לא גברת מר נחמד

זה הכי כיף לספר לכולם על התהליך
שאתה חווה, על פגישות מדהימות
עם אנשים מדהימים או על כל התובנות
המיוחדות. אבל לספר שאני ממש לא
נחמדה?
 
 
בשבועות האחרונים היה לי מאוד קשה לכתוב מאמרים לאתר ברסלב ישראל. כן, זה קורה לי מדי פעם, ובדרך כלל אני פשוט מחכה שהדברים קצת יסתדרו בתוכי ובורא עולם ייתן לי את ההשראה שאני צריכה. אבל הפעם, עברו כמה שבועות ועדיין לא היה לי על מה לכתוב.
 
במקום הסודי של נשמתי, ידעתי למה.
 
לפני כמה שבועות הייתי במצב של חרדה ולחץ תמידיים. סבלתי מכאבי ראש, הכתפיים והגב כאבו לי מאוד, הרגשתי 'כבדה', מאוד כבדה, והמאבק היה על היכולת לתפקד כשהראש עמוס בעננים קודרים של דינים שריחפו באוויר.
 
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אז הזמנתי כרטיס טיסה לאוקראינה, לרבי נחמן מברסלב.
 
בפעם האחרונה שהייתי באומן, לפני שנה בערך, חזרתי הביתה ב'היי'. פגשתי צדיק נסתר (כן!) שהוא אחד מהצדיקים עליהם נשען העולם! קיבלתי הזדמנות מלמעלה להיות שמחה, אבל ממש לא בגדר הרגיל (לפחות כך חשבתי…) היו לי תפילות מדהימות, משהו לא מהעולם הזה, אצל רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע בבית המדרש המשוחזר שלו במזי'יבוז'. החיים היו נפלאים. החיים היו טובים. הכל היה מצויייייין! תודה לכולם.
 
ואחרי שבוע, קרסתי.
 
זה היה זמן מאוד 'כבד'. העולם היה צריך לעבור איזה שינוי משמעותי לפני ראש  השנה, אלא אם כן כולם יעשו תשובה משמעותית. ראש השנה שלי היה עמוס במבחנים מסיביים, ממש אחד אחרי השני, ובעלי חזר באותה שנה מאומן כשהוא חולה, פעם ראשונה בחייו. הרגישות של הבת שלי למאכלים מסוימים התעצמה ונראה היה כאילו יצאה מכלל שליטה, כל מה שהיא אכלה עורר עוד קשיים בגוף. חמי נפטר באופן פתאומי יום אחרי סוכות, ונסענו ללונדון, אחרי חמש שנים שלא יצאנו מהארץ, לרגל נישואי אחותי, נסיעה שהובילה להתמודדות לא פשוטה בתוך הנשמה, לשאול שאלות קיומיות כאלה ואחרות ולעורר הרבה חרדות.
 
החודשים הבאים היו מזעזעים לכולם. דברים אומנם השתפרו, קצת, כשבעלי נסע לאומן בשבת חנוכה. הם השתפרו עוד יותר כשהוא החליט לעזוב את מקום העבודה ולפתוח עסק משלו. והם השתפרו שוב כשהוא הגיע לתובנות  ותגליות חדשות לגבי עצמו אחרי הפטירה של אביו.
 
וזה מוביל אותנו לשבועיים לפני פורים, כשהרגשתי מרוסקת ומותשת מהדינים שיש בעולם הזה, וכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר.
 
הפעם הביקור באומן היה קצת שונה. קודם כל, מצאתי את עצמי, לא פעם, רותחת מזעם בגלל שתי נשים שתפסו בעלות על הציון של רבי נחמן ולא זזו ממנו.
 
כבר בנסיעה האחרונה ראיתי שתלו שם שלט גדול שבו נשים מתבקשות לא להרעיש בכל דרך – שירה בקול או בדיבורים שלא ראויים למקום קדוש כזה, כך שנשים המגיעות לשם יוכלו להתפלל באמת ועם כוונה.
 
אבל השתיים האלה פשוט התעלמו מהשלט הזה – הן רקדו, שרו, ארגנו קבוצת נשים שאמרה את התיקון הכללי (וזה היה בקול רם), כך היה גם עם אמירת חלקים מהליקוטי מוהר"ן, וגם על המקום שהכי טוב לקנות בו סיר לאטריות באוקראינה כל הנוכחות יכלו לדעת…
 
אם הנשים הללו היו באמת מתפללות (בעיקר את התפילה האישית – התבודדות), הן היו יודעות שזה בלתי אפשרי להתפלל ולנסות לכוון קצת, בגלל כל הרעש שהן עשו. עם כל ה'צדקות' וה'קדושה' שלהן וה'ברסלבריות' שלהן – הן היו מזויפות.
 
זעמתי.
 
זזתי מהציון והתעטפתי בצעיף שלי כאילו היה אוהל, והתפללתי לאלוקים שישמור עלי כדי שלא אהיה 'קדושה מזויפת' בעצמי. כנראה שכיוונתי על הדבר הזה מאוד מאוד, ממש מקום עמוק, כי עד שהגענו למז'יבוז', להיות בשבת אצל רבי ישראל הבעל שם טוב הקדוש, התחלתי להרגיש מוזר.
 
משהו החל להציק לי בבטן, כאב כזה שלא נעלם אחרי כמה דקות. לא הרגשתי 'חולה' ממש, אלא רק 'לא בסדר'. לא יכולתי לאכול, לכן העדפתי להתפלל קצת ולבקש מאלוקים שיראה לי מה לא בסדר ומה עלי לתקן.
 
תשובה לא קיבלתי.
 
בינתיים, הרגשתי שמשהו 'גדול' קורה מסביב ולא היו לי את האנרגיות להתמודד עם זה, לכן הלכתי לחדר לישון.
 
באותו לילה, חלמתי חלום.
 
מישהי שאני מכירה מלונדון, כזו שנהגתי תמיד להתחרות איתה, הראתה לי את המשרד המדהים, בהא הידיעה, שלה, יוקרתי ואופנתי זה לא מילה וגם במקום מאוד נחשב. היה בו מקום גדול של משחקים כך שהילדים שלה, חמישה במספר, יכלו לשחק כשהיא עובדת. היא הייתה בלונדינית, רזה, לבושה בבגדים יוקרתיים, והיו לה ילדים מושלמים…
 
התעוררתי עם הרגשה איומה בבטן – וידעתי מה בדיוק צף על פני השטח: אני מלאה בקנאה! אני לא קנאית קטנה, אלא קנאית ענקית ומזעזעת, וזה משהו שכנראה קיים בי שנים.
 
הייתי בהלם.
 
רשימת המידות שאני צריכה לתקן אומנם ארוכה, אבל קנאה לא הייתה ברשימה הזו. חשבתי שזה משהו שהתמודדתי איתו בעבר, וכשהתבגרתי זה עבר.
 
אוי, כמה שטעיתי.
 
וברגע שהבנתי את זה, הבנתי שיש עוד ערימה של מידות איומות שאני צריכה לטפל בהן, כאלה שלא נקלטו ברדאר שלי. מה, אני אנוכית? קמצנית? נקמנית? אתם בטח טועים, נכון אני לא מושלמת, אבל בדרך כלל אני אדם נחמד.
 
באומן, הבנתי שאני לא.
 
באומן, הבנתי שאני עדיין, אם אפשר לומר, קצת רעה, ויש לי הרבה דברים שאני צריכה לעבוד עליהם.
 
לבית חזרתי מאוד מדוכאת. נכנסנו ישר לפורים, בהמשך לתקופה של הטילים, כך שלא היה לי זמן לחפור בתגלית, עד לשבוע האחרון.
 
אבל מה שכן הבנתי הוא שזו הבעיה שמקשה עלי לכתוב: לא רציתי להודות במה שקורה איתי באמת.
 
זה הכי כיף לספר לכולם על התהליך שאתה חווה, ולספר לכולם על פגישות מדהימות עם אנשים מדהימים, ולספר לכולם על כל התובנות המיוחדות שזכיתי בהן לאחרונה. אבל לספר שאני ממש לא נחמדה?
 
זה קשה.
 
אבל עד שלא אתמודד בגבורה עם העניין לא אצליח לכתוב אפילו שורה אחת.
 
הדבר האחרון שאתם צריכים לדעת הוא שזה די משחרר אותי להבין שאני לא נחמדה. הלחץ ירד כי אני כבר לא צריכה להעמיד פנים, להיות מה שאני לא – במיוחד עם עצמי – וזה הופך את ההערכה העצמית שאני עושה למשהו הרבה יותר קל, וכך גם את ההתמודדות.
 
אני כבר לא מתרצת לעצמי תירוצים. עכשיו אני יודעת מה באמת נמצא שם, זה רק עניין של לחזור בחזרה לנקודה של איך זה יוצא החוצה מתוכי בתקשורת ובמפגשים שלי עם אנשים, ואז לעשות תשובה על הכל.
 
מוזר לומר, אבל זה די כיף…
 
תמיד חזרתי מאומן עם מתנה. בסיבוב הזה המתנה הייתה בהירות – לראות את עצמי באמת, ואת איך שאני מתמודדת ומתפקדת. בדרך כלל אני לא אדם נחמד, זה נכון. אבל כל יום, אני מנסה להשתפר לטובה.
 
ואם יש פה עדיפות, אז אני מעדיפה לשפר את הטיפוס הלא נחמד שבתוכי על פני הקדוש המזויף.