויות באזורים שבהם הקיוסקים פתוחים בשעות הקטנות של הלילה. אבל לאף אחד זה לא מפריע כשאפשר להעביר זאת בקלות על ידי הטלת האשמה. על מי? היהודי בעצמו. במהותו הפנימית והשורשית. ולא תעזור כל התכחשות, שהרי נסיך הוא נסיך ותמיד יישאר כזה. רק שכעת הוא מזוהה כנסיך גולה, מסכן ואבוד, אבוד לדעת. הוא שכח מיהו ומהן סגולותיו המיוחדות המרימות ונושאות אותו מעל כל העמים. וזה ברור שכבר אי אפשר לכנות את אותו נסיך גולה כמשוחרר ובעל חירות, אלא ההיפך ממש.
 
כל הרדיפה שנערכת היום אחר היהדות החרדית, היא בעצם ניסיון התכחשות של לא לחשוב "מי אני". שכן, אם מישהו אחד מבין כל המסיתים למיניהם ינסה רק לרגע להתחבט בשאלה – מי הוא? אפשר שדעתו תיטרף עליו מרוב  צער ועוצמות של כאב, על חיי חירות ומלוכה שירדו לטמיון. לכן הם מעדיפים לשקוע בהסתה ובהצרת רגליים, לטמון את הראש עמוק ככל האפשר בחול, ולו רק כדי לא לחשוב וכדי לא להיזכר מאיזה ארמון הם באו, ארמונו של מלך מלכי המלכים, ולהתפלץ מהמחשבה לאן הגיעו.
 
חוק טל במתכונתו הנוכחית עומד להתבטל בעוד כמה חודשים. דבר זה עורר סערה בקרב הציבור, טענות ומענות, דבורים ודיונים. ובתווך, יושבים תלמידי הישיבות רגועים ושלווים, הם ממשיכים ללמוד בשקט ונראה כי העניין לא נוגע אליהם. כאילו לא היה חוק עד היום וכאילו אינו עומד להתבטל. שהרי חוק שצריך להסדיר לימוד תורה, איזו משמעות יש לו? האם יש מישהו שיכול להפריע ללימוד התורה? רק אלו המתמודדים על מקומם בכנסת הבאה יכולים להעלות רעיון כזה על בדל מחשבתם. כי כולם מבינים, וגם המתנגדים הגדולים, שלא יהיה לעולם מצב שבו בחור ישיבה יקום ויסגור את הספר לטובת עיסוק אחר. ויותר מכך, אף אחד אינו מעוניין ברצינות בבחורי ישיבה שישרתו בצבא. אלא מה? כל ההתעסקות בנושא היא לשם קנטרנות בלבד, כדי לרדוף אחר המסורת, להכותה ולרמוס את כל הקדוש והיקר, לשבור את החוליות היחידות שעוד נותרו. זוהי כאמור אינה חירות, זהו שיא השעבוד.
 
רק העצמת הנקודה היהודית השורשית כפי שהועברה מדור לדור  מסמלת את חירותו של העם המיוחד הזה, ורק בזכותה אנו עוד קיימים כעם. ומוטב שנציץ בין דפי ההיסטוריה הנושנה – אז היו רומאים ויוונים והיו עוד הרבה ממלכות. היכן הן היום? רק מדינות על שמם קיימות בעולם ותו לא. אין עוד מעצמה ואין כוח וגדולה. רק עם ישראל, הכבשה הקטנה עדיין חיה וקיימת, משוחררת מציווי האומות בגלל ובזכות שמשעבדת עצמה למלכו של עולם.
 
בפסח יצאנו ממצרים ונהיינו לעם. בתוך זמן כה מועט היה עלינו לגמוע את הדרך הארוכה שבין מ"ט שערי טומאה עד למ"ט שערי קדושה. ניתן לומר, כי מה שהחזיק אותנו קיימים היה מה שנאמר "שלא שינו…" – לא את לבושם, לא את מלבושם ואף לא לשונם, כלומר את שפתם.
 
עם ישראל שמר על הייחודיות שלו, על צלם האלוקים שלו. במילים אחרות, חירות השכל, חירות רוחנית. הם לא השתעבדו לדעות המצריות, ובתרגום לדורנו – לא התרפסו לאמריקה ולציווייה המתירנים, וכך זכו להיגאל.
 
וכמו שרבי נתן מברסלב זצ"ל הסביר: אי אפשר להיגאל לפני שמקלפים את זוהמת מצרים, משום שזוהי בחינת עצת הרשעים. ומוסיף, "שעיקר תכלית גדלות המוחין הוא האמת!". כלומר, יהודי צריך לדעת מי הוא באמת. להכיר בערך עצמו ולשמור על חירות, דעתו ושכלו שיהיו נקיים מכל מעורבות קלוקלת.
 
ונסיים בברכת פסח כשר ושמח ושנזכה השנה לחירות אמיתית – בגוף ובנפש – במהרה בימינו אמן!
 
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"