תגיד, אתה מאושר?

באותו רגע מר-מתוק הבנתי
שאלוקים שלח לי את המלאך נטול
השיניים הזה כדי לעורר אותי
לחשוב על שאלת השאלות: תגיד,
אתה מאושר?
 
 
לא מזמן שלשלתי מטבע לכוס פלסטיק מושטת של קבצן ברחוב. עשיתי את זה כמו ברוב הפעמים, במין אוטומטיות חסרת רגש וללא כוונה ומחשבה מיוחדים. אותו קבצן הישיר אלי מבט ואמר: "אפשר עם חיוך בבקשה?". בהתחלה תהיתי על ה'חצוף' שגם קיבל ממני צדקה וגם מעז להעביר ביקורת, אבל לפני שהספקתי להבין מה קורה הוא שאל אותי בפה חסר שיניים וחיוך רחב: "סליחה שאני שואל אותך את זה ככה, אבל תגיד, אתה מאושר?" באותו הרגע הרגשתי מין מכת חשמל לאורך שמכה בי בכל הגוף. 'האם אני מאושר?' שאלתי את עצמי. יש לי אישה נפלאה, ילדים מקסימים, בריאות תקינה, עבודה טובה, אוטו חדש, דירה 'בצד הנכון של העיר', אבל מאושר? ממש מאושר? מה בעצם זה אומר? 'ברוך השם', אמרתי לעצמי, 'רוב הזמן אני מרגיש מין 'בסדר' שכזה, החיים עוברים בסבבה, אבל מאושר? עם כל הלב והנשמה? האמת, לא כל כך, או יותר נכון – לא מספיק'. הבנתי באותו רגע מר-מתוק שהקב"ה שלח אלי את המלאך נטול השיניים הזה, כדי לעורר אותי לחשוב על המצב הנפשי שהוא מייחל בעבורנו כל הזמן, ועצם המחשבה הזו כבר מילאה אותי באושר ושמחה עצומים.
 
"עבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה", אומר לנו דוד המלך בספר תהילים, "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" כתוב בספר דברים, ו"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", מדגיש רבי נחמן מברסלב. עולם הספרים היהודי מלא בהתייחסויות והמלצות של אבותינו ורבותינו לאורך כל הדורות להיות בשמחה, תוך הדגשת מעלתה וחשיבותה בחיינו. אכן, אין דבר שאנחנו רוצים יותר בעולם הזה מאשר לשמוח! כל אדם שאוחז מעט בשפיותו, חושב ומרגיש זאת בכל רמ"ח איבריו. אם יש משהו שכל בני האדם שותפים לו בלי יוצא מהכלל – הוא הרצון בקצת נחת ובשאיפה לאושר ושלווה. ובכל זאת, למה זה כל כך קשה לנו? למה רובנו נמצאים בסוג של כבדות ולאות, שגם אם לא ניתן לקטלג אותם באופן רשמי כ"עצבות" ו"דיכאון" אין שום קשר בינם לבין הלך הרוח הפנימי של קלילות, עליזות וחיוניות שאנחנו כה מחפשים ומייחלים לעצמנו?
 
שמחה ואושר זה המצב הרגיל בו אנו אמורים להיות, כאשר לפעמים יש להגביר את הווליום (בחודש אדר) ולפעמים יש להפחיתו (בחודש אב). חודש אדר, חודש השמחה המרובה אמנם עזב אותנו, אבל דווקא משום כך נראה היה לי שזה חשוב ונכון לדון בנושא זה, ולו רק כדי להבין כיצד התורה מנחה אותנו למשוך את אותה שמחה אל שאר חודשי השנה, ובעיקר לחודש ניסן ולחג הפסח הבא עלינו לטובה.
 
האם אני מאמין שאפשר באמת לשמוח ולשמור על אותה שמחה לאורך זמן? האם החלום הזה אפשרי? לעניות דעתי – כן!!! בתורה הקב"ה לא דורש מאיתנו שום דבר שאין ביכולתנו לקיימו, לכן ההדגשה המיוחדת על מעלת השמחה במספר מקומות בתורה, יחד עם דבר חז"ל, מעידים שזהו אתגר שאנו בהחלט יכולים לו.
 
אבל איפה הבעיה? למה אנחנו כל כך רחוקים מהשאיפה הפשוטה והכה לגיטימית להיות מאושרים? היום נראה כי העולם מעט השתגע ומחפש את השמחה במקומות הלא נכונים, לכן הרבה אנשים מתבלבלים בין שמחה לבין "מצב רוח טוב", שבא אחרי בילוי לילי, ארוחה במסעדה טובה, או אפילו אחרי שקבוצת הכדורגל האהובה עלינו זכתה באליפות. שמחה מהסוג הזה היא זמנית וחלקית, בעוד ששמחה אמיתית, במובן הכי טהור של המילה, היא שמחה ש"אינה תלויה בדבר". היא לא תלויה בהצלחה חיצונית כזו או אחרת, גם לא בכבוד שאנחנו מקבלים, בחופשה השנתית, במשכורת שמנה או בזכייה בפיס. הצעד הראשון שיש לעשות בדרך לשמחה הנכספת הוא – להכיר בעובדה שעל המציאות החיצונית כמעט ואין לנו שליטה, בעוד שהמאבק היחיד הוא על מה שמתרוצץ לנו בתוך הראש והלב! מחר בבוקר, חס וחלילה, יכולה להיות מלחמה/תאונה/רעידת אדמה/מיתון וכו'. אין לנו שום שליטה על הדברים האלה, לכן כל כך מיותר לבזבז אנרגיות וזמן יקרים בפחדים ודמיונות. המילה "בשמחה" באה מהאותיות "במחשבה". כלומר, שאיכות החיים הפנימית שלנו לא תלויה בשום משתנה חיצוני – טוב או רע. האושר שלנו תלוי במחשבות שלנו על עצמנו ועל העולם.
 
שמחה אמיתית קיימת אפילו כשנלקח מאיתנו מה או מי שאנחנו אוהבים. הגעה אל שמחה כזו מחייבת להרכין ראש בפני האמת האלוקית ולהבין שהכל ממנו, ולכן הכל לטובה. כל זמן שנדמה לאדם שגורלו נתון בידו חסרה לו שמחת חיים, מכיוון שהוא כל הזמן חרד מפני הבאות. לעומתו, אין גבול לשמחה של אדם המאמין שאלוקים הוא האדון על הבריאה, והוא המנווט את דרכו של כל אחד מברואיו בהשגחה פרטית ומדויקת. השם של חודש אדר מרמז על נקודה זו בדיוק – א-דר, כלומר בחודש זה (אולי בצורה חזקה יותר משאר החודשים) ניתן להרגיש את אותה נוכחות אלוקית (הנמשלת באות א') בקרבנו. ההכרה שהכל מאת הקב"ה שאוהב אותנו, ולכן כל שקורה לנו הוא לטובתנו (גם אם בעינינו זה נראה אחרת) – משחררת ומשמחת ביותר!
 
בן זומא בפרקי אבות שואל: "איזהו העשיר?" התשובה שרובנו היינו נותנים, מתוקף היותנו שבויים בעל כורחנו בתוך הלך הרוח של "החלום האמריקאי", היא שעשיר הוא מי שיש לו כמה בתים יפים, עובד כמנכ"ל מצליח בחברה גדולה, אוכל במסעדות ה"נחשבות", מבלה במועדונים ה"נכונים", לובש את המותגים העדכניים ומבלה פעמיים בשנה בחופשות פאר בחו"ל. למרבה הפלא, התשובה של בן זומא שונה – "איזהו העשיר? השמח בחלקו!". כדי להרגיש עשירים עלינו להיות שבעי רצון ממה שיש לנו כעת, או ממה שביכולתנו להשיג, תוך מאמצים סבירים ומתאימים לנו. התפישה שלנו לעושר ולהצלחה היא השוואתית. אדם עם כמה מיליונים ייחשב וירגיש עשיר אם מסביבו יהיו אנשים שאין להם סכום גדול כמו שיש לו. לעומת זאת, אותו אדם לא ייחשב וירגיש עשיר בחברה של מיליארדרים. מתי אדם עשיר בגלל שהוא עצמו באמת עשיר, ולא בגלל שהאחרים עניים? כשהוא שמח במה שיש לו, גם אם זה מעט. חשוב כמובן לזכור שהעושר והאושר לא מתייחסים רק לכמות הכסף, אלא לכל צורך חומרי ונפשי אחר שיש לנו.
 
חברים, החיים הם כאן ועכשיו ולא בדמיונות בהקיץ על האושר הנכסף שמחכה לנו בעתיד, או שהיה לנו בעבר.כמעט כולנו לא חיים ברמת תודעה שכזו. כך, בתקופת התיכון רבים חושבים על כמה קשה וכמה טוב יהיה לסיים עם הבגרויות והלימודים (רק בהמשך רוב האנשים מביטים לאחור בערגה ונוסטלגיה ונזכרים "בתקופה היפה בחייהם"). בצבא אנחנו מקטרים על התנאים ומחכים בקוצר רוח לאזרחות. באוניברסיטה קשה ולוחץ ומייחלים לתקופת העבודה והעצמאות שאחרי. וכשסוף סוף מוצאים עבודה טובה וראויה מקטרים על התנאים, על הבוס, על השעות, בקיצור על מה לא? נראה כי היכולת הפשוטה לעצור ולהודות על מה שיש לנו כאן ועכשיו הולכת ופוחתת. מדובר בכישורי חיים בריאים ונורמאליים שכה חסרים לנו היום. לכל אחד מאיתנו יש אשליה מתוקה שאומרת: "אילו רק היה לי… בן זוג מתאים/ ילדים/תפקיד בכיר/דירה בלי משכנתא/רזה יותר – אז הייתי באמת שמח ומאושר". מדובר בדמיון מתעתע של "הגשמה" ו"שלמות" שנגרר לתוך חיינו ומעורר בנו תסכול, תחושת חוסר מתמדת ורצון לברוח שוב אל עולם הדמיון, כי שם תמיד חם ונעים. רצונו של הקב"ה שנחיה בעולם הזה ולא בעולם הדמיונות. מצפים מאיתנו שנהיה מאושרים כבר עכשיו, שנהנה מכל דבר שיש לנו. אם איננו שמחים בחלקנו בחיים בהווה (ויהיה ההווה אשר יהיה) אז זה לא באמת ישנה כמה כסף יהיה לנו בבנק, מי יהיה בן/בת זוגנו, במה נעסוק ובאיזה רכב ניסע, מכיוון שתמיד נחיה את החסר. חוסר שביעות רצון לא תלוי במשתנים חיצוניים! כמובן שלגיטימי לשאוף ליותר, אבל אסור שהאושר יהיה תלוי באותו "יותר".
 
בואו נשמח בחלקנו. כי גם חלקנו הוא לא דבר מובן מאליו! רבי נחמן מברסלב כתב, שהצרות והייסורים באים לעורר אותנו לשמוח ולהעריך את מה שיש לנו בחיים, כאשר החכמה הגדולה היא להעריך ולהודות על הקיים מבעוד מועד, וכך לא להצטרך לטלטלות ולמכות.
 
מעב לחוסר באמונה ולראיה של חצי הכוס הריקה, השורש לעצבות, לפי דברי חז"ל, מתחיל באגו ובגאווה שלנו. כשאדם מלא בעצמו וחושב שהדברים צריכים להתנהל בדיוק לפי רצונותיו ומחשבותיו, נכונה לו לרוב אכזבה. אנשים הלוקים במידת הגאווה מועדים הרבה יותר להרגיש תסכול וכעס משום שבעולם (מה לעשות…) יש עוד אנשים ולא תמיד הסובבים אותנו "מתיישרים לפי החליל שלנו". אותו תסכול מוביל, בסופו של דבר, לעצבות ולייאוש. הפתרון לעצבות, אם כך, הוא לעקור את האגו ולהבין שאנחנו לא מרכז העולם.
 
דוד המלך כתב בתהילים: "לישרי לב שמחה". כשאנחנו עוטים על עצמנו מסכות ומנסים לעשות 'פוזות', כדי להרוויח כבוד או כל טובת הנאה שקרית אחרת, הלב שלנו כבר לא ישר, והפתלתלות הזו אוטמת אותו מלחוות שוב את כוחות החיי הפשוטים והבריאים.
 
גזלנית ושודדת נוספת של השמחה בחיינו היא תרבות השפע בדורנו. אולי זו רק התרפקות נוסטלגית ודמיונות, אבל נראה כי דווקא בעבר, כאשר היה פחות חומר ופחות תחכום, כאשר היו גם "סתם" עובדים ולא כולם היו "מנהלים גדולים עם תואר", כשיכולת ללכת ברחוב ולא להיות זמין בכל רגע ורגע בנייד, דווקא באותה הפשטות היה משהו נקי ורגוע יותר. מעבר לכך, נראה כי בדורות הקודמים האנשים היו קרובים יותר אחד לשני, חרף העובדה שאמצעי התקשורת היו מפותחים הרבה פחות. האדם הוא יצור חברתי ("לא טוב היות האדם לבדו"). וככזה, אנחנו זקוקים לחברה ולחברים. נוצרנו בצורה כזו שאנחנו לא יכולים להגיע לשמחה לבד מבלי שתהיה לנו אינטראקציה עם אנשים נוספים. מי שאומר "אני לא זקוק לאף אחד, אני יכול לבד" משקר לעצמו. כל אחד זקוק מבחינה נפשית לחבר אחד, לפחות, עמו יוכל לחלוק את שחבוי במסתרי ליבו, וזו גם אחת הסיבות העיקריות מדוע אנחנו נמשכים לבני המין השני וכה משוועים להקים בית ומשפחה.
 
בתקופת ילדותי כל הדלתות של השכנים בבניין היו תמיד פתוחות ויכולנו להיכנס ולהתארח ללא הודעה מוקדמת ותמיד להתקבל בארשת פנים שמחות ובחיוך. נראה כי משהו מזה הלך לאיבוד בשנים האחרונות. אם בעבר בין הבתים הפרטיים חצצה לכל היותר גדר צנועה, היום כל וילה מקיפה עצמה בחומות, מצלמות וכלב שחושף שיניים – העיקר להסתגר ולהתרחק ממפגש וקרבה, חס ושלום. לא אחת אני עולה במעלית עם שכן ומוצא עצמי מתעניין באדיקות במספרי הקומות המתחלפים על הצג – העיקר שלא יהיה קשר עין וניאלץ לשוחח. מעבר לכך, בעבר לפני דור הסלולארי יכולנו "לנחות" על חבר/בן משפחה ולהעביר עמו ערב בנעימים. היום, כדי לתאם פגישה עם חבר צריך לפתוח יומנים (באייפון כמובן) ולנסות לאתר זמן פנוי בין שלל המשימות. אנחנו צריכים חברים אמיתיים ולא דמויות וירטואליות בפייסבוק המוגדרים כ"חברים" ושאולי לא פגשנו וגם מעולם לא נפגוש. כדי לשמוח, אנחנו זקוקים לאהבה אמיתית ולא ל-likeמזויף, קר ומלאכותי.הריחוק וההסתגרות הללו הם היפך הגישה היהודית והדרך ליצור קרבה אנושית שכה חיונית לשמחתנו.
 
בהמשך לרעיון זה, סוד הסודות בדרך להשיג את האושר הנכסף הואלעשות טוב לזולת. כי אין דבר משמח יותר מלראות אדם אחר שמחייך/נרגע/מחכים בזכותנו. כל יהודי הוא צינור של השפע של הקב"ה. דרכנו עובר הטוב הלאה לעולם, ולכן אם אנחנו לא מעבירים לאחרים את הדברים הטובים שאנחנו חווים, מרגישים ולומדים, אנו עושים סתימה בצינור ויכולים לגרום לפיצוץ ממנו אנחנו נהיה הראשונים לסבול. לתת, לחייך, לפרגן ולוותר – בהתחלה זה נראה קשה והפוך מכל מה שהתרבות הנוכחית מחנכת אותנו לעשות, אבל אין אושר ושמחה גדולים מאלה. לכן, העצה הטובה ביותר לאדם בדיכאון היא להפסיק להתעסק בצרותיו, ובאופן מלאכותי לדאוג לצרכים של אדם אחר. הפלא ופלא, מובטח לו שהוא עצמו ירגיש טוב יותר.
 
הנביא ישעיהו כתב ביחס לגאולה "כי בשמחה תצאו" ונשאלת השאלה – מה החידוש פה? הרי ברור שכשנצא לחרות ונשתחרר מכל צרותינו נהיה שמחים! התשובה היא, שלא רק שנהיה שמחים בגאולה, אלא שהדרך להגיע לגאולה היא על ידי שמחה. "כי בשמחה תצאו". שנזכה להבין ולזכות בשמחה אמיתית ולקבל את חודש ניסן, חודש החרות, ואת החג הפסח הבא עלינו לטובה בלב שמח וחופשי.