כולם בחופש

כולנו בחופש.
 
התקופה הזו לוקחת אותנו תמיד לכל מיני מקומות, משפחה ומשפחה לפי העדפותיה האישיות. עונת החופש נחשבת כאתנחתא ברצף הלימודים-עבודה, אבל היא עצמה יכולה ללמד אותנו המון על עצמנו, ועל העולם.
 
משפט מקרר נפוץ אומר "הדשא של השכנים ירוק יותר". הרגלי הנופש שלנו יכולים לחתום על כך בעיניים עצומות. החופשה היא תופעה מרתקת. אתה רואה אנשים אורזים ציוד, עולים על אוטו ונוסעים לחופש. היכן הם נוחתים?
 
ובכן, לא על אדמת הירח. בדרך כלל הם יעדיפו אזור מיושב על פני כדור הארץ, על פי רוב במרחק נסיעה במכונית המשפחתית. במקום הקסום הזה אליו הם יפליגו, מקיימים אנשים אחרים חיי שגרה רגילים לגמרי. כלומר, בשעה שאתה עושה כאן נופש מבחינתך, הרי שמבחינת תושבי המקום זהו אותו רחוב של אתמול ושל שלשום. ובכל זאת, כנופש תרגיש שם חופש. הדשא של השכן, כך מסתבר, ירוק יותר!
 
אנשים נוסעים, כמובן, כדי להחליף אווירה ולנשום אוויר שונה מעט. לאו דווקא משובח יותר. וזה לבד עושה להם נופש. אבל יש כאן משהו נוסף.
 
מדהים – וזה מדהים בכל שנה מחדש – איך החופש הזה מצליח לחלץ מאיתנו את כל מאגרי קוצר הרוח, התזזיתיות והלחץ הכמוסים. החופש הזה, לכאורה, נוצר כדי לשרת אותנו, להעניק לנו את פסק הזמן הנדרש כדי לחדש כוחות, לחלץ עצמות, ואולי גם קצת להשתחרר מהמתח. בפועל, כמעט ואין דבר כזה באף אחד ממקומות הבילוי והנופש. אתה רואה אנשים על הכבישים לחוצים, מבולבלים, מתרוצצים מאתר לאטרקציה כמו עכברים במלכודת. צובאים בתורי ענק על מבואות הפארקים, משלמים כסף, מתאכזבים, מתלוננים, ועושים זאת שוב פעם למחרת בכתובת אחרת.
 
אז מה בדיוק קורה כאן?
 
ובכן, החופש מצליח לחלץ מתוכנו שד קטן שקיים שם תמיד בפנים. חוסר שביעות רצון. אין זו סתם אכזבה ממשפחת האכזבות הנפוצות הקשורות למאורע מסוים. זוהי אי-יכולת מובנית להיות שבעי רצון. או נכון יותר, דחף פנימי להיות לא מרוצים.
 
כשאנחנו מזהים את התכונה המגונה הזו מרוחה על פניהם החמוצות של זאטוטינו היקרים, זה מרגיז אותנו. 'למה אתה אף פעם לא יכול להיות מרוצה, למה…?' נעים להכיר, אנחנו עצמנו לוקים באותה תסמונת, לא מופרך לטעון שהם ירשו אותה מאיתנו. אדם נושא בעצם טבעו אי-יכולת להיות שבע רצון, ואפילו צורך כלשהו להיות ממש לא מרוצה. לליקוי הזה יש שורש, והוא קשור מאוד לגלות הארוכה שלנו.
 
בין גלות לגאולה
 
עם ישראל ידע תקופות שונות במהלך ההיסטוריה. בעיקר אילו תקופות של גלות וגאולה. הגלות והגאולה אינן רק פרקי זמן שונים במהלך סדר דברי הימים, זהו מאפיין מובהק למהות היהודית. שלא כמו אומות אחרות, עם ישראל מגיב מבחינה גופנית בהתאם למצבו הרוחני. כשמשהו בפנים לא בסדר, לא תיתכן מציאות חיצונית נורמטיבית. הגלות הראשונה שלנו הייתה גלות מצרים. לאחר מכן יצאנו לדרך ארוכה כאשר היעד הוא ארץ ישראל. הארץ הקדושה היא ביטוי גיאוגרפי לגאולה. כלומר, החיים האמיתיים בארץ ישראל הם חיי גאולה, לקראת חיים שכאלו צעד עם ישראל. המסע הזה במדבר התמשך הרבה מעבר למה שהוא אמור היה להיות, והכל בעקבות אירועים שונים שהשפיעו עליו ומתחו אותו על פני ארבעים שנה!
 
רוב האירועים הללו קשורים בתלונות. עם ישראל מתלונן, לא מרוצה. פעם אלו 'מי מריבה' – רוצים מים. פעם לא מסתפקים במן – המאכל השמימי שהורעף עליהם משמים, רוצים בשר. פעם אלו המרגלים – הארץ המשובחת לא נראית להם, וכן הלאה. המחנה המשותף של רוב החטאים שהובילו להארכת המסעות במדבר הוא – תלונות, חוסר שביעות רצון.
 
מהיכן כן זה נובע?
 
חוסר שביעות רצון לא קשור כמובן לשום דבר ממשי במציאות, משום שמי שאינו מרוצה לא יהפוך לכזה גם אם ירעיפו עליו כל טוב. ההתמרמרות מצויה בפנים, והמציאות רק מסייעת לה להתנקז החוצה באופן כלשהו. ההתמרמרות הזו היא גלותיות. כן, בתוך כל אדם ישנו מרכיב גלותי. גלות זה שהות במקום הלא נכון והלא מתאים. אדם ממורמר מצוי בחוויה הפנימית שלו, אף פעם לא במקום הנכון. המרכיב הגלותי הפנימי מעניק לו את התחושה האומללה הזו!
 
לכן התלונות הן שהאריכו את המסע ואת הגלות. אין זו עונש, זו תוצאה. אם אינך יכול להיות מרוצה כאן, לא תהיה מרוצה בשום מקום, גם לא בגן עדן!
 
אז עם ישראל המשיך והמשיך ללכת וללכת עוד ועוד. עד שהשטח לימד אותו – במשך ארבעים שנה אמנם – איך להיות מרוצה.
 
סיומו של המסע במדבר מוגדר בתנ"ך כהגעה אל 'המנוחה ואל הנחלה'. ארץ ישראל ובית המקדש הם קרקע ובסיס רוחני לחיי גאולה. הביטוי שלהם בנפשו של כל אדם הוא שלווה וישוב הדעת. הכניסה לארץ וההגעה אל היעד, מבחינה פנימית, זו קניית היכולת למצוא את עצמך במקומך. להיות היכן שאתה, או נכון יותר – להיות מרוצה היכן שאתה.
 
להיות מאמין מרוצה
 
אנחנו מדברים על להיות מרוצה, וכמובן לא מתכוונים רק למובן הצר של המילה. כאן מדובר על מהות פנימית ביותר שיכולה להיות תקינה רק בתנאי שהמציאות הרוחנית של האדם אכן מתוקנת. במילים אחרות, גלות הנפש והטלטלה הפנימית הזו הן השתקפות של המצב הרוחני, לכן את התיקון יש לבצע בפנים. להגיע בפנים אל המנוחה ואל הנחלה, ולאו דווקא באמצעות תרגילי הרפיה. זה לא יעזור! הבעיה שלנו הרבה יותר מהותית. כאן נדרשת גאולה.
 
גאולה זה דעת. הפסוק אומר "לכן גלה עמי מבלי דעת" – כלומר, הגלות היא תוצאה של חוסר דעת. וכך גם כתוב בחזון אחרית הימים: "ומלאה הארץ דעה את השם". התגלות הדעת היא חלק בלתי נפרד ממציאות הגאולה באחרית הימים. חיזיון נוסף שעתיד לבוא הוא: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". זה נשמע קסום, אך יש כאן הרבה מעבר לזה. לעתיד לבוא יתרחש משהו מדהים. אנשים יחוו נופש 'תחת גפנו' 'תחת תאנתו'. בגינה הפרטית תחת העץ הפרטי. הדשא של השכן כבר לא יהיה ירוק יותר. את הטוב המקסימאלי ימצא אדם בחצרו שלו. ואין לך ביטוי אדיר יותר לגאולה כמו זה. נהיה אז בני חורין מהצורך למצוא את השלווה והנחת במקום כלשהו שאיננו כאן. נצליח למצוא את כל הטוב והנפלא אצלנו הכי קרוב שאפשר. לדבר הזה קוראים 'ישוב הדעת'.
 
ואיך משיגים את אותו יישוב דעת נחשק?
 
רבי נחמן מברסלב הקדוש מזכיר בהקשר לכך את ההתבודדות. לדבר עם השם, להתוודות לפניו, לספר לו הכל כדבר איש אל רעהו. חסידי ברסלב נהגו לכנות את ההתבודדות בשם 'ישוב הדעת'. זוהי פעולה שמביאה בהכרח ישוב דעת. והמצרך הזה נדיר היום, ונצרך יותר מאי פעם.
 
החופש שמעפיל כעת לשלבי השיא שלו קשור מאוד לתקופה שעברנו. הוא מבטא טוב מאוד את הגלות והריחוק ממצב 'מנוחה ונחלה'. הוא מעניק לנו הזדמנות מיוחדת במינה להציץ על עצמנו מהצד ,ולגלות שאין שום דרך להשיג ישוב הדעת, שלווה ונחת בעזרת צימר נחמד, רכב ממוזג, נוף הרים צלול כיין וכדומה. עובדה, בימי החופש כל עם ישראל יוצא לחפש את הנכסים הללו, ולא ממש מוצא. אדרבה, אנשים מול שפע של אפשרויות בילוי נעשים רק מבולבלים ולחוצים יותר. וזה אומר שהלחץ והתשוקה להשיג הכל בבת אחת מצוי בתוכנו תמיד. החופש רק מדגיש את זה.
 
זה אם כן הזמן המתאים ביותר לעשות עצירה קצרה בצד, ולהתחיל לחפש במקום חופש – נופש. במקום בילוי, נקודה פנימית יותר בלב. רק הנכסים הללו יביאו לנו משהו תמידי ובר קיימא. כשיש בפנים ישוב הדעת, בהירות, והכרת היעד – אין צורך בחופש. החיים אינם כה מתישים. וגם כשיוצאים לנופש, יודעים לעשות זאת מתוך התרוממות הרוח, ולא מתוך שיעבוד למצבי רוח.