החלום

החלום היה נראה מוחשי וחי.
מישהו אמר לי שיש לי דמעה על
הלחי ושהיא מדממת. יכולתי
להרגיש משהו רטוב על הלחי,
ואז התעוררתי…
 
 
התעוררתי. זה היה בלילה של יום הדין, לפני כשישה חודשים. החלום היה נראה מוחשי וחי. מישהו אמר לי שיש לי דמעה על הלחי ושהיא מדממת. יכולתי להרגיש משהו רטוב על הלחי, ואז התעוררתי. בחוץ עדיין היה חשוך וחזרתי לישון עם הרגשת ערפול וחרדה. ושוב אותו חלום, דמעה על הלחי כשהיא מדממת. התעוררתי שוב, הפעם כבר השחר כבר עלה. היה זה היום הראשון של ראש  השנה.
 
אני לא יכולה לומר לכם שגיליתי משמעות עמוקה לחלום הזה, כי זה לא מה שקרה. ניסיתי לברר, אבל התגובה היחידה הייתה מרב מוכר ששאל אם שמעתי לאחרונה ברכת כוהנים, ואם לא אז שאלך לבית כנסת ספרדי הכי קרוב ואשמע, כי שם אומרים ברכה זו כל יום. ואם שמעתי, אין לי מה לדאוג. למרבה המזל, שמעתי ברכת הכוהנים. לא קישרתי את החלום לעצמי, אבל בהחלט היה נראה לי ששלחו לי מסר, רק שלא הבנתי מה הוא אומר. לכן, כשהחלום הזה נכנס לתיבת המכתבים בראשי, וידוע שאנו צריכים למצוא את המסר הטמון בכל מצב ואירוע, ניסיתי לנתח קצת (לא בדרך הפסיכולוגית), להיזכר באיזה דבר תורה שלמדתי על דמעות ודם. לא היה הרבה. הדבר היחיד שהעליתי בזיכרון הוא שדמעות קשורות לחוסר בהירות, ודם/אדום לדין. מכיוון שהרב התייחס כבר לעניין, והוא מבין הרבה יותר טוב ממני, והוא גם אמר לי לא לדאוג, החלטתי להשתמש בעצה החכמה ולנסות לשכוח מזה… בערך.
 
חודש עובר, ואמא קיבלה תשובה של אבחון רפואי. החדשות הרעות היו שהאבחון הזה היה אחד מאותם אבחונים, אבל החדשות הטובות היו שהרופאים הסירו את הגידול בזמן. בהמשך, כל מה שנותר לעשות הן רק בדיקות ולוודא שהכל בסדר. הרב אמר, והרופאים אמרו, שהכל בסדר ואין מה לדאוג.
 
ארבעה שבועות לאחר מכן, אמא נפלה באוטובוס ועברה ניתוח באגן הירכיים. הכל הסתדר על הצד הטוב ביותר, ברוך השם. אך בזמן האשפוז התפתח זיהום במערכת השתן, אמא קיבלה אנטיביוטיקה ושלחו אותנו הביתה.
 
וכאן מתחיל המדרון. הסימפטומים של הדלקת במערכת השתן שוב חזרו, אבל בצורה קיצונית יותר. עוד אנטיביוטיקה, ושום דבר לא עוזר. התשובות שליליות. התקשרתי לבית החולים, לאחות מהמחלקה האונקולוגית, ושאלתי האם יש סיבה לדאוג? אל תדאגי, הכל יסתדר.
 
בסדר, אמרתי לעצמי.
 
חוץ מהעובדה שבשבוע השישי זה כבר הרגיז אותי שכל הזמן אומרים לי שהכל יסתדר ואין מה לדאוג.
 
ואז שמתי לב למשהו. בכל פעם שניסיתי לעשות השתדלות לטובתה של אמא, לא הגעתי לשום מקום. כאילו היה שם מחסום, כאילו מישהו סוגר את השער. אפילו אמא חשבה שכל המצב הזה די מוזר. ניסיתי לקשר בין כל מיני אירועים ומצבים שקרו בארבעת החודשים האחרונים, אבל הגעתי למבוי סתום. שום סיבה שנראית לעין. המצב היה צריך להיות מתויג במקום כלשהו, אבל הוא לא.
 
לא אשקר. החלום כל הזמן קפץ בזיכרון, מעין רקע לכל מה שקורה.
 
בנקודות זמן מסוימות הבנתי, שלמרות שאני יודעת ומאמינה שהכל מהשם איבדתי במקום כלשהו את הביטחון, ונמשכתי אחרי ההשתדלות הטבעית של העולם הזה – רופאים, תרופות, ריצות, וניסיון למצוא פתרון לכל התעלומה. כמו לרוץ בין הטיפות של מה שקורה ובין מי שעומד מאחורי כל מה שקורה… וזה הדאיג אותי, כי היה הרבה עם מה להתמודד.
 
אמרתי לאמא שצריך לעשות פדיון נפש. לא הסברתי לה בדיוק מה זה אומר – שזה אמור להמתיק את הדינים שמרחפים מעל לראשו של אדם – אלא שטוב יהיה לתת צדקה לרב שיתפלל לרפואתה. אמא הסכימה, וזה היה נס בפני עצמו. התקשרתי למשרדים של הרב שלום ארוש וביקשתי לעשות לאמא פדיון נפש.
 
לא אשקר, ואומר לכם שציפיתי שיקרה איזה נס כבר ביום שלמחרת, שכמובן לא קרה.
 
עוד כמה שבועות עוברים, אמא הופכת לאדם מוגבל ואני תוהה בליבי אם היא תחזור שוב למצבה. אז החלטתי להחליף את המזוזות, דבר שכמעט גרם למלחמת העולם השלישית בין אמא לביני. אחרי שלושה חודשים חזרנו לבדיקה אונקולוגית, הרופא אמר לנו שהוא לא רואה שום דבר, שהכל נראה לו בסדר, יש הרבה צילוק ואולי זה מה שגורם לסימפטומים… ואז הוא אמר לי, עם מבט שעורר בי דאגה, שאולי ישנן גרורות לגידול במקום כלשהו בגוף ואת זה צריך לבדוק. אז חיכינו לעוד בדיקה, וחיכינו, וחיכינו, ולבסוף, אחרי חודשיים, אמא עשתה את הבדיקה.
 
הרופא אמר שהוא בדק שוב ושוב, חיפש גרורה, אבל לא מצא שום דבר… אבל היו אבנים בכליות, שתיים, אותן הסיר.
 
פלא, לילה אחד עבר והכל נעלם כלא היה. פדיון הנפש עשה את שלו.
 
יכול להיות שאתם חושבים שזה נפלא, אבל אז מה? מה את עושה עניין? פדיון נפש, חלום… אבל אני אומרת לכם שראיתי את יד השם לאורך כל ההתנסות הקשה הזו. כן, במהלך כל אותו זמן הרגשתי את יד השם. אני חושבת שזה מה שהחזיק אותי ודחף אותי להמשיך הלאה, כי הבנתי שזה מה שהשם רצה ממני ושום מאמצים שלי לא ישנו את זה. אמא שלי הייתה צריכה לסבול תקופה מסוימת וזה מה שהיה.
 
ראיתי איך השם בוחן אותנו בדיוק בתחום בו היינו צריכות להיבחן. אני זוכרת שאמרתי לא מזמן לבורא עולם שלא אצליח להתמודד עם שני הורים מוגבלים, אבא כבר מוגבל תקופה ארוכה, תודה רבה לך, רק לא אמא. אבל השם חשב אחרת, 'יעל, בואי ננסה ונראה מה יקרה'.
 
למדתי עד כמה חשוב לא לומר או לחשוב דברים שליליים, לנבא דברים 'רעים', וכמה המילים שלנו משפיעות על הסביבה ויכולות מצד אחד לבנות, ומן הצד השני להרוס עד היסוד.
 
קרובי משפחה וחברים לעבודה רואים את הטבע בפעולה. למה הרופאים לא עשו כך? למה לקח להם כל כך הרבה זמן? מה עם חוות דעת נוספת? יעל, בטח קשה לך. יעל, למה שלא תבכי (כי את בטח מתפרקת בתוכך)? אבל מה שהם לא הבינו היה שבכל הזמן הזה גיליתי ישוב הדעת, ברוב הזמן המוח שלי היה די מיושב, ממוקד במה שאני צריכה לעושת.
 
גיליתי בעזרת ההתבודדות שיכולתי לבודד את עצמי מכל הדאגות והחרדות, ושעל ידי הדיבורים עם בורא עולם, על ידי התפילות שלי על אמא ובריאותה, הוא הוציא את כל הפחד ממני. לכן, גיליתי שזה בהחלט אפשרי להחליט להיות אדם שמח, בגלל שזה רצונו. כי במצבים בהם הרגשתי אומללה ושהחרדות סוגרות עלי מכל כיוון, יכולתי לומר לו 'זה לא מה שאתה רוצה ממני, אהיה שמחה בשבילך, השם'. ההוכחה לכך היא שאמא שלי שציינה כמה פעמים שאני שמחה תמיד, גם כשהרגישה שהיא מהווה מעמסה ומטרד. זה לא קל. אני מאמינה שכל אדם, אם באמת ילך בדרך הזו, ישיג את השלום והשלווה הפנימיים שכולנו מייחלים לעצמנו. אני לא יודעת מה העתיד צופן ואיך אתמודד עם מבחנים עתידיים, כי בעצם מי יודע? אחרי הכל, אנחנו מבקשים מבורא עולם שלא ישלח לנו ניסיונות. אבל כל מה שאני יודעת הוא שמה שהשגתי עכשיו, הכל בעזרתו של בורא עולם.
 
ובקשר לחלום, כנראה שאצטרך לחכות למשיח שיגלה לי מה הוא אומר…