אין לך חיים

אני שואל בתמיהה ומצפה לקבל
מענה הולם: למה כולם בוכים?
התשובות מגוונות: כבוד, יוקרה, גאווה
פגועה, כל מה שגורם לאנשים להרגיש
שהם 'חיים'. אדם בוכה כי אין לו חיים!
 
 
ספר במדבר, למרות הסמליות שיש בשמו – שממה ומדבר, גדוש במסרים שיעזרו לנו דווקא לצמוח ולשגשג בחיינו, ברוחניות ובגשמיות כאחד. אלה מסרים שמגיעים עד אלינו ממש, למרות השנים הרבות שחלפו מאז. וכמו שאני מסביר ואומר תמיד, התורה היא לא ספר היסטוריה. מה שקרה פעם זה לא היה וזהו. מדובר בדברים שקשורים אלינו היום. ובכלל, אם ניתן את דעתנו נראה עד כמה זה נכון, לאור כל מה שקורה לעם ישראל בדור עקבות המשיח.
 
"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי וגו', וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם, אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה וגו', וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו וגו'" (דברים יא).
 
התבוננתי היטב בפסוקים הנ"ל וניסיתי, לצורך העניין, להמחיש לעצמי את מה שקרה שם: נניח שאני משה רבינו ואני שומע את בני ישראל יושבים, משפחות משפחות, בוכים ומייללים. כמובן, כמי שניתן לו התפקיד הרם והחשוב של משה רבינו, זה מלחיץ אותי מאוד, לכן אני רץ אליהם ושואל בבהלה: 'מה קרה, מישהו מת?' ובני ישראל מסתכלים עלי ואומרים: 'לא, אף אחד לא מת…'. 'אז על מה אתם בוכים? קרה אסון? צרה? קיבלנו בשורה לא טובה?' הם שוב מסתכלים עלי, אך הפעם בתמיהה, ועונים: 'לא, אין שום צרה וגם לא אסון'. 'אז למה אתם בוכים ככה, כל המשפחות ביחד?!' אני שואל בתמיהה ומצפה לקבל מענה הולם. 'אין לנו בשר… כבר כמה חודשים שלא אכלנו בשר…' הם משיבים.
 
בשר?!? זהו?!
 
לא! זה לא שאין לכם בשר. אין לכם חיים! אתם מנותקים מהם! אם רק הייתם זוכים להתקרב אליהם באמת, אם רק היו לכם חיים עם תכלית, עם קרבה ודבקות בבורא, אם רק הייתם זוכים לדעת שחיים זה לבטל את התאוות ולתקן את המידות, כמו שאומר הגאון מוילנא זצ"ל שחיים בלי עבודת המידות אינם חיים!… אם רק הייתם שמחים בכל נקודה ונקודה שיש בכם, גם בקטנות ביותר, בכל מה שאתם עושים, אם הייתם דבוקים בתורה, מתחדשים… אח, איזה חיים יפים היו לכם. איזו חיות הייתם מרגישים. לא היה חסר לכם כלום. לא הייתם בוכים על כלום, בטח לא על בשר!…
 
ההתבוננות הזו מאפשרת להסביר את הבכיינות של בני ישראל במדבר, ובעצם, את הבכיינות של כל אחד עד היום! אנחנו פשוט לא מפסיקים לבכות. ולא בגלל שאין לנו, ולא בגלל שלהוא יש ולי אין, לא! רק בגלל שאין לנו חיים. והם חסרים לנו בגלל חוסר קשר אמיתי איתם. וכשאין לנו את זה, אז איך אפשר לקרוא לחיים כאלה 'חיים'? זה ממש אדם מת מהלך שמחפש כל היום איך למלא את עצמו עם כל מיני תאוות ודמיונות. פעם זה בשר, פעם כבוד, פעם לשון הרע, פעם ממון או כל דבר אחר שכביכול מרגיע אותו ונותן לו תחושה שהוא 'חי'. אבל הוא לא. לכן הוא בוכה כל הזמן, כי תמיד חסר לו משהו. רק מה, הוא לא מבין שמה שחסר לו באמת אלה החיים עצמם, הקשר איתם.
 
ככה מתחילה בכיינות. אם כל בכיין יתבונן היטב מה חסר לו באמת, הוא יראה שהוא פשוט מנותק מהחיים עצמם. ואז, אז הוא יתחיל לצעוק באמת לבורא עולם: 'תן לי חיים! חבר אותי אליך! חבר אותי לתורה, לתכלית, לתפקיד שלי בעולם הזה!…' (הרחבה בנושא תוכלו למצוא בספר שעריו בתודה).
 
אין לך חיים? אין לך את התענוג האמיתי!
 
אז מה הפלא שיש צרות כאלה בעולם? כל הבעיות, החטאים – הכל נובע מכך שלאדם אין תענוג מהחיים האמיתיים הנובע מקשר אמיתי עם הבורא, מקשר עם המצוות והתורה שבורא עולם נתן לנו באהבה גדולה. לכן הכל נראה חסר. וכשחסר, רוצים להתמלא. רק שצריך לדעת לעשות את זה נכון. למשל, לא לשמוע לשון הרע ולחשוב ששיחה כזו (אם אפשר לקרוא לה שיחה) תמלא אותו חיות וכוח, כאילו שזה החמצן שהוא צריך כדי לחיות. ממש לא. כשאין את החמצן האמיתי, כשאין לאדם חיים ותענוג אמיתי מהם, אין לו שלום בית, הוא נופל לשפל המדרגה, לתאוות, מידות רעות… אין לו את הדבר האמיתי: אמונה. תכלית. מטרה בחיים.
 
ובפרט היום, כאשר הרבה אנשים מחפשים חיות וחמצן, כביכול, בכל מה שהטכנולוגיה מציעה – אייפונים, אייפדים, מחשבים, אינטרנט, פייסבוק… כל אלה מפילים את האדם לתאוות איומות, בעיקר לתאוות ניאוף, לאובדן השכל ושיקול הדעת. סיפורים מזעזעים מגיעים אלי בעקבות נפילת אנשים ברשת הזו וכיצד בתים נהרסים! זאת, משום שתאווה זו מיום ליום הופכת לבוערת יותר ויותר בעולם. שולחת את גרורותיה לכל עבר, פוגעת במי שרק אפשר. לכן על האדם לעבוד על מידותיו, על התאוות, להמשיך קדימה, לרצות את הדבר האמיתי, לא ללכת אחורה וליפול לתהום ללא מוצא.
 
ואם אין שום סימן שאני בכיוון, מה עושים?
 
יש אנשים שאכן עושים כל שביכולתם, מתקנים ושואפים להתקדם ולתקן את מידותיהם ותאוותיהם. אלא, שהם לא רואים שום התקדמות, שום סימן שהם בכיוון הנכון. אבל כאן מגיעה נקודת החיזוק: עצם העובדה שאתה עובד על עצמך, על מידותיך ותאוותיך, מתקרב לתכלית, רוצה את החיים האמיתיים – זה מציל אותך מנפילות שלא פעם אין מהן תקומה. ומי שלא עוסק בעבודה זו, גם אם נדמה לו שהוא לא נופל, עליו לדעת שהוא נמצא בסכנה גדולה, כי במקודם או במאוחר הוא ייפול ברשת היצר. גם בנושא זה אני שומע סיפורים מזעזעים על אנשים שלא היה אפשר להאמין שיקרה להם מה שקרה להם, איך הגיעו למקומות נמוכים ושפלים…
 
העבודה על מידות הנפש והתאוות היא יסוד חשוב מאוד ביהדות. דור המדבר, דור דעה שראה אותות ומופתים, את היד החזקה של בורא עולם, את קריעת ים סוף, דור ששמע את בורא עולם במעמד הר סיני וכו', אך מכיוון שלא הייתה לעם ישראל עבודה על המידות וביטול התאוות, הם נפלו בחטא עגל הזהב כדי להתיר את העריות, נפלו לתאוות בשר ושומים, אבטיחים וקישואים, נפלו בדברי לשון הרע ומחלוקת על משה רבינו! והמסר הזה הוא לא רק לאותם ימים, אלא נכון להיום ממש. העבודה על המידות והתאוות מונעת מהאדם לעשות עגל זהב, להתיר תאוות ולומר שהן מצווה, לחלוק על הצדיק ועוד. וכמו שכבר אמר הנביא על ימות המשיח: "וסר מרע משתולל" (ישעיה נט), מי שרוצה להיות "סר מרע" בדור המשיח יאמרו עליו שהוא משוגע, משתולל…
 
על הבכיינות הזאת צריך לתת את הדעת. התורה, כמו שציינתי רבות, אינה ספר סיפורי עבר! צריך להתבונן ולהבין מהיכן זה מגיע. מהו השורש לכפיות הטובה האיומה הזו? גם אם נדון את בני ישראל שהיו במדבר לכף זכות ונאמר 'תנו להם סיכוי, לא מזמן הם יצאו ממצרים אחרי גלות ממושכת ועבדות מפרכת, מה כבר אפשר לצפות מהם, שלא ייפלו?'… לא, התורה לא באה לספר לנו את זה בלשון עבר, וזהו. התורה אומרת לנו שעד היום, מאותו דור, אנחנו לא מפסיקים לבכות, שהתאוות מתחילות בדיוק בנקודה זו. לכן, אם אדם לא יעבוד על מידותיו ותאוותיו הוא לא יפסיק להתבכיין וייכשל שוב ושוב בשלושת הדברים שמוצאים את האדם מן העולם, כמו שאומרים חז"ל בפרקי אבות: התאווה, הקנאה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם!
 
זה בהחלט מצריך עבודה. להסב את תשומת ליבנו ולהבין שבדור הזה הבירור נעשה חד יותר. ומהבירור הזה אי אפשר לברוח. יש לאדם את האפשרות לעבוד חזק על עצמו ולהתחבר עם התכלית ולצאת מהתאוות, ואי אפשר להבין לאילו השגות ומעלות הוא יזכה בעצם עבודה שכזו. או, שהתאוות יכבשו אותו ופשוט ימחצו אותו עד לשפל המדרגה. ובפרט, העבודה על תאוות הניאוף שמביאה את האדם לכל הפגמים, מוציאה אותו מהעולם – מעולמו שלו שמתפורר: המשפחה, הפרנסה, שמחת החיים, אמונה, את הקשר לתכלית ולחיים שלו ועוד.
 
הפתרון
 
לאנשים שרוצים לפעול למען התכלית והמטרה שלהם בחיים, שרוצים לזכות בחיים אמיתיים, יש פתרון ודרך נפלאה – התפילה האישית (התבודדות) עליה מדבר רבות רבי נחמן מברסלב, וכותב בפירוש (ליקוטי מוהר"ן, נ"ב) שעל ידי התבודדות אדם יכול לבטל את כל התאוות! (שם תמצאו תפילה נפלאה לביטול כל תאווה ומידה עד לשורשה. ומי שסובר שלא ניתן לעשות זאת – כבודו במקומו מונח, אך כנראה שלא עיין כראוי בדבריו של רבי נחמן ובתורה הנ"ל).
 
ולדור שלנו, דור חלש שלא מסוגל לקיים את דברי רבי נחמן בשלמותם – שעיקר התבודדות עושים בלילה וכו' – לכן ישנה עצה מדהימה: כל יום במשך חצי שעה להתפלל על נושא אחד (שמירת עיניים, תאוות ניאוף, עצבות, כעס וכדומה) – ולראות תוצאות נפלאות, זה בדוק. השינויים שאנשים חוו היו ממש מן הקצה אל הקצה. והעיקר, לקיים את הדברים כפשוטם ויהי רצון שנזכה שיתקיימו בנו דברי אנשי-שלומנו (חסידי ברסלב הקודמים) שהתורה הנ"ל – תורה נ"ב המכונה "הנעור בלילה" תהיה נחלת הכלל וכולנו נזכה לקיים את המעלה העליונה מן הכל עליה מדבר רבי נחמן – ההתבודדות, במהרה בימינו אמן.