רחמנות עליהם

אנחנו נקודת רחמים ענוגה בלב מדבר מזרח תיכוני אכזרי. מרחמים על כולם – על הסורים הסובלים, על המצרים המבולבלים, על הפליטים, ורק על המיעוט היהודי שמעבר לכביש, קשה לנו לפעמים לרחם. רחמים או מזוכיזם?
 
 
המטוס הסודני הראשון המריא מחופי ארצנו כשעל סיפונו למעלה מ120- מסתננים מאושרים, מצוידים בשטרות ירוקים, משכורת של שנה בארץ המולדת אליה הם חוזרים. בנתב"ג נותרה המון תקשורת והרבה מאוד רחמים ישראליים. ובינתיים, הרוחות ממשיכות לסעור בכל חזית אפשרית. אנחנו נקודת רחמים ענוגה בלב מדבר מזרח תיכוני אכזרי. מרחמים על כולם – על הסורים הסובלים, על המצרים המבולבלים, על האריתריאים הפליטים, והיד עוד נטויה. ורק על המיעוט היהודי שמעבר לכביש, רק על העתיד האישי שלנו, קשה לנו לפעמים לרחם.
 
רחמנות היא רגש חזק, אפילו חזק מאוד. עם ישראל מתהדר בתואר "רחמנים בני רחמנים". הרחמנות טבועה בדמנו והיא נחשבת אחד משלושת הסימנים המובהקים המתייגים אותנו כעם הנבחר והמקודש ביותר: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. הבעיה שלנו, שהרחמנות הנחמדת הזו הובילה אותנו לא פעם אל לועו של הזאב.
 
בסיפורי אגדות, יש את דמותה של הילדה הקטנה והפתיה. זו שרחמיה הענוגים מציפים אותה כל אימת שהיא נתקלת באומללות. הדמות הרעה יודעת לנצל זאת, מציגה כלפי חוץ מסכנות מעוררת חמלה, שובה בכך את ליבה של הילדה, ואחר כך מגיע הסוף הלא טוב. החמלה, כמה שהיא רכה וענוגה, כך היא אוצרת בחובה כוח עצום. רחמנות המצויה בידיים הלא נכונות עלולה להרוג. ולכן, קובעים חז"ל "כל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו" (בבלי, ברכות ל"ג.). מדוע? משום שרק בר דעת המסוגל להכיר גם את צדדיו האפלים יותר של הגלובוס, יכול להחזיק ברשותו רחמנות ולהשתמש עימה באופן מבוקר. רחמנות בידיים שאינן בשלות עלולה להתהפך באפקט בומרנג ולהכות באכזריות בפניו החשופות של הרחמן השוטה. חז"ל משרטטים משוואה פשוטה: "כל המרחם על אכזריים – סופו שמתאכזר על רחמנים" (מדרש תנחומא מצורע א').
 
כשהרחמים הופכים למזוכיזם
 
הרבה חכמה מלווה את מסע ההיסטוריה היהודית שלנו. אך לא מעט פתיות גם כן. יהודים בכל מקום בלטו בכישורים מיוחדים, חן ייחודי, ובעיקר בחכמה שאין לה אח ורע. אך יהודים הצליחו גם פעמים לשגות וללכת שולל בעקבות משאות שווא ומדוחים. הילדה התמימה הזו, במקרה שלנו – היהודי הקטן הצועד בתוך עולם גדול, אכזרי ויצרי, נתנה את אמונה בכל מיני טיפוסים מפוקפקים שפיתו אותה בהבטחות קוסמות וסיפורי בדים. הנביאים שהוכיחו את עם ישראל בתקופות קשות של חורבן ואובדן, ציירו רבות את התמונה הזו של ההתמסרות הטיפשית והאומללה בידי עריצים שהציגו את עצמם כאוהבים ונותני חסות. הסוף היה תמיד עצוב.
 
היהודי הקטן ממגנט אליו תמיד טיפוסים מפוקפקים משום שיש בו משהו מיוחד. והוא אמור באמת להיות אור לעמים. אך דווקא בגלל זה הוא מוכרח להיות מודע לדבר המיוחד והמושך הזה שיש לו, כי אם לא, בקלות ינשלו אותו מנכסיו. ואחד מאותם נכסים, כמו שכבר אמרנו, היא הרחמנות.
 
אנחנו כל כך רחמנים, שיש בנו לפעמים נטייה מזוכיסטית כזו, המפתה אותנו לשגות בגלים של רחמים כלפי כל אויבינו, ורק את עצמנו ובשרנו לזנוח באכזריות שקשה להבין. ואין זו תופעה חדשה.
 
אתה רואה היום את השיח הישראלי שאי אפשר שלא לאהוב את פעלתנות התוססת שלו, ואי אפשר שלא להתרגז עליו. הדיונים הציבוריים על הפרשיות הסוערות, דעת הקהל בסוגיות הבנייה בשטחים, העובדים הזרים, המסתננים מאפריקה, או גיוס בני הישיבות. כולם ללא יוצא מן הכלל, נשמות טובות. טובות זו לא המילה. כולם שופעים רחמנות, הומאניות, סימפטיות ואנושיות שיכולה הייתה לפרנס את כל המזרח התיכון האדיש. אנחנו כבשה אחת בין שבעים זאבים מורעבים שטורפים כל הזמן אחד את השני. ורק לנו, בתוך הטירוף, כשמהגבול הסורי עולות זוועות אסד, וממצרים נשמעות בלהות תעתועי השלטון המתחלף, לוב מלקקת את דם הנרצחים, אירן מציגה כל בוקר טירופים חדשים, ועוד לא דיברנו על מה שקורה באפריקה. ובכן, רק לנו יש את הפנאי והמשאבים לרחם על כולם, וגם להציע לחלקם חסות. ולו במחיר הכלכלה, הביטחון, ולפני הכל הזהות היהודית שהולכת ומטשטשת בין רבבות המסתננים, המהגרים והזרים.
 
אין רע בעובדה שיש לנו משאבי רחמים בלתי נדלים. כאלה אנחנו מה לעשות. יש בעיה אחרת, צורמת. משהו מוזר קורה לנו. מצד אחד, רחמנות מדהימה בכל הקשור לסודנים, עזתיים, פעילי שלום אלימים מחו"ל וכל השאר. מצד שני, התנכרות הדדית צורמת כלפי פנים. קשה לנו לסבול אחד את השני עד כדי תיעוב. האחר והשונה – אם הוא לרוע מזלו אחד משלנו – אחת דתו, לבוז. קל לנו יותר לספוג את המנטאליות הסודנית הישר מהיבשת השחורה, מאשר לשאת את המנטאליות השונה של השכנים שלנו, עצמנו ובשרנו, שמעבר לכביש. מדהים.
 
והמחזה הזה חוזר על עצמו בכל הסכסוכים הפופולאריים שממלאים את ארצנו. אם זו המחלוקת הפנימית בין עדות וחוגים, שאלות של מוצא וייחוס. ואם זו הסוגיה הישנה של חרדים חילוניים. פעילי שלום שאין להם שום בעיה להתחבק עם מי שמעוניינים לראות אותנו בים כמה שיותר מהר, מתקשים לעכל את הדמות החרדית המצויה, הלבושה בעצם בדיוק כמו סבא מלפני דור או שניים.
 
אין צורך לקבוע שזו רחמנות מזויפת. יתכן מאוד שגל הרחמים האדיר ששוטף את חופי הארץ, מים התיכון ועד ים הכנרת, נובע בהחלט מלב יהודי חם ומרגיש. למה לא. הבעיה היא אחרת. הלב הזה לא ממש יודע מה לעשות עם עומסי הטוב שלו. אין לו את הכלים האמיתיים לווסת את הרחמנות המדהימה הזו ולהפנות את המשאבים לכיוונים הרצויים. כך קורה שרחמים הופכים לפעמים לאכזריות צוננת דווקא כלפי עצמנו.
 
לשפוט את הרגש
 
בתורותיו של רבי נחמן מופיע פעמים רבות המושג 'משפט'. הוא לא מיוחס דווקא למערכת משפט, חקיקה ואכיפה מהזן המקובל. המשפט עליו מדבר רבי נחמן, הוא סרגל שפיות שאמור לייצב את עמוד השדרה הנפשי שלנו.
 
נפש אנושית היא אשכול עמוס של רגשות ותחושות. יש בה אהבה וגבורה, התפעלות ורצון להצליח ולנצח. הנאה ותענוג, שתלטנות ועוד. האשכול הזה עמוס מאוד, ואם להתחשב בעובדה שאדם אחד קטן ועסוק מאוד אמור לשאת אותו על גבו, להפעיל אותו באופן הרצוי ולכוון אותו לכיוונים מועילים, אנחנו מגיעים למסקנה שמדובר כאן במשימה ממש לא פשוטה. לכן, אומר רבי נחמן, לכל אדם יש צורך לדעת איך 'לשפוט את עצמו'. כלומר, לכוון את הנפש לכיוונים הנכונים בלי לסטות לא לימין ולא לשמאל.
 
היכולת 'לשפוט את עצמו', היא הערובה לחיי שפיות ואיזון בתוך עולם השרוי בטירוף. אנחנו חווים כל יום המון חוויות, כל כך הרבה גורמים מנסים בכל דרך להצית את הרגשות שלנו לכיוונים שונים ומשונים, מאחוריהם ניצבים כמובן אינטרסים מאינטרסים שונים, ויש להם את כל הכלים לכך. הפרסומאיות המפותחת שכבשה את רחובותינו 'מפעילה' אותנו על כורחנו, יוצרת בנו רצונות, מולידה מתוכנו שאיפות, וגורמת לנו לחוש בצרכים עליהם מעולם לא חלמנו. התקשורת עושה את זה לא פחות טוב. מאחורי כל כתבה, דיווח סתמי, או עדכון יבש לכאורה, צפון העיקר – מה שכותב הדברים רצה שתחשוב. והכותב הזה ממש איננו שה תמים. הוא יודע מה הוא כותב ומדוע, והוא נורא מעוניין לגרום לנו לחוש את מה שנרגיש אחרי שנסיים לקרוא את הטור שלו. אם יש בנו רצון לחוש בשארית חיינו חוויות ותחושות אישיות שלנו, ולא לבלות כאן כמו יצורים מהונדסים במעבדת ניסויים רגשית, נצטרך ללמוד איך לווסת את הרגשות והתחושות שלנו באופן הרצוי.
 
צעד ראשון, תורה
 
צעד ראשון לשם כך היא כמובן התורה הקדושה. החלק המעשי וההלכתי של התורה מבוסס על תורה שבעל פה, והבסיס של התורה הזו הם שישה סדרי משנה. הקו המאפיין של ששת סדרי המשנה הן שש ההגדרות: כשר ופסול, מותר ואסור, טמא וטהור. השישייה הזו מבטאת את ששת הקצוות המרכיבים בכלליות את הנפש. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד יסוד. אלו הם ששת הממדים הרוחניים של העולם והנפש. לימוד הלכה באופן של הבנה מעשית, אומר רבי נחמן, מחולל בנפש פנימה סדר. אתה מברר את ששת הממדים, כשר פסול, מותר אסור, טהור וטמא, וגם בנפש מתחוללת התבהרות.
 
התורה דורשת מאיתנו להפעיל רגשות באופן מבוקר. היא אומרת לנו למשל "ואהבת" – 'תקשיב טוב איש חביב, אתה אמור כעת לאהוב את בורא עולם'. זה עלול להישמע אולי מוזר, ממתי דורשים מבן אדם לאהוב משהו? אני אוהב – כי בא לי לאהוב'.
 
אז לא, אתה אוהב כי אומרים לך לאהוב. העולם סביבנו לימד אותנו מה לאהוב. והוא זה שגם לימד אותנו את מה לשנוא. וכדאי בגיל כלשהו לערוך רענון למערכת ולבדוק האם המוסכמות הללו קשורות למציאות. האם אנחנו אוהבים באמת את מה שראוי ונכון לאהוב, ואולי התערבבו לנו קצת העניינים. את מה שאנחנו אמורים לאהוב, נטשנו. ואת מה שעדיף לשנוא, אהבנו? אולי.
 
ובכן, כפי שלמדנו לאהוב את מה שחינכו אותנו שלטי חוצות, ודעות רווחות לאהוב וגם לשנוא, התורה דורשת מאיתנו להפעיל את הרגשות לפי פקודה. אבל כאן, מי שמלמד אותנו להיכן להטות את הרגש זה בורא עולם, ולא גרפיקאי מוכשר שהתחשק לו לעשות עלינו קופה. היצמדות לחיי תורה, לימוד תורה ולהבנת דרישות ההלכה, כל אחד לפי כוחו. זוהי היצמדות לסרגל יושר רגשי, מדהים בדיוקו ומפליא ברגישותו. זהו הסרגל של בורא עולם. אחרי הכל, מי שיצר את מערכת הרגשות שלנו יודע הכי טוב איך כדאי להפעיל אותה.
 
התבודדות – שיחת הבהרה
 
מעבר לכך יש את המשפט האישי, אותו ממליץ רבי נחמן לעשות על תקן יומי. זה מה שנקרא התבודדות. ההתבודדות היא שיחה של פנים מול פנים עם בורא עולם. בשיחה הזו, מורה רבי נחמן, חשוב מאוד לשלב גם אלמנט של משפט. תשפוט את עצמך מול בורא עולם. ואין הכוונה 'לרדת' על עצמך. גם לא לחפור יותר מדי במה שהיה ומה שיהיה. הכוונה היא לעצור את השטף, לשבת מעט בישוב הדעת, ולתת לסרט של החיים להתבהר. ואז, כשמדברים עם בורא עולם על מה שהיה היום, מה רציתי, מה עשיתי, מה חשבתי, עם מי דיברתי, ואיך דיברתי, ומדוע בעצם אמרתי כך וכך, ואיך זה בעצם שהגעתי לשם במקום לשם – השיחה הזו, כשהיא נעשית בצורה ישירה וכנה ללא הדחף הכפייתי לתרץ את עצמנו ללא הרף, עושה בנפש סדר. היא מכניסה אותנו לפרופורציות נכונות יותר. וזה מדהים.
 
העבודה הזו מומלצת מאוד לחיי נפש בריאים. וזה בתחום האישי.
 
במרחב הכללי שלנו, כאזרחים החולקים קיום משותף על נתח אדמה הקדוש בקדושת ארץ ישראל, ובתוך אוכלוסיה כל כך רבגונית, אנחנו מוכרחים ללמוד איך להתנהג בתבונה עם רגש הרחמנות הטבעי שלנו. כיהודים בעיקר, וגם כעם שעבר כל כך הרבה רדיפות, גירושים ודיכויים, רק טבעי שנבקש לגונן על בני מיעוטים. אבל הרגש הזה חייב להיות מבוקר. משום שבמקום כלשהו אנחנו אמורים לשמור על מאגר רחמנות גם עבור עצמנו, האינטרסים היהודיים שלנו, של זהות, אחדות, והעמקת שורשים, למעננו ולמען עתיד צאצאינו. הרחוב הישראלי עדיין איננו עולה על גדותיו באהבת ישראל חוצה גבולות. לכולנו יש מה לשפר בנושא. ואם כבר בני מיעוטים, אז יש כאן בשטח, קצת לפני הסודנים, בני מיעוטים שבמקרה הם גם בני עמנו.
 
כדאי להפנות את מאגרי הרחמים פנימה יותר.