שוברים לי את הכלים

מצחיק לגלות עד כמה הזיכרון שלנו
סלקטיבי. אנחנו יכולים להסתכל על
הילדים ולתהות למה הם ככה, אבל
אנחנו היינו בדיוק כאלה! פעם שברתי
את הכלים, היום שוברים לי את הכלים.
 
 
כאמא לארבעה ילדים, ברוך השם, אני זוכה לממש את "מנת חלקי" היומית עם האתגרים שהאימהות נושאת בכנפיה כל יום. לפחות כל חמש דקות אני מגיעה לנקודה בה אני רוצה לבכות או למשוך את השערות, ואפילו לפתוח את הדלת ולומר לאחד הילדים (הסוררים של אותו רגע) "לך לשלום"… אני מרגישה כמו אדם שהתבגר ב-50 שנה תוך שבע שנים מהרגע שהפכתי לאמא. לא, אני לא מתלוננת, באמת שלא. אני רק מציינת כמה הערות-הבחנות בנושא. כי אף אחד לא אמר לי שכשיהיו לי ילדים משלי אגיע לנקודות השיא בסולם השפיות והסבלנות שלי. ודרך אגב, אם הילדים שלכם באמת מקשיבים לכם, בבקשה, גלו לי את הסוד…
 
באותו יום בו לא הצלחתי להיות האמא שאני חולמת להיות לילדים שלי, וברגע של ייאוש, פניתי לפסיכותרפיסט הבית שלנו – ד"ר זאב בלן, אדם שעוסק בתחום למעלה מ-30 שנה ואחד מתלמידיו של הרב שלום ארוש. אין מה לומר, הוא באמת עזר לי לראות את הדרך הנכונה בה אני צריכה לצעוד, הודות לספרו מרעיד העולמות של הרב שלום ארוש בתחום חינוך הילדים – חינוך  באהבה. מד"ר זאב קיבלתי שני טיפים מעניינים.
 
הראשון, מה אני עושה כשהילדים שלי רבים? טוב, את כל הטקטיקות שיש בנושא זה ניסיתי – מצעקות עובר להצדקות ועד לא לעשות שום דבר. שום דבר לא עזר. אבל כן הבנתי שלצעוק על הילדים זה משהו מיותר וחסר חשיבות. כי בסופו של דבר, הם יריבו שוב (תוך 3 דקות מהרגע שאפריד ביניהם) ושום דבר לא ישתנה, חוץ מהעובדה שאני מגיעה ללחץ עד לנקודה בה אני תוהה איך כל ההורים לא מכורים לאלכוהול?… אז מה התשובה? זאב אמר לי להפריד ביניהם בעדינות עם חיוך על הפנים, ולא לומר דבר! מה?!? אתה רציני? טוב, ניסיתי את זה וזה היה קשה. את הרגעים בהם אני מפרידה בין הילדים הוא אמר לי לנצל לתפילה קטנה, לבקש מבורא עולם את הביטחון לדעת שזה הדבר הנכון ביותר לעשות.
 
השני, מה אני עושה כשהילדים שלי לא מקשיבים לי? אה, זאת כבר שאלת המיליון? זאב אמר לי פשוט להרפות. אם הם לא מוכנים לאסוף את הצעצועים שלהם, שאני אעשה זאת במקומם. אם הם לא רוצים לצחצח שיניים, לא להכריח אותם. וברגעים אלה, להרבות בתפילה שהם ירצו לעשות את מה שאני מבקשת בלי שאכריח, ובלי להפעיל שום כוח. שאצליח להשפיע עליהם בצורה חיובית בלי איומים ושוחד.
 
בדרכי הארוכה והמפותלת למציאת הגישה הטובה ביותר להיות הורים טובים, הגעתי לכמה הבנות מעניינות, דברים שהרב שלום ארוש מדבר עליהם המון ומציין אותם בספרו ובשיעוריו:
 
עונש לא עובד. נקודה. – יום אחד, בן השבע שלי חזר הביתה וסיפר לי שאחד הילדים בבית הספר דחף אותו. אתם יודעים מה קרה לי? הדם העיראקי שלי הגיע לנקודת הרתיחה שלו, ואני כבר רציתי לרוץ לבית הספר ולהחטיף לילד הזה, עד שהוא ירעד מפחד רק מלהסתכל על הבן שלי. כי ממש, אבל ממש, אין לי סבלנות לכל הבריונים האלה. אלא שאז הבנתי משהו מאוד חשוב – אם אתבונן על עצמי כשאני מנסה להשליט משמעת בילדים שלי, לא הייתי נראית כמו אותו בריון? אני צועקת עליהם, מאיימת עליהם, מפליקה להם, מפחדיה אותם. מה נותן לי את הרישיון לעשות להם את זה? רק בגלל שילדתי אותם אני רשאית לעשות להם כל מה שעולה על רוחי? מה קורה כשאנו מענישים את הילדים שלנו? אולי ה"טיים-אאוט" יהיה דוגמה טובה. הילד הכעיס אותנו, אז אנחנו עושים לו "טיים-אאוט". אה, ומה זה "טיים-אאוט"? זה מעין בידוד כפוי, מיני כלא (בחדרו). מה קורה לאסירים אחרי ששהו תקופה מסוימת בכלא? לרוב, הם יוצאים החוצה ממורמרים ומלאי שנאה יותר ממה שהם נכנסו לכלא. ולא רק, יש להם הרגשה וצורך לפגוע באנשים יותר מתמיד, לנקום כביכול בעולם בגלל שהרחיקו אותם בניגוד לרצונם. נשמע מוכר? תזכרו בימים בהם הייתם ילדים – איך זה הרגיש לכם אחרי שהענישו אתכם? אילו מחשבות עברו לכם בראש כש'ריציתם' את העונש שהוטל עליכם? האם חשבתם להתנקם בהורים? האם מחשבות כמו "אהיה ילד טוב" חלפו בראשכם? אז למה לצפות מהילדים שלנו להתנהג אחרת? למה אנו מנציחים את מעגל האכזריות הזה?
 
שוחד לא עובד! – לפעמים, אנחנו חושבים ש"חיזוק חיובי" ימריץ את ילדינו להקשיב או לעשות את הדבר הנכון, אבל כולנו יודעים את האמת – זה לא עובד ככה. כתוצאה מנתינת שוחד, אנו יוצרים ילדים שתמיד מחכים לשכר שבא לצד הפעולה המתבקשת מהם, אפילו לפעולה פשוטה כמו לשים את הבגדים המלוכלכים בסל הכביסה. מה יקרה כשהם יגדלו?! הם לא יזיזו את האצבע אם לא יבינו "מה ייצא להם מזה". מי מאיתנו לא סובל מהתופעה האיומה הזו, בדרגה זו או אחרת? כמה מהמניעים שלנו הם באמת אלטרואיסטים, בלי לחשוב מה נרוויח מזה? איך נלמד את הילדים שלנו לעשות את הדבר הנכון בגלל שזה באמת הדבר הנכון, אם אנו משחדים אותם על ימין ועל שמאל? איך אפשר לדבר על דברים מוסריים מצד אחד, ומצד שני להפוך את הילד למפיוזו (חבר מאפיה), הא?
 
ענווה ותשובה הן המפתחות להצלחה במקצוע ההורות – בהמשך לבריונים מכמה פסקאות קודם: החברה לימדה אותנו להרגיש את הצורך להיות שליטים עליונים על בכל תחום בחיינו, ובמיוחד כשזה מגיע לחינוך הילדים שלנו. אף אחד לא לימד אותנו להיות ענווים, אלא אם כן זכינו בהורים שהלכו נגד הזרם. אבל לרוב, אנו מרגישים שכל העלבה ופגיעה בסמכות של 'ידינו על העליונה' מצריכים טיפול חמור ונוקשה. רגע, מה אנחנו רודנים? מה זה מלמד את הילדים שלנו? שהדרך היחידה להשיג את מה שאתה רוצה היא בשיטת הבריונות הרחובית. זאת כמובן מחשבת-פתרון לטווח הקצר, אבל בעיה לטווח הארוך. המעגל האכזרי הזה רק ממשיך לילדים של הילדים של הילדים… ואף אחד לא הופך לאדם טוב מזה. אדרבה, זה עלול להיות גרוע עוד יותר ולהפוך את הילדים למשהו בלתי נסבל בסביבה.
 
איך מכניסים את מידת הענווה לחיים? לי זה הדבר הכי קשה שיכול להיות. אני מרגישה כמו מי שמאבדת חלק מעצמי כשאני צריכה לוותר לילדים שלי. אתה לא רוצה לאסוף את המשחקים? טוב, אני אעשה את זה. אתה מוציא לשון? לא אומר מילה. לא אעשה שום דבר, אפילו שכל מערכת העצבים שלי משתוללת ומאבדת כל איזון. אתה עונה לי? בסדר. 'אדביק' חיוך על הפנים שלי ואעמיד פנים שלא שמעתי מה אמרת… כן, זה נשמע אבסורד מזעזע, אבל יש לי הבטחה מד"ר זאב בלן ומהרב שלום ארוש, שגם אם בהתחלה זה נראה ומרגיש טיפשי להתנהג כך, הדברים אכן יסתדרו. בורא עולם יעזור לנו, אם נקיים את העצות שאנו מקבלים באמונה חזקה והרבה תפילות על הילדים שלנו. כן, אם אתם רוצים שהילדים יהיו אנשים טובים זאת הדרך.
 
תשובה וחשבון נפש חשובים להצלחת המשימה הזו. כל מה שהילדים שלנו עושים, בדרכים המשונות והמוזרות שרק הם יודעים להשתמש בהן כדי להוציא אותנו מדעתנו, כל זה נועד אך ורק לתיקון נשמתנו. הילדים שלנו נבראו כדי ללחוץ על כפתורים שלא ידענו שקיימים בנו! ואנחנו אמורים לשחרר, לא להתעקש. הילדים שמאתגרים את מידת הכעס שלנו לא שונים מזה ש'חתך' אותו בכביש בצורה מסכנת. עלינו להרפות מהמחשבה על 'נקמה מתוקה' בשני המקרים ורק להודות לבורא עולם על המבחן שנתן לנו בזה הרגע. אנחנו חייבים לזכור: הילדים שלנו לא באמת שלנו, הם רק פיקדון שבורא עולם – האבא האמיתי שלהם ושלנו – הפקיד בידינו!
 
כשאני חושבת על זה כך, מחשבה אחת באמת מכה בי חזק: השם הפקיד בידיי את היהלומים היקרים שלו, לדאוג, לטפח, להפוך אותם למבריקים וטובים. כי אנחנו, המבוגרים, טובים יותר? מושלמים יותר? לא עשינו שום דבר בחיינו? מצחיק לגלות עד כמה הזיכרון שלנו סלקטיבי. אנחנו יכולים להסתכל על הילדים שלנו ולתהות למה הם ככה, אבל אנחנו היינו בדיוק כאלה! בין אם לשקר להורים או לא להקשיב להם – לא היינו מלאכים! ואם עדיין לא תיקנו את המידות הללו, הילדים שלנו מעניקים לנו את ההזדמנות הנפלאה לעשות זאת. לכן אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש ותשובה כל יום, על הדרך בה אנו מתנהגים ועל ההתנהגות שלנו כלפי הילדים. וברגע שבאמת נתחיל להבין שהילדים שלנו הם רק מראה שמשקפת את המידות שלנו, נעלה על הדרך הנכונה ונגיע לשורש הבעיה – אנחנו.
 
לילדים מוצלחים יש הורים שמתפללים עליהם – תפילה, תפילה, ועוד הרבה תפילות על הילדים שלכם. הרב שלום ארוש מדבר על הפעולה הזו המון בספרו – חינוך  באהבה. ד"ר זאב בלן עזר לי להבין שזה הסוד האמיתי לגרום לילד שלך לממש את הפוטנציאל שלו. הרב אליעזר רפאל ברוידא מזכיר לנו שוב ושוב באומרו: "לכל דבר רוחני יש מחיר, וככל שהדבר הזה יקר יותר, כך גם המחיר הרוחני שלו". ומה יותר יקר לנו ולבורא עולם מההצלחה של ילדינו? שום דבר. לכן אנחנו חייבים להשקיע הרבה זמן לתפילה עליהם ועלינו, אם אנחנו רוצים ילדים טובים, מוצלחים, יראי שמים, אוהבי התורה, אוהבי הזולת, חכמים, בריאים, שימצאו את החצי השני שלהם…. אמא של רבי נחמן מברסלב, הרבנית פייגא, נהגה לקחת את רבי נחמן כשהיה קטן לקברו של הסבא הגדול שלו – רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זצ"ל, ולהתפלל עליו שם שיהיה צדיק. וזה בדיוק מה שקרה. אם אתם רוצים לתת את הטוב ביותר לילדים שלכם, הסוד הוא להתפלל עליהם.
 
באופן אישי, רוב הסיבות שבגללן ניסיתי להשליט משמעת בילדים שלי הן בגלל שאני לא רוצה שהם יהיו ילדים מפונקים. אבל זאב עזר לי להבין שאין שום קשר בין חוסר משמעת לילדים מפונקים. ולמרות שהבנתי את זה בשכל, קשה לי מאוד להפנים את זה. בכל אופן, כשאנו חושבים על העובדה שילדים עוקבים אחרי דוגמה אישית ולא אחרי דיבורים חלולים, זה בהחלט נשמע הגיוני. אם ההורים שלנו אנשים שרחוקים מלעבוד על מידות הנפש שלהם, ומלאים בכל מיני עניינים אישיים, אז גם הילדים שלנו ילכו בדרך זו. אני יודעת בבירור שאני לא רוצה שהילדים שלי יתמודדו עם מה שאני מתמודדת. אני חושבת שהמאבק שלי הוא קרב לא קל, לפעמים נראה כמו 'קרב של חיים ומוות'. אני מרגישה כמי שמפסידה חלק מעצמי אם לא אהיה השליטה בבית. אבל עכשיו אני מבינה שאני רק מאבדת את החלק התגובתי שלי. לשבור את האגו מרגיש כאילו חלק ממני מת – זה טריק מבריק של היצר. זכרו, היצר הרע רוצה לשכנע אתכם שהוא והאגו הוא חלק מכם. אז זהו, שלא. תהיו חזקים ואל תוותרו לו!