איזה ילד, אמא?

"אמא, את מי מהילדים שלך היית
שולחת לגיהינום, להישרף בייסורים
איומים לנצח?" אמא הייתה בהלם,
היא לא הבינה מאיפה זה נחת עליה.
 
 
זה לא משהו מובן מאליו, קשר טוב עם בני המשפחה. במיוחד כשמדובר במשפחה המורחבת. למרות שהאמונות שלנו שונות ונתונות לא מעט לויכוח, הם לא בדיוק יודעים במה אני מאמינה, והם גם לא שואלים.
 
רוב בני המשפחה שלי הם נוצרים. על דת זו גם אני גדלתי. חיים שהקו המנחה של הכנסייה האונגליסטית מלווה אותם, כולל הדּוֹגְמָה – "האמת המוחלטת" בה הם מאמינים. בני המשפחה יודעים שהאמונה שלנו שונה. אנחנו לא חוגגים את הקריסמס (חג המולד) או כל חג נוצרי אחר כבר כמה שנים. זה היה הסימן בשבילם, השלב בו הם הבינו שמשהו כאן "לא בסדר".
 
אני מקבלת כל מיני 'הצעות' מבני המשפחה ושכנים לבוא לבקר בכנסייה. "תביאי את הילדים איתך…" אבל אני מסרבת, והם לא שואלים למה. אני חושבת שהם מפחדים לשאול. הם לא יוכלו לסבול את התשובה המוחלטת, כשישמעו ממני שאני לא מאמינה "באלוהים שלהם". אתם מבינים, אם אתה לא קורא לאלוהים שלהם בשמו או 'מבקר' אותו, היעד שלך הוא גיהינום. ולא הגיהינום שבו מזדככים ועוברים אחר כך לגן עדן, אלא למקום בו נשרפים בייסורים איומים לנצח, אין משם מוצא, משום שאתה לא מסכים לקבל את "אותו האיש" (הצלוב) כמושיע והגואל שלך. ובגלל שהמשפחה שלי אוהבת אותי, הם לא מסוגלים לשמוע בכלל שאני לא מאמינה במה שהם מאמינים. זה יכניס אותי לקטגוריה של "הולכת לגיהינום" לנצח.
 
אז החלטתי לא לדבר על האמונה שלי, לא ללחוץ איתה, לא לספר עליה שום דבר, במיוחד לא לבני המשפחה. בחרתי לחיות את החיים שמדברים בעד עצמם ולא לשפוט אותם. לפעמים זה מרתיח. החיים שלי השתנו כל כך בזכות האמונה והלימוד שאני זוכה לקבל מספריו של רבי נחמן מברסלב, ואני פשוט רוצה לספר לכולם, לשתף את כל מי שרק אפשר. אני רוצה המשפחה שלי תדע שהאמונה היא התשובה לכל השאלות.
 
יש את הפעמים חלל המקום בו אנו נמצאים מתמלא ב"אני אוהב/ת אותך מאוד, אבל את הולכת לגיהינום". כל כך הרבה פעמים פשוט רציתי לצרוח – "תצאו מזה כבר, אני לא הולכת לשום גיהינום!" אבל העדפתי להתפלל לבורא עולם, להתחנן אליו שיעזור לי להיות דוגמא טובה, ושייתן לי את ההזדמנות לעזור להם לראות את האמת, את האמונה האמיתית ואת האהבה של בורא עולם. והוא, כזה מתוק, נותן לי את כל ההזדמנויות האלה בכל פעם שאני מבקשת.
 
למשל?
 
כשהלכתי עם אמא המתוקה לקניות. היינו לבד, אז דיברנו על כמה דברים שאפשר לדבר כשהילדים לא בסביבה. שיחה של נשים, כמו שאתם יודעים, מכסה כמעט את כל תחומי החיים. אבל בשיחה זו הרגשתי בצורה ברורה וחדה את מה שאמא תמיד רצתה לשאול, את "השאלה". השאלה שתוביל לתשובה הסופית – במה אני באמת מאמינה? אני כל כך אוהבת את אמא שלי, וכאמא בעצמי אני יודעת איך אמא יכולה לדאוג. הכנתי את עצמי לרגע הזה ופתחתי בתפילה שקטה לבורא עולם וביקשתי ממנו שיעזור לי לומר לה רק את האמת ולא להכאיב לה.
 
התפילה נענתה די מהר. פתאום, פניתי אליה ושאלתי אותה: "אמא, את מי מהילדים שלך היית שולחת לגיהינום, להישרף בייסורים איומים לנצח?" והמשכתי עוד לפני שתוכל לענות לי, רציתי שהיא תחשוב קצת יותר לעומק על מה שאני מדברת. "אמא, עשיתי הרבה טעויות. הרבה פעמים לא הייתי הילדה הצייתנית והממושמעת, חסרת נימוס ולא פעם ערערתי את הסמכות שלך. גם שיקרתי לך. שאר האחים והאחיות גם לא היו מי יודע מה מלאכים. אז את מי מאיתנו, הילדים שלך, היית שולחת לגיהינום, אמא? את כולנו?"
 
השאלה המוזרה הזו היממה אותה. היא לא הבינה מאיפה היא נחתה עליה, אבל אחרי שהתעשתה מעט אמרה בנחישות שלא נתקלתי בה: "אף אחד מכם!"
 
"אז את יותר רחמנית מאלוקים? את, בשר ודם, יותר רחמנית מבורא העולם?"
 
זה התחיל לשקוע בתוכה ואני המשכתי. "אמא, את אוהבת אותי כמו שבן אדם מסוגל לאהוב, עם יכולת מוגבלת של בשר ודם, אלוקים אוהב אותי יותר מזה, ואם את כאדם שהיכולות שלו מוגבלות לא תשלחי את הילדים הלא מנומסים, הלא צייתנים, מי שלא פעם שיקרו לך, לגיהינום, אז למה שהוא ישלח?"
 
המנוע של המכונית כאילו דמם באותם רגעים. ידעתי שהיא חושבת. האמת נאמרה מתוך אהבה. אני מקווה שזה יגרום לה קצת שקט נפשי, שבורא עולם ייתן בליבה לחשוב מעט על כל עניין ה"דּוֹגְמָה" שהיא כה קשורה אליו. אמשיך לחיות את חיי מתוך אמונה לבורא עולם, כתלמידה של רבי נחמן מברסלב, ובעזרת השם, אמשיך להראות למשפחה שלי את הדרך האמונה, כי היא מדברת בעד עצמה.
 
ואם יום אחד הם ישאלו, אספר להם הכל. אבל עד אז, פשוט אתן לבורא עולם לתת לי את המילים, במקום בן הן נצרכות.