להתחבר אליהם

שלום לך דוד,

שמי רפי ואני מגדיר את עצמי כיהודי מסורתי פלוס. אני מרגיש חיבור עמוק לדת אך זה לא בא ממש לידי ביטוי מוחצן. בכל אופן אבקש להעלות נושא אולי די נדוש בימים שכאלו, אך לאדם במקומי הוא חשוב מאוד. אינני סבור שזו השעה לעורר עימותים וויכוחים, לכן אדלג על שלב הטענות המוכרות משום שאני עצמי אינני סבור שהן נכונות וראויות. אני מדבר על יום הזיכרון לחללי צה"ל. אני מוכרח לומר לך, אינני מהאנשים שרצים בצפירה לראות מה עושים החרדים במאה שערים במקום לעמוד דום. אינני גם מהאנשים הסבורים שיש לדתיים או לחרדים משהו נגדנו, החילונים. אני מבין שליהדות המסורתית יש גישה ברורה לנושא זה, ולי באופן אישי מאוד חשוב להבין האם יש התייחסות יהודית למות גבורה של חיילים? האם חייל שלא ניהל אורח חיים דתי נכלל ביחס הזה או לא? ובכלל, איך היהדות, כפי שהציבור הדתי מייצג אותה, מכבדת את זכרם של הנופלים אם בכלל?
 
* * *
 
רפי, שלום לך ותודה על שחסכת משנינו את הריטואל הקבוע והמוכר עד זרא של דיוני סרק על מדוע חרדים עומדים, הולכים או יושבים בצפירה. ובכן, שנינו מבינים שאין כאן רצון לעשות 'דווקא' או לנקר עיניים. אתה מבקש בעצם הסבר ענייני ומקיף יותר להשקפה היהודית על כל הנושא הזה, ואת זה אעשה בסייעתא דשמיא בשמחה. רק הערה קטנה נוספת, כדי ליישר הדורים לחלוטין –
 
היחס החרדי ליום הזיכרון, באיזה אופן שנסביר אותו, לא נובע מתוך זלזול בכבודם של חללי מערכות ישראל, ולו בשל העובדה שגם בצפירה של יום השואה הם אינם עושים 'תשובה' ונעמדים דום ישר יותר מביום הזיכרון. אף חרדי אינו נחשד בזלזול בקדושי השואה, העם היהודי איבד בשואה האיומה מיליונים מבניו והם לא היו בהכרח חיילי צה"ל או חילונים. קהילות שלמות נמחקו, חסידויות, רבנים ומנהיגים שהציבור החרדי מְדַמם ואבל את הסתלקותם עד היום. ואת הטיעון הזה אני מצטט מתוך דבריו של אמנון לוי בראיון עם ירון דקל.
 
היחס החרדי ליום הזיכרון הוא חלק אחד מתוך פסיפס ענק המרכיב תפישת עולם שלמה, יסודית ומקיפה מאוד, על כל מעגל החיים, המוות והמציאות. היהדות החרדית מהדהדת בתקשורת אולי בעיקר בעיתויים כמו יום הזיכרון, יום העצמאות ויום השואה. אבל היא קיימת חיה ונושמת גם בכל יום ויש לה הרבה מה לומר חוץ מההסתייגות מטקסים לאומיים כאלו ואחרים. אז בוא ננסה יחד להבין.
 
אתה מציג את יום הזיכרון, אך מעבר לכך יש מאחורי הקלעים מספר נושאים בוערים. ראשית, ההתייחסות לגבורה ולמות גיבורים. שנית, הבעת הערכה וכבוד למתים. שלישית, ואולי בעצם עדיין לא שאלת את עצמך את השאלה הזו, אבל זה הזמן לברר בעצם מהו זיכרון ולמי הוא נועד להועיל – למתים או לחיים?
 
מהי גבורה יהודית
 
נתחיל במושג 'מות גיבורים'. ביום הזיכרון מעלים אזרחי המדינה את גבורתם של אלו שכבר אינם עימנו, אך חלק גדול להם בחיי ההווה שלנו. אנשים שמסרו נפש למען עמם ושלום ארצם. הטקסים, הצפירות, הדגלים שבחצי התורן, אמורים לגרום לנו להכיר ולהוקיר את גבורת הנופלים. אבל חשוב אולי עוד יותר שנבין בכלל מהי גבורה, ואת מה בעצם אנו מייקרים. ובכן, גבורת לוחמים איננה נכס בלעדי של מדינת ישראל. גבורת לוחמים בשדות הקרב זוכה להוקרה והכרה בכל עם ומדינה מתוקנת, במיוחד בקרב עמים שנאלצו להילחם עבור מולדתם. אבל ליהדות כן יש נכס בלעדי בתחום הזה של גבורה יהודית.
 
היהדות מכירה בגבורה לאו דווקא כשהיא מופיעה בשדה קרב על נגמ"ש ועם רובה ביד. הגבורה היהודית מלווה את עם ישראל לכל אורך שנות הישרדותו במרחבי הגלות, בצל הרדיפות, הצרות, ובסביבה אנושית שורצת אנטישמיות ואכזריות איומה. גיבורי היהודים הם כל אותם אנשים שתרמו להמשכיותה של שרשרת הנצח היהודית. ובכל תקופה היו לנו אנשים כאלה. בכל גולה ובכל קהילה. מלחמת ההישרדות של עם ישראל לא החלה על חופי הים התיכון, היא החלה נכון יותר ברגע שיצאנו מכאן לפני קרוב לאלפיים שנה אל הגלות הארוכה, והיא המשיכה לאורך כל שנות הגלות ועל ידי גיבורים רבים. אני סבור שבימים הללו כשמעלים על נס את גבורת הלוחמים של שישים השנים האחרונות, היה מן הראוי להתייחס מעט יותר לגיבורי היהדות של כל התקופות. ואם מדברים על התעלמות מסוימת מצד ציבור מסוים לטקסי זיכרון, אז כדאי לבדוק היכן נשכחו להם רבבות גיבורי ההיסטוריה היהודית העתיקה והנצחית. ואינני אומר זאת סתם לשם הקנטור, טמון כאן גרעין מרכזי מאוד בחילוקי הדעות הרבים המאפיינים את אוכלוסיית ארצנו. ליהדות יש שורשים עמוקים מאוד יותר מכל אומה אחרת. והאופן בו מעלים כיום על נס את זכרם של החיילים הגיבורים, נותן תחושה כאילו אין לנו דרכים יהודיות משלנו, עתיקות וותיקות, ויותר מכך נוגעות לנשמה, עד שיש צורך 'להעתיק' טקסים מבחוץ. אך עוד לא הגענו לנושא הזה.
 
עוד מאמרים בגובה העיניים
כולנו על מדים
איפה השוויון?
למה אתם מפחדים מנשים?
יהדות על רגל אחת
 
כעת, חשוב שנבין, גבורה יהודית יכולה לבוא לביטויה באופנים שונים. יש גיבורים העומדים על החומות ומצילים את גוף העם, אשרי להם. ולא פחות מכך ישנם גיבורי רוח ששימרו בעוז רוחם את נשמת העם, כי כפי שאי אפשר לו לגוף בלי נשמה כך אי אפשר לו לעם ללא נשמה. גיבורים שכאלה ממלאים את ההיסטוריה שלנו לאלפיהם ורבבותיהם, משום שכל יהודי שמסר נפש בתחומו האישי על המשך קיומה היהודי של משפחתו, יצר חוליה נוספת בשרשרת הדורות של עם ישראל. ואם אנו מכבדים את זכרם של החיילים שהגנו בנוכחותם והשתדלותם על מספר יהודים, אין שום סיבה שנתעלם מכל אותם יהודים טובים שהגנו ואף יצרו במו ידם את המשכיות חייה של משפחה יהודית. קל וחומר כשמדובר על אנשי רוח שמסרו נפש בפועל עבור המשך קיומו של העם. לכן התורה הקדושה מכנה כל יהודי שנהרג בשל היותו יהודי בשם 'קדוש'. מות גיבורים הוא מוות על קידוש השם, משום שהיהדות רואה בכל יהודי חייל בתוך צבא העם, חייל על משמרתו הפרטית החובר לצבא ענק הממשיך את קיומו של העם.
 
אין ביחס המיוחד הזה משום זלזול בכבודם של חיילים, או מוסרי נפש אחרים בשדה קרב. אך יש כאן הבנה חשובה, שגם גבורתם של חיילינו איננה רק גבורת שרירים ונשק, משום שגבורה שכזו איננה דווקא יהודית. ואני סבור שגם אתה מסכים שכשמעלים על נס זכרו של נפטר, חשוב שנזכור אותו באופן שישמר את נצחיותה של תרומתו ואת נצחיות זכרו. וכאן אנו נוגעים בנקודה נוספת – מהו זיכרון?
 
מה הלאה?
לאן דרכינו פונות?
אנשי הדממה והמלחמה ההיא
 
איך לזכור נכון
 
ביום הזיכרון אנשים עולים להר הרצל, לבית הקברות הצבאי, מנקים את המצבה, מניחים זר, מתחבקים יחד עם בני המשפחה ומעלים זיכרונות. אולי גם מקריאים טקסט כלשהו. ברחבי הארץ נערכים טקסי זיכרון והציבור מתייחד עם זכרם של הנופלים. עד כאן טוב וגם יפה.
 
כעת הבה נשאל את עצמנו, מה עשינו ביום הזה ועבור מי עשינו? האם פעלנו למען טובתם של יקירינו? כלומר, רכשנו את הזר כדי לשמחם, הקראנו את השיר כדי לרומם את רוחם או מה? אם עשינו זאת עבורם, האם שאלנו אותם האם הם – במקום ובמצב בו הם שרויים כרגע – זקוקים לכך? והאם יש משהו אחר שנוכל לעשות טוב יותר עבורם? אין לי ספק, הדברים הנפלאים הללו שעם ישראל עושה כמו כל שנה, נובעים מתוך רצון טוב ומקסים, באמת. אבל מותר לנו להבין את עצמנו, לא? אז בבקשה, סביר מאוד להניח שאת כל הטקסים הללו אנו עושים עבור עצמנו. ואין בכך כל רע. אדרבה, החיים מבקשים להשביח את החינוך הפנימי שלהם על ידי העלאת זכרם של הנופלים, הכבוד שאנו רוחשים למי שפעל באופן נכון ונעלה עושה אותנו טובים יותר, וזה בסדר לגמרי. אבל האם המתים עצמם אינם חלק בעניין? ליהדות יש מה לומר בנושא.
 
היהדות לא רואה בקבר רק תלולית עפר ומצבת שיש. ובמת, לא רק זיכרון שמתעורר ביום השנה. היהדות רואה את המתים יחד עם החיים, משום שנשמה לעולם איננה מתה, והחיים הם לא הגוף אלא הנשמה המופיעה בתוך גוף, לכן גם אחרי המוות יש חיים, חיי נשמה. והחיים הללו ממשיכים ויש להם קשר ממשי עם החיים, אבל זה לא ממש הנושא שלנו. מה שכן חשוב לנו לדעת הוא, שיש לנו מה לעשות עבור הנפטרים. הנשמות זקוקות לנו, אנחנו יכולים לגרום להם לנחת ולעונג רוחני שאין לנו כל דרך להבין אותו ברמת התודעה האנושית שלנו, וכל זאת על ידי פעולות פשוטות לחלוטין. המנהגים היהודיים הקשורים בפטירה ובימי זיכרון, סובבים כולם סביב תועלת הנפטר, והרעיון הוא שהקרובים – האישה, הבנים הצאצאים, מכיוון שהם המשכיותו של הנפטר, יכולים להשפיע ולהועיל לו במקומו הנפלא והאמיתי בו הוא מצוי כעת. וזו הסיבה שנוהגים לומר קדיש לעילוי נשמה, ללמוד משניות, ולעשות מעשים טובים. עד כאן תועלת הנפטר.
 
אך יש גם את החלק של תועלת החיים. היהדות רואה בהעלאת זיכרונם של המתים תועלת לחיים ויש על כך דיונים רחבים בתלמוד. בנוגע לענייננו, כשמדברים על אנשים שנפלו עבור עמם, מסתבר שהמעשה הכי חשוב וקרוב לזכרם הוא זה שיגרום לנו להתחבר אליהם. אתה מבין רפי, אם אנו משקיעים בטקסי זיכרון שאינם נוגעים לעולמם של הנפטרים, איננו מתקרבים אליהם, אולי רק מתרחקים.
 
מהו הדבר הקרוב ביותר למי שנפל במערכות ישראל? שירה, דגל, תהלוכה או זר פרחים? אינני מזלזל חס ושלום, אני מנסה יחד איתך להבין.
 
אז הנה, היהדות מלמדת שאדם יוצא מן העולם אל המקום בו הוא 'הכניס את עצמו' בעולם הזה. ולכן, כשיהודי עושה מצוות ולומד תורה הוא מקבל את חלקו בעולם הבא במדור בו הוא השקיע בהיותו כאן. ישנו מדור מיוחד במינו המוקצה עבור אנשי מסירות נפש, כאלו שמסרו נפש עבור העם, עבור היהדות, ובעצם עבור השם יתברך. מי שיצא מן העולם הזה מתוך מסירות נפש שייך לעולם של מסירות נפש, רוחו הנצחית חיה שם, מתענגת שם, והיא תתענג יותר כאשר גם כאן בעולם הזה יזכרו אותה כך. משום שזיכרון זה חיבור, כשאנחנו זוכרים את מה שחשוב לנשמות הטובות של הקרובים לנו במקום בו הם חיים ונוכחים כעת, אנו משמשים עבורם צינור חיבור לעולם הזה, והדבר הזה נחשב לתועלת רוחנית גבוהה מאוד. משום שרק כאן, בעולם הזה, ניתן לעשות 'עוד משהו', להתקדם. דבר שהוא בלתי אפשרי לעשות שם. אנחנו – כך מגלים הספרים הקדושים, משמשים מעין 'רגליים' לנשמות הנפטרים, לאן 'שנחבר אותם'  לשם הם יתחברו. לכן, דווקא ביום הזיכרון, חשוב לחבר את זכרם של הנופלים למקום נכון ומשמעותי. למקום שיש בו תכלית וכיוון אמיתי. לא רק לשירים ודגלים.
 
חיבור שכזה נוצר בשעה שאנו עושים עם זיכרון המתים פעולות שייצרו המשכיות ונצחיות. לכן יהודים דתיים משתדלים ללמוד משניות. משנה אותיות נשמה. לימוד תורה מכניס בעולם את נשמת עם ישראל. התורה שלנו היא הנצחיות שלנו, וכשהיא נלמדת עבור הנפטרים הם נוכחים גם כאן ויש להם המשכיות. אך מעבר לכך, ניתן לעשות דברים נוספים לתועלת זיכרון הגיבורים. למשל, לעורר לא רק ברמה הטקסית את נצחיותו של עם ישראל, את מסירות הנפש שלנו. לקבל על עצמנו דברים חשובים וטובים שיועילו לכולנו להמשיך ולהיות מה שאנו אמורים להיות – עם יהודי המורכב מגוף פעיל ותקין, אך גם ובעיקר מנשמה חיה ופועמת. דברים שכאלו נהוגים בעם ישראל בכל הדורות. טקסי זיכרון לרבנים ומנהיגים יהודיים – הנחשבים בעינינו לגיבורי מסירות נפש לא פחות מחיילים בשדה קרב – מלווים בדרך כלל בהעלאת המודעות לחשיבותם של נושאים שונים בהם עסק במיוחד אותו רב או מנהיג.
 
כעת אנו מסוגלים להבין טוב יותר את הציבור החרדי. אנשים שכל חייהם סובבים סביב מסורת מסודרת, אנשים שכל חייהם מקופלים בתוך אמונה. אנשים המכירים את ייעודם בחיים לאור אמונת ישראל, רואים גם ובעיקר את מה שאחרי החיים, כלומר את המוות והמתים מנקודת מבט יהודית. לכן אין שום סיבה שנמצא אותם זוכרים את הנופלים בעמידת דום (הם יעשו זאת במקומות ציבוריים כדי לא לפגוע ברגשותיהם של אחרים) משום שהם אינם מוצאים בטקס שכזה כל תועלת או זיכרון לנשמה. אף אחד לא מבקש לחנך את הציבור איך לזכור, אבל תבין שבלתי אפשרי לדרוש מאנשים שכל חייהם וכל פעולה בחייהם עוברת דרך ההלכה והאמונה, לזכור את זכר הנופלים בדרכים הזרות להם לחלוטין.
 
וכעת אשאל במקומך: מדוע לא קובעים יום זיכרון נוסח יהודי?
 
השאלה הזו כבר נשאלה לפני המון שנים, אחרי מסעי הצלב האיומים בגרמניה וצרפת. אז נידונה האפשרות לקבוע יום אבל מיוחד לזכר ההרוגים הרבים, וגדולי עולם, הראשונים, פסקו שאין ראוי לנהוג כך, ותיכף אציין על קצה המזלג את העילה לכך. אך חשוב לי קודם לציין שחללי צה"ל הקדושים אינם 'בנים יחידים', כפי שכבר אמרתי, גם אם לא ממש מקובל לחשוב כך בארצנו, אבל חיילים יהודיים היו לנו גם בורמיזה ומגנצה אם שמעת על המקומות הללו – הערים היהודיות שנחרבו ותושביהם נרצחו כולם על קידוש השם במסעי הצלב. להם, כמו לעוד יהודים גיבורים רבים שעמדו על המשמר בגוף וברוח, לא נקבע יום זיכרון מיוחד. יום הזיכרון לכל אלו מרוכז בתשעה באב, היום בו אנו מבכים את חורבן בית המקדש (אגב, היכן נשכח המאורע הזה מהמפה האקטואלית?) ובכללו גם שאר החורבנות של כל הדורות. את הסיבה לכך משלב רבי קלונימוס בקינה שחבר לזכר מאורעות הימים הללו (הקינה נאמרת בתשעה באב): ''שִימוּ נָא עַל לְבַבְכֶם מִסְפֵּד מַר לְקָשְׁרָה, כִּי שְׁקוּלָה הַרִיגָתָם לְהִתְאַבֵּל וּלְהִתְעַפְּרָה, כִּשְׂרֵיפַת בֵּית אֶלוֹקֵינוּ הָאוּלָם וְהַבִּירָה, וְכִי אֵין לְהוֹסִיף מוֹעֵד שֶׁבֶר וְתַבְעֵרָה, וְאֵין לְהַקְדִים זוּלַת לְאַחְרָה, תַּחַת כֵּן הַיוֹם [תשעה באב] לִוְיָיִתי אָעִירָה''.
 
מן הראוי, מטעים רבי קלונימוס להוסיף יום אבל מיוחד על החורבן הנורא הזה, אך אין לנהוג כך משום שלא ראוי להוסיף יום אבל נוסף אחרי שיש לנו את תשעה באב. ולעקור את תשעה באב ולקבוע אותו מחדש בתאריך האקטואלי גם לא ראוי, משום הכלל של 'אין מקדימין פורענות'. לכן נהגו לרכז את האבל על כל החורבנות ביום תשעה באב. ברוח הדברים הללו כותב גם רש"י ''ויתנם לחוק – כשמזדמן להם שום צער ובכייה שהם מקוננים ובוכים על המאורע הם מזכירים זה הצער עמו, דוגמא בתשעה באב שמזכירים קינות על ההרוגים בגזירות שאירעו בימינו, כן יבכיון על מות יאשיהו''.וכך אכן הקפידו בעם ישראל בכל התקופות לא להוסיף עוד יום אבל נוסף. כן נקבעו קינות על נספי השואה ועל חורבנות נוספים בהיסטוריה, יום נוסף לא.
 
סתם כך במאמר המוסגר, תשעה באב הוא יום זיכרון קדום יותר ליום הזיכרון הנוכחי, מי שתוהה מה קורה ברחוב החרדי ביום הזיכרון, צריך לשאול את עצמו את אותה שאלה גם בנוגע לתשעה באב ברחוב החילוני! 
 
בנוגע לשאלתך על חיילים שלא ניהלו אורח חיים דתי. כפי שציינתי למעלה, גבורה יהודית נאמדת במסירות הנפש למען עם ישראל, המשכיותו ונצחיותו, ולכן היהדות לא מבדילה בין מוסרי הנפש. עצם מסירות הנפש למען הכלל היא מעשה שאין לשער את ערכו. ולכן כשמדברים על הנושא הזה אין מקום לנושא חרדים/חילונים/דתיים וכל זה. 
 
* * *
"בגובה העיניים" – יש לכם שאלות ונושאים שהייתם רוצים לדבר עליהם? שלחו אלינו – ilanit@breslev.co.il ודוד גבירצמן יענה לכם בגובה העיניים!