מה, עוד גדרות?

הפעם הגיע תורי להיות מופתעת.
הייתכן שהיא מקנאה בי? היא, שגדלה
בחברה החרדית וינקה תורה ומידות
מגיל אפס, רוצה משהו שיש לי?
 
 
בכל פעם שאני נכנסת לבני ברק אני מרגישה אי נוחות קיומית, בלשון המעטה. אפשר לומר שכשאני  מבקרת בממלכת החרדים אני נדבקת בחרדה ולא מפני בורא עולם…. מהרגע שאני נוחתת, מיד אני מתמלאת מודעות עצמית מוגזמת ובוחנת כל תנועת גוף שלי ואת תגובת הסביבה. כך קרה לפני כמה ימים, כשבלית ברירה נאלצתי לעשות את הביקור החד-עונתי שלי בעיר בחיפוש אחר חולצות שרוול שלושת-רבעי שאין למצוא בסביבתי…
 
אני חונה ויורדת מהמכונית כשעיניי מתרוצצות לבדוק האם מישהו הבחין בי, זה הרי לא צנוע שאישה נוהגת… לפתע, מולי, על אותה מדרכה צפופה צועדים שני גברים לכיווני ואני לא יודעת אם להישאר במקומי או לסטות כדי שלא אעבור ביניהם. התינוק שלי רעב ואני נכנסת למאפייה בפינת הרחוב. המוכר עסוק בשיחה ואני מחכה בקופה לשלם. אני תוהה אם עלי להפריע ולהתערב, או שזה יתפרש כחוצפה? התינוק בוכה ומכריע את הכף לטובת ההתערבות. המוכר מגיש לי עודף וזרועי נהיית כבדה, כי אני לא יודעת אם להגיש אותה או לתת לו להניח את הכסף על הקופה. גם אני רעבה ורוצה בורקס, לא אכלתי דבר היום. רגע לפני שנכנס המאפה לפה, אני נזכרת שזה ממש לא מנומס לאכול ברחוב, אני בת של מלך…
 
אני מתאפקת ונכנסת לחנות 'פינת הזול'. כולן מחופות ראש עם פאות או שביסים, חלוקים ועגלות אינסוף. אף אחת לא מסתכלת עלי ולא מדברת איתי. אני רוצה לשאול שאלה ומחפשת פנים ידידותיות לשלוח חיוך. בסוף, אני מזהה בפינה כלשהי מוכרת עייפה שמוכנה לעזור. אני ממהרת לסיים את ענייניי, ובאנחת רווחה גדולה נבלעת בבועה המוכרת והמוגנת – המכונית שלי. כשאני מגיעה הביתה אני מגלה שמרוב בלבול ולחץ קניתי מידות גדולות מדי…
 
אני זוכרת את הפעם הראשונה שהסתכלתי לחרדי בעיניים והעזתי לדבר איתו. זה היה בהודו, רחוק מכל דבר מוכר, באווירה שונה שמאפשרת להתוודע מחדש לדברים שאתה חי איתם יומיום אבל בדקת אותם מעולם. בבית היהודי של "ערכים" היינו יושבים ומדברים כל אחר הצהריים בחצר. התפלאתי לגלות בן אדם מאחורי התחפושת המוכרת, ועוד אחד שמעיז לדבר ולחייך אלי…
 
כשחזרתי לארץ הגילוי לא שרד והמשכתי להחזיק את הסטיגמה המוכרת לגבי החרדים. כשאני בוחנת את זה מקרוב, אני מגלה שכנראה ההסתגרות שלהם ב'גטאות' והרצון להיבדל, להישמר ולא להיחשף, גורמת לתחושת מרחק בלב. הם אוטונומיה עצמאית בעלת כוח עצום, וכאשר אנחנו נחשפים אליהם דרך התקשורת זה בדרך כלל באור לא מחמיא. כולם מתלבשים ונראים אותו דבר ושומרים על מוסכמות והנהגות של חברה, עד כדי תחושה שהם כולם אותו דבר ואין שום הבדל ביניהם. אם תעבור לידם ברחוב לא תזכה למבט, מה שמיד גורם לך להרגיש לא רצוי.
 
רק כמה שנים אחרי, בגן של הילדות, הצלחתי קצת לשנות את התפישה כשהתוודעתי לנשים חרדיות יוצאות דופן. תחומי ההתעניינות, היצירתיות, החכמה והסקרנות שלהן הפתיעו אותי מאוד. הן גם סוף סוף דיברו וחיבבו אותי, מה שגרם לי להשיב באותה מטבע.
 
אפילו שעדיין אין לי ממש חברות חרדיות, אני מלאת הערכה עצומה כלפיהן. הטוהר, התמימות, הנימוסים וההליכות, הצניעות והאור הגדול בפניהן כשהן מחייכות אלי – כל אלה גורמים לי להביט על החברה הזו בסוג של קינאה.
 
בשבת הזמנו זוג צעיר, חוזרים בתשובה כמונו, שהכרנו דרך הילדים שלנו שלומדים יחד באותו הגן. יש לנו הרבה מן המשותף, החל בשלושה ילדים באותם גילאים בדיוק וכלה באורח החיים ודרך החזרה בתשובה, שהייתה ועדיין דומה עד מאוד.
 
הילדים שמחו והתלהבו, חיכו בציפייה לבלות ולארח את החברות שבת שלמה. הם סיפרו לגננת בהתלהבות אמיתית כמו שרק ילדים יודעים על השבת המשותפת. כשבאתי לאסוף אותן מהגן, שאלה אותי הגננת בפליאה האם אכן נכון הדבר. עניתי לה בודאי, והמשכתי והסברתי שגם אנחנו וגם הם גרים במקום ללא קהילה תומכת ולכן האיחוד בשבת מרומם ומקל על שני הצדדים כאחד. אנחנו הנשים מגבות אחת את השנייה בשמירה על הילדים ובהכנות, הגברים מתחברים בחברותא, והילדים משחקים יחד. היא חייכה חצי חיוך וראיתי שהיא נשארה מהורהרת.
 
ביום ראשון בבוקר היא שוב ניגשה אלי לשאול איך עברה עלינו השבת. עניתי לה שהיה ממש כיף להיות ביחד. עיניה נפתחו וחיוך עלה על פניה כשהשיבה לי "איזה כיף לכם…" וההמשך שלא נאמר הורגש באוויר, לכן מיהרתי להוסיף "גם אתם מוזמנים כמובן".
 
היא חייכה שוב, אך הפעם היה זה חיוך שעצב מהול בו. "אצלנו החרדים לא נהוג להזמין מי שאינו משפחה ללון מטעמי צניעות. המשפחה שלי גרה רחוק וכמעט שאינם מגיעים, לכן אין לנו הזדמנויות לארח לשבת שלמה". הפעם הגיע תורי להיות מופתעת. הייתכן שהגננת מקנאה בי? היא, שגדלה בחברה החרדית, ינקה תורה ומידות מגיל אפס, נצר לשושלת למשפחת רבנים מיוחסת? היא רוצה משהו שיש לי?
 
התגובה הראשונית לגילוי היא בלבול. אחר כך עולה בי כעס: 'עוד פעם הם שמים גדרות על גדרות, הקפדות על הקפדות. כמה עוד הם יוכלו לסבול? בלי מסרונים בסלולארי, מכוסות מכף רגל ועד ראש בקיץ הישראלי, ובלי לארח חברים טובים שגרים רחוק בשבת? אני ממש לא מצליחה להבין ולקבל. זה נראה לי ממש מוגזם' אני פוסקת.
 
אחרי שהצלחתי עם פטיש קטן להחזיר את המרדן שבי למקומו, התפניתי לחשוב ולהרהר בדברים. ברור לי שבתור חוזרת בתשובה לעולם לא אבין באמת את החברה החרדית. נקודת ההתחלה שלנו כל כך שונה, עד שאני בכלל לא מנסה. אבל מההבנה הבסיסית הזו אני יכולה, קודם כל, להסכים שאינני יכולה להבין ולכן גם לא לשפוט. כשאני מנסה לדמיין את עצמי גדלה בסביבה כזו, מיד אני מרגישה את המעגל המגן שגורם לטוהר ולתמימות שעוטפים אותם, כמובן שבמידה יחסית לחברה שאנו חיים בה היום. כנראה שמתוך השמירה הגדולה הזו נוצרו נשמות שהיכולת שלהן להתמודד עם תאוות העולם שונה משלנו, לכן יש צורך בשמירה והקפדה יתירה.
 
אנחנו, מצד שני, חווינו חוויה שונה בתכלית. כמו שמטיב לומר הזמר עדי רן בשירו "אתה קדוש": "בדרכים רבות הלכנו לחפש קורטוב אמת, לא היססנו מלנגוס בו, במעדן החטא"…
 
כנראה שאין מקום להשוואות, אבל בהחלט יש מקום לכבוד וההערכה. צריך להיזהר מהנטייה הרווחת לדון את החרדים ולדבר בגנותם. צריך לזכור שרוב רובם הם פרחים אמיתיים שאין עוד כדוגמתם, תלמידי חכמים גדולים ועצומים שאולי רק בזכותם העולם עוד עומד על תילו. הלוואי שנזכה להגיע אפילו במעט למידות הטובות, לאהבת התורה וליראת השמים שיש להם.
 
מה שגיליתי, והפליא אותי, זה שגם הם מסתכלים עלינו בכבוד והערכה גדולה, ואולי אפילו בקנאה. הם רואים אותנו בוחרים יומיום לקיים את המצוות, ובזכות זה חווים באופן שונה את התורה ומתחזקים באהבת השם. כי ב"מקום שבעלי תשובה עומדיםצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד".
 
שנזכה להסתכל בעין טובה אחד על השני, לדון לכף זכות ולהתאחד כל עם ישראל, לכבוד הגאולה המתקרבת ובאה.