סינדרלה החרדית

להיראות יפה זה לא מה שיעשה אותך
שמחה ומאושרת. זה גם לא יהפוך את
החיים שלך לסיפור אגדה. כי פרינס צ'ארמינג
לא עומד לכרוע ברך ולנעול לך את הנעל
כמו סינדרלה. זה הרבה יותר עמוק.
 
 
באותו בוקר הרמתי את החצאיות שנפלו מהקולב בתוך הארון ואז פגשתי אותה, את האהבה הישנה… המגפיים עם העקבים שלי. אוי, מגפיים אהובים שלי, איך התגעגעתי אליכם! והנוסטלגיה השתלטה עלי באחת. פתאום, מצאתי את עצמי מתמוגגת מהזיכרונות של הימים ההם, על איך שהייתי מתלבשת – בגדים אופנתיים ונעליים של הצעקה האחרונה… 'היו זמנים' חשבתי לעצמי. בעדינות רבה נעלתי את המגף, מדמיינת שאני איזו סינדרלה חרדית, רק בלי הקטע של פרינס צ'ארמינג שכורע ברך ונועל לי את המגף… דשדשתי לכיוון המראה כשנעל אחת גבוהה מהשנייה בארבעה-חמישה סנטימטרים, צופה במחזה שנגלה מולי – האישה הצעירה והאופנתית שהכרתי. נשמתי עמוק והסתכלתי שוב במראה…
 
מי זאת שם שמסתכלת עלי? איזה שינוי. נכון, אומנם חוויתי את זה בצורה הדרגתית, אך עדיין, יש פה תהליך של שינוי צורה ממשי. טוב, זה לא הסתיים בזה שהפכתי לג'וק ענק כמו ההוא מהסיפור של פרנץ קפקא. 'אבל מה קרה לי?' שאלתי את עצמי. השיער עטוף במטפחת, והגוף – בכנות, הכל מוסתר. רואים רק ראש, גרון, חצאית בצבע שחור, ונעליים שממש לא מתאימות. לרגע התגעגעתי למכנסיים שהזכירו לי שיש לי בחלק התחתון של הגוף זוג רגליים, ולא את המראה של בת הים הקטנה שמשתקף במראה מולי. התגעגעתי לגופיות שהזכירו לי שבחלק העליון של הגוף יש לי זוג ידיים, ולא חולצה רחבה שעפה ברוח. ניסיתי להיזכר איך זה מרגיש ללכת ברחוב כשהשיער הארוך עף לו ברוח מפה לשם (ובחזרה). ראיתי בחזיוני איך העיניים שלי היו נראות עם האייליינר והמסקרה (קצת דרמטי, אבל זה לא היה משהו קבוע). הרגע הזה היה כמו ניסיון להעלות באוב את 'אני' של העבר.
 
עוד בנושא:
נערת  התותים
כיסוי  מושלם
כיסוי  ראש – מה הסיפור הגדול?
 
רוב הנשים 'המודרניות' מסתכלות על נשים דתיות במבט מלא רחמים, ולעיתים אפילו בשאט נפש. 'למה אישה צריכה לדכא את עצמה כך?' אתם בטח תוהים. גם אני חשבתי כך. למה אישה צעירה ויפה צריכה להתלבש כמו סבתא שלה, ולא להתפאר במראה שלה? למה שלא תרצה לקנות את הדברים הכי אופנתיים שיש – בביגוד והנעלה, הא? ומה כל העניין של כל כיסויי השיער המוזרים האלה? מה, הן לא יודעות שהן בכלל לא מושכות? 'אנחנו לא חיים בתקופת החושך יותר' בודאי תאמרו לי. 'אנחנו נשים משוחררות, חופשיות ללבוש כל מה שאנחנו רוצות'. האומנם? אתן חושבות שבגלל שאתן לבושות כמו שאתן רוצות אז זאת הדרך להראות לכל העולם שאתן משוחררות?
 
בואו נבחן את זה מקרוב…
 
כן, הגוף שלנו יכול להיות משוחרר, לפעמים אפילו יותר מדי. אבל באיזה מחיר? מבחינה היסטורית, חופש מתוך דיכוי תמיד בא עם מחיר גבוה על התגית – חיי אדם. ונשים יקרות, זה בהחלט מחיר שאנו משלמות גם היום. כשאני מסתכלת על מה שאני אוהבת לכנות "החיים מהגלגול הקודם שלי", אני מגלה ששילמתי מחיר גבוה מאוד על החופש והשחרור שלי בכל מיני דרכים. לא זכור לי רגע בו הייתה לי שלווה או שלום פנימי, והכי גרוע, שאף פעם לא הצלחתי להבין למה. סבלתי מחרדות לא ברורות ולא היה לי שום כיוון ברור בחיים. לא הייתי שמחה בבית הספר, לא בבחירת הקריירה, ובעצם, עם כל דבר שעשיתי בחיים. עכשיו, אני בכלל לא מדוכאת, יש לי את השקט והשלווה הפנימיים שכל כך רציתי (בעלי בטח יצחק אם יקרא את השורות האלה, כי לא תמיד אני מגלה את זה כשהילדים משגעים אותי…)
 
תסתכלו על החיים שלכן. היו כנות. אתן יכולות לטעון ולדבר על החופש שלכן כמה שתרצו, אבל הנשמות, מן הסתם, לא משוחררות. יכול להיות שהן בוכות מכל בתי הכלא שאתן כופות על עצמכן, ויכול להיות שאתן אפילו לא מודעות לכאב הזה. ואיך הכאב הזה יכול להתבטא? אולי זו הערכה עצמית נמוכה. הרבה נשים, ולא משנה כמה הן יפות, סובלות מהערכה ודימוי עצמי נמוכים מאוד. הן מנסות להסתיר בעזרת שעות של קניות – בין אם את השמלה השחורה או הליפסטיק האדום, או במניקור/פדיקור. הרשימה הזו "חוסכת" את ההתמודדות עם אתגרי החיים. שאר השבוע יכול להתמלא עם מפגשים על כוס קפה, צפייה בתוכניות ריאליטי, או בהחלפת בן הזוג בתדירות גבוהה.
 
אולי זו חרדה ואולי דיכאון. אף אחד לא אוהב להתמודד עם הצד האפל שלו, ואנו עושים כל שביכולתנו למנוע את המפגש הלא רצוי הזה. קשה לשחרר את הרגשות האלה ולאפשר להם להשתלט עלינו כשהעיסוק העיקרי שלנו הוא המראה שלנו. 'מבינות עניין' ימרו לכן ששעות במכון הכושר בקלות ימלאו את החלל הריק הזה… 
 
הרבה נשים חופשיות ומשוחררות סובלות מתחרות תמידית של להיראות הכי טוב. תחשבו על זה, למה הן תמיד מנסות להיות המוקד בכל מקום שהן נמצאות? למה זה יכול להוציא אותן מדעתן אם אחת החברות נראית יותר טוב? למה הן מנסות כל הזמן להיקלט ברדאר של מישהו מהנוכחים? מה הן מנסות להוכיח? אלה החללים הרבים והכואבים של 'האישה המשוחררת'. החברה לימדה אותנו שכדי להרגיש משוחררת ומודרנית אנחנו חייבות להתלבש על פי תכתיבי החברה. אז חכו רגע, המחשבה היא שהחופש מתבטא באיך שאנחנו רוצות להתלבש, אבל באמת, הכל כבר מתוכנן עבורנו. כך החברה מכתיבה. מי יכולה להגיד שהיא חופשייה? לא רק שזו התנהגות רובוטית שהחברה מורה לאנשים היום מה ללבוש/לנעול/לדבר וכו', אלא שהנשמות שלנו פשוט נחנקות מהחופש והשחרור הזה. כל אישה שחושבת שהיא לבושה בדרך מיוחדת, ואני חייבת לומר – כל זמן שלא את זו שמעצבת ותופרת את הבגד שלך את בהחלט מוכתבת על פי צו האופנה, אין פה שום דבר מיוחד.
 
אני יכולה לומר לכן מניסיון כי הייתי שם – להיראות יפה לא עושה אותך שמחה ומאושרת. זה בהחלט לא הופך את החיים שלך לסיפור אגדה כמו שהיית רוצה. פרינס צ'ארמינג לא עומד לכרוע ברך בגלל המראה שלך לנצח. אתן יכולות לומר שאישה יכולה להיות שלמה ושלווה עם עצמה ועם איך שהיא מתלבשת. אני לא מסכימה עם זה. יש קו מפריד וברור בין לבוש יפה לבין לבוש שכל כולו נועד למשוך תשומת לב. אם בחרתן את האפשרות השנייה, זה יוביל אתכן לגלות למה. כי לחפש תשומת לב בדרך זו זה בעצם סימפטום למשהו שחסר לך בחיים. ולא משנה מה החוסר הזה, אתן חייבות להתאמץ ולהשתדל למצוא את מה שחסר. ושלא תבינו אותי לא נכון, זה שאני לבושה בצניעות זה לא אומר שיש לי יותר ביטחון, שאני אישה שלמה ורגועה. כמובן, שחלק מכל העניין הזה הוא שאני לא רוצה לקצץ בברכות שזה משפיע על המשפחה שלי, או של כל אדם אחר שעובר לידי ברחוב. כי זה מה שעושה לבוש לא צנוע. מה שאני אומרת הוא, מכיוון שעבדתי על הפנימיות שלי (ואני ממשיכה לעשות את זה) אני כבר לא מרגישה שאני צריכה למשוך תשומת לב. שחררתי את עצמי 'מכבלי הפלטינה' של תכתיבי החברה. זה מה שגורם לי להתלבש בצניעות ולהרגיש אישה יפה. נכון, זה לא קל לכסות את השיער, אבל הזמן יעשה את שלו. אבל באופן כללי, אני מרגישה יפה יותר מתמיד. זכרו, היופי בא מתוכנו, מהפנימיות. אם הנשמה שלך מאירה, ולא משנה בכלל מה את לובשת, תמיד תראי ותרגישי יפה.
 
רוצה לגלות עוד על היופי האמיתי? הקשיבי לדיסק של הרב שלום ארוש – היופי שלך.