חולצות קטנות ומוכתמות

רגע לפני שזה קורה, קחו נשימה
עמוקה ושחררו את כל הכעס והזעם,
את הצורך להראות לכולם מי כאן
הבוס. ואל תשכחו מי באמת מושך
בחוטים.
 
 
זהו. אני כבר לא יכולה יותר. ממש לא יכולה יותר. הגעתי לנקודה שאני כבר לא מסוגלת לסבול את עצמי. אני שונאת את מה שנהיה ממני. היצר הרע הכניס אותי למעגל אכזרי שמאוד קשה לי לצאת ממנו. ולמה אני כל כך עצבנית ומאוכזבת מעצמי? אם אתם הורים, אתם בודאי מתחילים להבין על מה אני מדברת – הדרך בה אני מתייחסת לילדים שלי.
 
אף אחד לא יכול להכין אותך לאתגרים איתם תתמודד מהרגע שתהפוך להורה. אף אחד לא יכול להסביר לך שלעולם לא תפסיק לדאוג להם במשך כל ימי חייך. אף אחד לא יכול לגרום לך להבין את הכאב התמידי שאתה מרגיש  כשהם חווים את הכאב שלהם. כל דבר טוב ו"רע" שהילד שלך יחווה, תחווה את זה איתו ביחד. וגם אם זה הכאב שלך, רגשי או פיזי, הוא ישפיע עליהם. אם אתה חולה, מיד תתפוס אותך הדאגה שאף אחד מהם לא ידבק. אם אתה עצוב או במצב רוח רע, לרוב הם יהיו הקורבן העיקרי לכל ההשתלחויות שלך. כי ברגע שיש לך ילדים, העולם של "אני" נסגר באופן רשמי.
 
ועולם אחר נפתח.
 
לצערנו, רוב העולם החדש – של ההורות – מכיל את מה שהפנמנו כתוצאה מהחינוך שקיבלנו. רובנו לא מבינים אילו תכונות והרגלים לא טובים 'ירשנו' מההורים שלנו, עד שהפכנו להורים בעצמנו. אנחנו יכולים להוליך את עצמנו שולל במחשבה שלעולם לא נהיה כמו ההורים שלנו – זה לעולם, אבל לעולם, לא יקרה, שלעולם לא נתנהג כך לילדים שלנו. לעולם לא נצעק עליהם או נכאיב להם חלילה. אלא שאז המציאות מכה בנו כמו רעם ביום בהיר – הפכתי לאויב הכי גרוע של עצמי. ואני שונאת את עצמי בגלל זה. אני רוצה לשנוא את ההורים שלי בגלל זה. אחרי שאנו מבינים שהפכנו, ועוד איך שהפכנו, ונהיינו כמו ההורים שלנו, השלב הבא הוא כעס וטינה. כי למה הם לא ידעו קצת יותר? על מה הם חשבו? למה הם לא יכלו לאהוב אותי כמו שהייתי צריכה שהם יאהבו אותי? למה הם אף פעם לא מודים בטעות שלהם? זו האשמה שלהם שאני כזאת. עכשיו אני צריכה לסבול ולנסות לשנות את חיי, את הדרך בה אחנך את ילדיי כדי שהם לא יהיו כמוני.
 
החיים באמת לא הוגנים. אבל אם אוסיף אמונה למצב הזה, התמונה תיראה אחרת, ואני מקווה שגם אתם תעשו כך. כן, ההורים שלי לא היו מושלמים. מי כן? אבל אני מבינה שהשם בחר בי לשבור את השרשרת הזו ולתקן. הוא נתן לי את הכוח והשכל לבחון, ולבסוף, לשנות את הדרך ההרסנית בה הלכתי. זכרו, השם לא נותן לנו אתגרים שאיננו יכולים להתמודד איתם, ולא משנה עד כמה בלתי אפשריים הם נראים. בכל אופן, יש דבר אחד חשוב שעלינו לדעת – לא נוכל להצליח בלעדי עזרתו של אלוקים. לא נצליח להתגבר על היצר הרע שלנו בלי להתחנן לבורא עולם שיעזור לנו לעשות את זה.
 
כשאני מסתכלת על ההתנהגות של הילדים שלי, בעין אובייקטיבית, אני מגלה שהם מתנהגים כמו ילדים רגילים. ילדים עושים דברים שמשגעים ומעצבנים אותך, כמו לגעת בשמן של מכוניות שטפטף סמוך למדרכה ולנקות את הידיים בחולצה הלבנה, ולהעביר 'סיבוב' גם על הפנים. או כשהם מחליטים לברר כמה משחה יש בשפופרת משחת השיניים, כשהם מורחים אותה על השיש באמבטיה. או כשהם רוצים לבדוק כמה פעמים אנחנו יכולים לומר להם 'לא' על משהו שהם מבקשים. אחרי שאני מפרידה כוחות כשהם רבים, הם מתחילים לריב שוב. אחרי שאני מנקה שוקו שנשפך, יהיה עוד נוזל שיחכה על הרצפה כדי שאנקה אותו. כל מה שאנסה לעשות לא ישנה את הטבע שלהם – הם ילדים, והם יישארו כך עד שהם יתבגרו. כן, יום אחד זה יקרה.
 
החלק המתוכנת שבי כל הזמן מעודד אותי ללמד את הילדים לכבד את הסמכות שלי. שאני חייבת להעניש אותם כדי שהם יבינו את המסר. שאני חייבת להרים את הקול ולדבר בנחישות כדי שהם יתנהגו קצת יותר יפה. אם אתם הורים כנים, שאלו את עצמכם – האם זה באמת עובד? לא!!! אין שום קסם, טריק או תחבולה שיהפכו את הילדים שלנו למלאכים שאומרים 'תודה, סליחה ובבקשה' ואוכלים בנימוס ליד השולחן.
 
כשאני חושבת על זה, אני מבינה משהו – אני באמת צבועה, כן כמו הרבה הורים. אנחנו מצפים מהילדים שלנו להיות מושלמים, אבל האם אנחנו מושלמים? האם אנחנו מתנהגים כל הזמן כראוי? האם אנחנו תמיד אומרים 'בבקשה ותודה'? האם אנו שולטים ברגשות שלנו בזמן תגובה? אני מכירה זוג שהתגרשו לא מזמן, שהתארחו אצלנו לא פעם לארוחת ערב. האבא כל הזמן דחק בבת שלו להתנהג בנימוס וכיאה, ובסוף גילינו שהוא בגד באשתו! האין זו שיא והתגלמות הצביעות?
 
לכל אחד מאיתנו יש את הפגם הזה ברמה זו או אחרת.
 
אבל השורה התחתונה היא, שזה לא הוגן בכלל לצפות מהילדים שלנו להתנהג כמו שאנחנו רוצים. הם יתנהגו בדיוק כמו שהשם רוצה ומסיבה טובה – לעורר ולדרבן אותנו לעשות חשבון נפש ותשובה. כן, הילדים הם המראה שלנו. כל מה שמטריד אותנו ומציק לנו במה שאנו רואים אצלם – נועד לשקף את ההתנהגות שלנו, את מה שאנחנו צריכים לתקן אצלנו. אנחנו חייבים לבדוק את עצמנו בכל פעם שהם מתנהגים 'לא לרוחנו'. כי העובדה היא, שלא משנה כמה ננסה לשנות אותם אנחנו פשוט לא נצליח!
 
והעצה של הרב שלום ארוש? לחייך ולהמשיך הלאה. שימו חיוך (מזויף) על הפנים ואמרו תודה רבה לבורא עולם על המבחן שקיבלתם. תתפללו שהילדים שלכם יגדלו ויהיו אנשים אוהבים ומאוזנים. כל ניסיון של כפיית משמעת פשוט ירחיק אותם ממך, מה שיצור תרעומת וטינה בטווח הרחוק, ואני יודעת שזה הדבר האחרון שתרצו להתמודד איתו. אבל זה משהו שאנחנו חייבים לדעת – הקרב שלנו עם עצמנו, לא עם הילדים שלנו.
 
למחרת, חשבתי על טריק נחמד. כשאתם מגיעים למצב בו אתם עוד רגע, ממש עוד רגע, צועקים על הילדים, שימו את בורא עולם בתחילת כל משפט, זה יעצור את הצעקות המיותרות. "השם, כמה פעמים אמרתי לך לאסוף את הצעצועים?", "השם, תפסיק להרביץ לאחיך!", "השם, למה אתה פשוט לא יכול להקשיב לי?!"…
 
נשמע מגוחך, נכון? אבל זו בדיוק הנקודה. אי אפשר לצעוק על בורא עולם. לכן, כשהילדים שלכם מנסים אתכם, זכרו – השם הוא זה שמושך בחוטים. אז קחו נשימה עמוקה ושחררו את כל הכעס והזעם, את הצורך להראות לכולם מי כאן הבוס. אני מבטיחה לכם שאם תנסו להילחם הכי טוב שאתם יכולים בקרב נגד עצמכם, תנצחו! זה רק עניין של זמן. וסבלנות. המון המון סבלנות.
 
נ.ב. עוד עצות מתוקות ונפלאות תוכלו למצוא בספרו המדהים של הרב שלום ארוש – חינוך  באהבה.