תביאו פתרון חברתי, אבל אמיתי!

יש לנו ים של תרופות למחלת הפילוג,
אבל החולה ממשיך לצעוק מכאבים.
ומהי תרופת הפלא שמציעים לנו עם כל
כישלון? אה, עוד דו"ח. אז הצחקתם
אותנו, כי העם רוצה את הדבר האמיתי!
 
 
אפשר להבין את מי שסובל מכאב ראש וסחרור בימים כמו אלה. מי מאיתנו שעוקב אחרי הכותרות מתבלבל, ולאו דווקא באשמתו. המרוץ החדשותי לא נח לרגע. אם בעבר הסתפקנו במהדורת חדשות אחת לכמה שעות, שהפכה מאוחר יותר לפעם בשעה, הרי שהיום המבזקים שוטפים את המוח כל כמה רגעים, והם ממש לא מתאפיינים באחידות או עקביות.
 
הרבה הרים גדולים הולידו לאחרונה עכברים קטנים ומאכזבים. והרבה אישים שהצהירו שהם אלה שישנו את מפת המציאות ויחוללו בעולם נפלאות, התאדו בתוך תקופה קצרה אל מאחורי הקלעים. אמרו, הבטיחו, הצהירו – אז מה?
 
כל זה אומר שמאחורי התפאורה המשעשעת הזו, רק בורא עולם מנהיג באמת הבריאה. אבל לא רק על זה רציתי לדבר. במבול האירועים האחרונים צפה ועולה שוב ושוב ובעקשנות בעיה אחת שלא נמצא לה עד היום הפתרון. ולא שאין בסביבה אנשים מוכשרים שהציעו לגביה פתרונות יצירתיים ואמיצים. הבעיה היא, שישנם דווקא הרבה מציעי פתרונות, וכל זה לא גורם לה, לאותה בעיה עיקשת, לשקוע סוף כל סוף בתהום השלווה. אדרבה, היא רק נעשית חריפה יותר. אני מדבר כמובן על הפילוג בעם.
 
אתם יודעים, אפשר להאשים אותם ואותנו, את ההם ואת ההוא, אבל כל זה לא יביא לפיסת האדמה הזו שבמזרח התיכון ולו טיפת שלווה. הפילוג זועק מכל פינה, רק לצאת לרחוב לחצי שעה של משאל עם אקראי, ויש לך ביד קובץ מרשים של אלף דעות בחצי נושא שלרוב הציבור אין ממש מושג לגביו. לכל אזרח דעה אישית הנוגדת בדרך כלל את דעותיהם של כל שכניו. ולכל אחד גם נימוק גאוני לעמדתו הייחודית. יהודים, מה?
 
עוד מאמרים בנושא:
כולנו  על מדים
לעשות, או לחכות שאלוקים יעשה?
הצדק דורש עם חברתי
צדק חברתי – זה נר  לרגלנו
תחזירו את ההרמוניה
 
ולא תגידו שלא ניסו לעשות כאן סדר. מחאות חברתיות מתארגנות אחת ליומיים. דיבורים שיחות. הפגנות שביתות. ויש גם וועדות לקידום השוויון בנטל, ודו"ח מפורט של מבקר המדינה והצעות ייעול של חברי כנסת, וחוקים מתוקנים שממתינים לפסיקת בג"ץ. יש לנו ים של תרופות למחלת הפילוג, ובשורה התחתונה, החולה, כלומר אנחנו, ממשיך לצעוק מכאבים. והרופאים או מי שמתיימרים להיות כאלה, עסוקים במילויו של דו"ח פעילות נוסף ויסודי.
 
ואולי אין כאן פילוג?
 
ויש כיוון חשיבה חדש שאף אחד לא מעיז לחשוב עליו. חברים, אין כאן לא פילוג ולא נעליים. יש כאן צורך בלתי נשלט לחיבור.
 
פני השטח אינם שקטים, משום שמתחת לפני השטח קיימת תסיסה מתמדת. אם לא שכחנו האוכלוסייה כאן ברובה יהודית. עם יהודי הוא נשמה אחת בתוך המון גופים. הטבע הרוחני שלנו לא יכול אף פעם לשבת בשקט, והתכונה הזו בולטת בכל פינה נידחת בעולם אליה נקלעים מטיילים ישראליים. יהודי, גם בקצה העולם וגם בתוך חזות גויית לגמרי, אוצר בקרבו תחנת כוח אדירה שמייצרת אנרגיה רוחנית בקרינה גבוהה במיוחד. ההתרחשות הזו לא יכולה שלא להותיר עקבות כלשהן. אנחנו לא שקטים, זה בטבע שלנו.
 
אם ברמה האישית כך, ברמה החברתית-כללית על אחת כמה וכמה.
 
בואו נבין. המציאות אליה נקלענו בעשורים האחרונים, כינסה אותנו כאן על אדמת הארץ הקדושה מכל זווית אפשרית של הגלובוס. באנו הנה מתוך גלות, ואנחנו עדיין מצפים לגאולה שלמה. מטבע הדברים ההופעה שלנו החיצונית, ואפילו זו היותר פנימית, שונה ולפעמים נראית כאילו מנוכרת. כל אחד מאיתנו סוחב על הגב 'חתיכת' גלות, ועימה יחד גם צרור אינסטינקטים חיוניים להישרדות ולהתגוננות במרחבי הניכור שבחוץ. לכל קהילה מנהגים משלה, הקפדות משל עצמה, וכמובן תלבושת וסלנג פנימי אישי. בינינו, רק משיח צדקנו יוכל לחלץ אותנו באמת מכל זה בלי לפגוע בנשמה או משהו כזה. רק אורו של משיח יכול לגרום לכל עם ישראל להיות באמת חתיכה אחת. כל מי שניסה לעשות זאת בכוח הזרוע עד היום, לא רק שלא קידם אותנו, אלא שנהדפנו רחוק יותר. דפדפו בספרי ההיסטוריה.
 
אנחנו חייבים להבין שהמציאות העכשווית איננה האידיליה במיטבה. מותר לנו להאמין שכעם הנבחר נכונה לנו מציאות מסבירת פנים הרבה יותר. אבל הדרך אל הגאולה, כך נראה, עוברת מכאן.
 
אז מה, שנישאר ככה, על תקן מבולגן כזה?
 
מה פתאום!
 
גם אם רצינו, היהדות לא תסכים לזה. השלום, אומר רבי נחמן מברסלב, הוא הבסיס להשקפה אמונית אמיתית. משום שרק בשעה שיש שלום בין אדם לחברו, הם יכולים לדבר יחד מתוך מגמה ישרה וכנה ללבן את האמת. מתוך כנות והכנעה הדדית ולא מתוך התנצחות.
 
וכאן אנחנו נוגעים בליבת הבעיה. אם נשים לב להלך הרוחות ברחוב ובתקשורת, עולה, לכאורה, הרושם שלאנשים פשוט נמאס וזהו. נמאס להם מחוסר הגינות שלטונית, או התנהלות בלתי מתחשבת והגיונית בשטח הכלכלי. לאנשים נשבר גם משחיתויות של דרגים גבוהים, ומפערי מעמדות בלתי מוצדקים בין אילי הון לעמך. וגם נמאס להם מחוסר שיווין בנשיאה בנטל.
 
כל זה טוב ויפה. הבעיה היא שלתמונה הזו יש צד שני, והוא מעורר תמיהות בנוגע לכנותו של הצד הראשון. אם לאנשים באמת נמאס משחיתויות בדרג מקבלי ההחלטות, מדוע זה הדיונים סביב אותן פרשיות נעשים באופן לא הוגן, תוך עריפת ראשים פומבית בקול רעש גדול ומיותר, מתוך צביעות בפעמים רבות ועם הרבה לשון הרע ורכילות?!? אי אפשר ליישר שום דבר עם סרגל עקום, נכון?
 
ואם אנשים רוצים באמת שוויון חברתי, איך אפשר לעשות זאת בלי להכיר ולקבל באמת אוכלוסיות אחרות במשק. בלי להבין באמת את עולמם האישי, אילוציהם, ומעל הכל האמונה שלהם. ובכלל, האם מחפשים באמת שוויון מעשי בפועל, או רקע על הדף כדי לצאת עם הצהרה מרשימה לאומה?
 
אלו שאלות לא פשוטות ואין זה המקום להרחיב עליהן בדיבור. בואו נסתפק בהבנת הרעיון.
 
אין לי  כסף
הויכוח על לא-משנה-מה
העבודה באמת משחררת?
 
צומת האמת והניצחון
 
כעת, ננסה להתבונן על התמונה הזו מעט אחרת.
 
בואו נקבל את זה שאנחנו עם נפלא, מדהים, חתיכת נשמה. בואו נסכים גם שכולנו מעוניינים באמת להשיג את כל היעדים החברתיים החשובים כל כך. אבל בואו נסכים, גם, שכדי לחולל שינוי של ממש, בלתי אפשרי להסתפק בשלטי חוצות וישיבות כנסת. אנחנו עם של נשמה, וזה חייב לבוא משם. מבפנים.
 
הטעות הראשונה שלנו היא השיח הציבורי. כבר הזכרנו את דבריו של רבי נחמן בנוגע לשלום. ויש משפט נוסף שלו, הקובע שמידת הניצחון סותרת את מידת האמת. שימו לב! יש לנו בנפש צומת נפשית המאפשרת לנו להטות את המגמה הפנימית שלנו לאחד משני אפיקים – האחד הוא שביל האמת. השני, נתיב הניצחון.
 
אנחנו נקלעים לצומת הזו בכל דו-שיח, עם בן שיח אנושי או אפילו עם עצמנו. היתקלות עם דעה זרה השונה מהתפישה האישית שלנו מעמידה אותנו בכל פעם מחדש על מפתנה של אותה צומת. יש בפנינו שתי ברירות – ללכת על בירור האמת, או להתבצר לצורך קיבוע דגל ניצחון. ההחלטה על כיוון הנסיעה בצומת הזו משפיעה על כל תמונת המצב בחברה כללית וגם ברמה האישית.
 
לאדם יש נטייה פנימית לחפש אמת. זה מגיע מהחלק האלוק' ממעל שלו. האמת היא השורש שלנו, ולכן תמיד נחפש אותה, כמו ילד הכרוך אחרי אימו. לעומת זאת, יש בעולם גם קלקולים. אחד מהבולטים שבהם הוא הצורך האובססיבי להיות צודק, ולו במחיר אובדן האמת. חשוב לנו להיות צודקים כי זה הופך אותנו למנצחים. אין כמו ניצחון כדי להשמין את האגו, והנפש הבהמית נורא אוהבת את הרעיון הזה.  
 
כדי להצליח במלאכת בירור האמת, אומר רבי נחמן, אין צורך דווקא בכישרון פילוסופי מיוחד. אדרבה, המרכיב הזה עלול להפריע. יש בהחלט צורך להיות מסוגל להפסיד בדיון ולקבל את דעתו של הזולת או חלק ממנה. מדוע? משום שהאמת היא אמת ללא שיפוצים והעדפות. ואם אתה עולה על שביל האמת, חייב להיות שנטשת לגמרי את נתיב הניצחון, אחרת, אנחנו נוסעים בזיגזג שלא מוביל אותנו לשום מקום.
 
השיח הציבורי, שמאחוריו המון רצון טוב, נתקע בלי סוף רק בגלל שאין מספיק כנות. אין את המוכנות לחפש יחד אמת. יושבים על המיקרופונים המון כישרונות, ומהדהד שם הרבה רושם. וזה חבל, כי זה מפריע מאוד ליכולת שלנו לנפות את האמת מתוך השקר. כושר הביטוי לא תמיד פועל לטובתנו. וזו הסיבה שקשה כל כך למצוא ברחוב את האחדות והשלום, האהבה והאחווה שחשוב כל כך שתשרור בינינו.
 
רק העם יביא שינוי
 
ההבנה הזו מתאימה בהחלט גם לחיינו האישיים. המון פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו, יחד עם בן הזוג, מול הילד או בקשרי חברות כלשהם, על הצומת הזו של האמת והניצחון. ההגה תקוע לנו ביד ומתחנן 'תחליטו', ואנחנו אמורים להחליט האם להיות נאמנים לאמת ולהסתכן בהפסד משפיל. או, להיצמד לניצחון ולשחרר לשם כך את כל הכישורים שלנו.
 
יהיה לנו קל יותר להחליט כשנעשה סיקור תמציתי לאחור. הצורך לנצח הוביל אותנו להרבה מקומות, אבל אף אחד מהם לא היה יעד. שום פתרון חברתי או אישי לא יצא מתוך רצון לנצח. אז אולי כדאי שננסה את דרך האמת. אחרי הכל אנחנו מעוניינים בפתרון, לא?
 
הדברים האלה אינם מיועדים לבעלי דרג מדיני, פוליטי או תקשורתי. הדברים הללו מכוונים אלינו, אוכלוסיית העם. טעות לחשוב כאילו החלונות הגבוהים הם שמסוגלים לחולל שינוי במרחב הציבורי. להיפך, בחלונות הגבוהים יושבים אנשים שידיהם כבולות באזיקים. אנחנו יכולים בעזרת השם לחולל שינוי דרמטי. זה חייב לבוא מכאן, מהציבור ברחוב. זה חייב לבוא מבפנים, מתוך הנשמה. כי הגופים כבר ניסו הכל.