תתחדש!

החיים קיבלו גוון מונוטוני, עושים
דברים מכוח ההרגל או בגלל שכולם
עושים את זה. שגרה שכזאת.
בשביל זה הקב"ה ברא את העולם?
    
 
מהי מטרת היצירה? בשביל מה ברא הקב"ה את העולם?
 
כדי שנוכל לשבח את בורא עולם ולהלל אותו, בדיוק כמו שהמלאכים משבחים את הבורא בכל רגע נתון ולא שוכחים מתפקידם, כי הם, בל נשכח, לא ניחנו ביצר הרע. אבל אנחנו מושפעים מיצרים ומשגרה ולא חשים בחידוש שבכל בוקר. איננו שמים לב כיצד מתחדשת הבריאה, ולכן שוכחים להודות. חיינו קיבלו גוון מונוטוני, אנו מברכים ברכת המזון משום שסיימנו לאכול ומתפללים, כי כך כולם עושים…
 
את המעגליות השגרתית הזו, מסמלת האות ס' שהיא בעצם עיגול. כשמתחילים עיגול יודעים בדיוק היכן הוא יסתיים, שכן זה יקרה בדיוק באותה נקודה שבה התחלנו, הוא סובב כל הזמן על אותו ציר. כך השטן דואג שנישן ולא נשים לב לחידוש שבכל בוקר, לקימה מחדש, שהיא זכות שניתנת לנו בכל פעם מחדש כמו כרטיס אשראי בלי ללא הגבלה. והאות סמ"ך מסמלת השטן…
 
לעומת זאת, הביכורים – ראשית היבול – הם סמל ההתחדשות, שהרי אדם יורד לגנו ורואה תאנה שבכרה. הוא מתפעל על החידוש ומיד מסמן אותה כדי שיוכל להביאה לבית המקדש. הבכורים, אם כן, כל מהותם היא הודיה לבורא עולם על הטוב שנותן וייתן.
 
לצערנו הרב, משהו מהרוחות הנושבות בעולם חדר לנשמתנו, ההרגל הקבוע והמעגל של הכלל. אנו חיים בצל של מנהג המקום והבריות ולא מעיזים לצאת מהמעגל הזה. ומי שדווקא עושה זאת, זוכה לכינויים כמו "מרובע", "פנאטי" ועוד, למרות שהאמת היא שמי שיוצא מן המעגל, הוא זה שזוכה לחיות באמת ועושה את מה שנכון לעשות.
 
משה רבינו מודיע לנו שהתכלית היא אחת – "כי אם ליראה את ה'". יראת שמים זו המחשבה שבמוח. השם יתברך רוצה את הלב, כלומר את המחשבה, מכל אחד ואחד.
 
כאן בא הרמב"ם ומקשה: "וכי איך אפשר לצוות על אדם שיאהב את השם? הלוא אי אפשר לצוות על הלב, אפשר לומר לבן אדם ללכת ולקפוץ. אך איך יתכן לצוות על הלב?"
 
והתשובה היא, שאם הקב"ה ציווה עלינו לאהוב אותו, זה מצביע על היכולת שהוא הטביע בתוכנו לעשות זאת, ועלינו מוטלת האחריות להחזיק את הראש מעל המים ולצוף. לא לטבוע במטלות היומיומיות ובשגרה ובכך, חלילה, לשכוח את השם. זאת הדרך להשיג יראת שמים.
 
ומי הם באמת המפריעים למזבח שבתוכנו שתמיד תוקד עליו האש? הרי אנו יודעים מה בדיוק צריך לעשות, אז איפה נשמטים לנו החוטים מהידיים? בשפה הצה"לית אומרים – "הכר את האויב!". כשיוצאים לבצע את 'הפקודה' הזו, מגלים שלושה דברים שמפריעים למחשבה והם: השגרה, העצלות והנוחות.
 
השגרה – ההיפך מההתפעלות ומשימת הלב לחידוש שבכל רגע ורגע.
 
העצלות – קושי וכבדות. כמו שהסביר המגיד מדובנא, והמשיל זאת לסוחר יהלומים שהיה נוסע ממקום למקום. פעם אחת התאכסן בבית מלון ושליח הדואר הגיע כדי להביא לו את המזוודה שלו, ותוך כדי כך ציין שהחבילה הייתה הפעם ממש כבדה. מיד התעלף הסוחר ולאחר שהעירו אותו ושאלו לפשר הדבר, הסביר: "השליח התבלבל. הוא לא הביא הנה את חבילתי. ואיך יודע אני זאת אפילו בלי לראות? כי בחבילה שלי היו רק יהלומים. זהו מטען מאד יקר, אך לא כבד בכלל. ואם השליח מזיע כך, סימן שזו לא החבילה שלי, וכעת לא נותר לי אלא לבכות על האובדן".
 
ישעיהו הנביא אומר: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת אותי ישראל", אם מיגעת אותך עבודתי, סימן שהיא לא שלי!
 
הנוחות – טוב לי כך. אחרי כל כך הרבה שנים שהתרגלתי לחיות כמו שאני חי, אתם רוצים שאשתנה? כבר ארבעים שנה שאני מתעצבן על אשתי בגלל שהיא שוכחת לשים על השולחן את המלחייה, פתאום אתם מבקשים שאפסיק?!
 
נוח לנו להישאר תקועים בהרגלים הישנים שלנו ולא לחשוב לרגע להשתנות. אדם לא חושב שאולי במקום לצעוק יום אחר יום על אשתו, כדאי לו לקום ולהביא את המלחייה בעצמו. חבל לא לשים לב לארוחה המושקעת שהיא הכינה ורק להתעצבן על המלח שחסר…
 
הרב הקדוש, רבי משה לייב מסאסוב, נהג להגיע לעיירות ולחזק יהודים בכל מקום. אך היה לו מנהג – להיכנס תמיד לפני הכל לתלמוד תורה שבמקום.
 
באותו בוקר בו התרחש המעשה, הוא נכנס לכיתה של ילדים בני חמש, בערך, הלומדים חומש, וגילה שהרב המלמד לא הגיע, משום מה. והילדים, שחיפשו תעסוקה, ביקשו מאחד הילדים שהיה חכם מאוד שילמד אותם במקום המורה. לאותו ילד היה בביתו מילון עם פירוש של לשון הקודש לאידיש והוא ידע לתרגם מילים רבות. כך הוא פתח את החומש בפרשת נח והחל לקרוא: "אלה" אלו הן. "תולדות"- התוצאות. "נח"- כשאדם עושה מה שנוח לו. "שם, חם ויפת" – שמו ותפארתו מעניינים אותו, חמום מוח ומתייפה, עסוק בעצמו בלבד. מי שאינו מלטש את מידותיו נשאר עם הקנאה, התאווה והכבוד ואין כל קיצורי דרך. מיד קם הרבי מסאסוב ואמר: "את שיעורי להיום למדתי, הלקח גדול וחזק!".
 
הנחש הקדמוני קירר לחוה את ההתלהבות לשמוע בקול השם, הוא אמר לה "אף כי אמר האלוקים", אז מה אם הבורא אמר לא לאכול מעץ הדעת? זאת, משום שהנחש מסמל את הנוחות. לעשות את מה שקל ובא לי עכשיו לעשות, בלי לצרף את רצון השם לפעולה.
 
מי שמתחדש וזוכר את הבורא בכל רגע – לעולם לא מזדקן! תמיד נשאר ברוח צעירה.
 
וזה דבר שראו אצל האדמו"ר מצאנז, שפעם היה צריך לעבור ניתוח ונשאל במה הוא עובד? תשובתו המפתיעה הייתה: "אני עמל לקרב את המוח אל הלב"…
 
יהי רצון שנזכה שבורא עולם ייטע בתוכנו "לב טהור… ורוח נכון" (תהלים), שנראה בכל עלה קטן המתחדש את דרכו של הבורא בעולם ואת גדולתו.
 
* * *
אתם מוזמנים לבקר באתרו של הרב לייזר ברוידא, "לייזר בימס"